היהדות זוכרת אנשים, מתפעלת מהקרבה ומוקירה את החיים. היום אנחנו יכולים בפעם הראשונה מזה אלפי שנים להגן על עצמנו מפני אויבים מרושעים. בכל הגלות הארוכה של עם ישראל רק במקרים נדירים לא היו היהודים קורבנות חסרי ישע.
אחד מסימני ההיכר להבחין מי הוא אדם חכם ומי איננו, הוא שהראשון מוצא תוכן חשוב בכל מה שעושה. כל פעולה היא רציונלית ומחושבת, ויש בה תועלת. אבל העושה מעשים "סתם ככה" הוא מסימני האויל. וכבר כתב על כך רמב"ם (מורה נבוכים, ח"ג פרק כה). עלינו לשאול, איזה טעם הגיוני יש בשמירת יום זכרון זה?
בעמידה בצפירה אין איסור משום חוקות הגויים או חשש ביטול תורה, ואין לפרוש מן הציבור. מצד ההלכה יש להזכיר נשמותיהם של הנופלים ביום נפילתם, ואין צורך ביום זיכרון כללי.
כמה נפלאה קביעה זו של ימים צמודים זה לזה, יש בכך מסר גדול לכל האומה, שאין זה יום של גדולה ויוהרה, אלא העלאת ערכים של מסירות נפש למען העם והארץ, יחס מסור לחברים, מידות טובות שאפיינו את הנופלים, ואכן זכותם הגדולה של כל אותם גיבורים וקדושים עומדת לנו שנתקיים בארצנו.
זיכרון הוא קשר אל החיים, וזכרונם של הנהרגים על קידוש השם במלחמות קשור במאבק של דורנו על הארץ; השיעור דן באחד הגורמים המרכזיים המצריכים מלחמה על הארץ- הפלשתים.
אנו נמצאים בתהליך של גאולה מתוך ייסורים. גאולה זו לא מתחילה מצדקות של עם ישראל, אלא חילול ה' שנגרם בגלות, וכדי שהגלות לא תהפוך את עם ישראל לפירורים. אולם, גם בתוך תהליך גאולה זה שבא מצד הקב"ה, יש מקום לפעולות מצידנו.
שני פירושים לפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך": על ידי מסירת הנפש, ועל ידי הפניית כל כוחות החיים לעבודת ה'. על כך מוסיף ר' עקיבא: אהבת ה' היא עבודתו בכל מצב, גם בשעה שנוטלים את הנשמה יש לקיים מצוות בהידור ובאהבה.