בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שבעתא דנחמתא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

הורתו ולידתו של משיח

נשאלת השאלה הואיל ובית המקדש עדין עומד בחורבנו, ועם ישראל עדין לא שב בשלמות לארצו, וכל הסיבות לצום תשעה באה בעינן אומדות, עובדה שצמנו והתעננו וקוננו בתשעה באב גם עתה, מה משמעותה של שמחת הנחמה כל עוד לא התגשמה?

undefined

הרב דוד דב לבנון

יב אב תשס"ח
7 דק' קריאה
כי ינטו צללי ערב, בערוב יום תשעה באב מתחילים לנהוג מנהגים המסמלים תחילתה של נחמה, משעת מנחה אין יושבים יותר על הקרקע ומניחים תפילין, הדברים מקבלים חיזוק מיד בשבת שאחרי תשעה באב, שנקראת שבת נחמו על שם ההפטרה "נחמו נחמו עמי", שבה הנביא קורא לנו להתנחם בכפלים, וממנה מתחילים שבעה שבועות של נחמה. וכבר מגיע יום חמישה עשר באב יום שמחה שאין אומרים בו תחנון, זכר לזמן המקדש לא היו ימים שמחים כמותו, ואין ספק שהוא מבטא את הנחמה שאחרי תשעה באב כפי שיבואר.
נשאלת השאלה הואיל ובית המקדש עדין עומד בחורבנו, ועם ישראל עדין לא שב בשלמות לארצו, וכל הסיבות לצום תשעה באה בעינן אומדות, עובדה שצמנו והתעננו וקוננו בתשעה באב גם עתה, מה משמעותה של שמחת הנחמה כל עוד לא התגשמה?
כמו כן יש לשאול על יום ט"ו באב, שמוזכר במגילת תענית כיום שאסור להתענות בו ונחשב ליו"ט גדול שרבה בו השמחה "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", בגמרא נמנו כמה טעמים לשמחת היום. והוא נוהג גם בזמן הזה, כפי נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קלא סעיף ו) " נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב " 1 . ולכאורה קשה מדוע נוהגת השמחה בט"ו באב בזמן הזה הרי נפסק "בטלה מגילת תענית" לאחר החורבן, ומותר להתענות בכל הימים המוזכרים בה, כיון שכל אותם דברים הקשורים לגאולה ולבית המקדש חלפו ואינם, (חוץ מחנוכה ופורים שלא בטלו מטעם המוזכר בגמ'), וכנ"ל ראוי שגם ט"ו באב יתבטל ולא נציין את השמחה שבו.
ראיתי שהרב אביגדר נבנצל שליט"א מסביר זאת מפני שהטעם המוזכר במגילת תענית לקביעת ט"ו באב כיו"ט שהוא בגלל שבו הקריבו קרבן עצים, וכמבואר במגילת תענית:
"בחמשת עשר באב זמן אעי כהניא ודילא למספד. מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים, אמרו חכמים כשיעלו למחר הגליות הן אף הן צריכין התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים, וכל המתנדב קרבן למקדש אפילו עצים פטור מן ההספד באותו יום".

ומנהג זה נהג גם אחרי החורבן. וראיה לכך מהמסופר בגמ' (עירובין דף מא ע"א)
"והתניא, אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני (הייתי) מבני סנאב בן בנימין. פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה".

העובדה שנהגו בימי רבי אלעזר ברבי צדוק להתענות בתשעה באב מוכיחה שחי לאחר החורבן, וידוע שהוא חי בימי רבן גמליאל דיבנה, שנהג נשיאותו לאחר החורבן, ואעפ"כ נהגו יו"ט ביום שאבותיהם הביאו קרבן עצים. משמע שגם לאחר החורבן, חגגו את היום שבו משפחתם נדבה עצים למקדש. והואיל ושאר משפחות שאינן זוכרות את היום הקביע להם להבאת העצים היו מביאות את נדבת העצים בט"ו באב, הפך יום זה ליו"ט לכלל ישראל 2 . וכמו שרבי אלעזר ברהי צדוק נהג יו"ט בעשרה באב לאחר החורבן, כך כלל ישראל המשיך לנהוג יו"ט בט"ו באב יום כללי להבאת עצים למזבח גם לאחר החורבן, וזו הסיבה שאנו נוהגים ביום ט"ו באב כיו"ט.
ויש להעיר על דבריו, לפי הרמב"ם גם בזמן בית שני התענו בתשעה באב כאשר התגברו הצרות, ואם כן אין בעובדה שהתענו בתשעה באב ראיה שמדובר לאחר החורבן. וכן אין ראיה שעדותו של רבי אלעזר ברבי צדוק היא על אחרי החורבן, אפשר שהוא מספר על תקופת צעירותו שהיתה בזמן הבית, לכן נהג יו"ט ביום הבאת העצים. זאת ועוד, גם אם נפרש, שרבי אלעזר אומר שיו"ט זה על נדבת העצים נוהג לאחר החורבן, עדין אין זה פותר את השאלה מדוע המשיכו לחגוג יום הבאת עצים לאחר החורבן לאחר שנפסק שבטלה מגילת תענית.
ונראה לומר שט"ו באב הוא יו"ט מיוחד ששואב את כוחו מכוח העתיד, היינו מן האמונה והבטחון שיבנה המקדש.
וכך מפרש רבי צדוק הכהן מלובלין את המשנה בתענית (תענית דף כו ע"ב)
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, וכו' " והמשנה מסיימת בסיבה לשמחת הימים הללו "וכן הוא אומר (שיר השירים ג') 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו', 'ביום חתנתו' - זה מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו".

פירש רש"י " זה מתן תורה - יום הכפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות ".
וכן פירש ר' עובדיה מברטנורא " זה מתן תורה - יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות ", והוסיף לפרש " זה בנין בית המקדש - שנתחנך ביוה"כ ", זהו בית המקדש שבנה שלמה המלך ע"ה 3 .
לפי זה לא נמצא במשנה הסבר לט"ו באב, ועיקר חסר מן הספר והוא תמוה!?
ומפרש רבי צדוק " 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו". הכוונה לבית המקדש שעתיד להבנות לעתיד לבא, כפי שמדויק במשנה שהוסיפה "שיבנה במהרה בימינו". 4 שלפי המדרש עתיד להיבנות בחודש אב, ומסתמא יבנה בזמן מילוי הלבנה היינו בט"ו באב.
אולם עדין קשה בעת אבל אבל ובעת שמחה שמחה, ואיך אפשר לשמוח עתה בזמן החורבן את בנין בית המקדש שעוד לא נבנה?
הדבר קשור עם הבנת התהליך שאנו עוברים בתשעה באב. מקובל אצלנו שמשיח נולד בתשעה באב, וכך מובא במדרש (איכה רבה פרשה א) (בתרגום לעברית):
"מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש געתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: בן יהודים התר שורך והתר מחרשתך שהרי נחרב בית המקדש. געתה פעם שניה אמר לו: בן יהודים אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד מלך המשיח. אמר לו מה שמו אמר לו: מנחם שמו".

מסמיכות הדברים של חורבן ולידת משיח נראה שיש קשר ביניהם, רבי צדוק ב"פרי צדיק" דברים י"ג מסביר את הדברים לעומקם:
נאמר בספר איכה (פרק א) "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ", על מה הוזלו בעיני אויביה? מפורש בגמ' (יומא דף נד ע"ב)
"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה' ".

והקשה הריטב"א הלא המצב בזה של כרובים מעורים זה בזה מראה על זמן שיראל עושים רצונו של מקום, ואהבה שאויה ביניהם, וזה היה קורא בזמן הרגל כמבואר בגמ' (יומא דף נד ע"א)
"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" 5 .

ומתרץ רבי צדוק: שמיד כשראו ישראל את התגשמות דברי הנביאים וחורבן הנורא הרהרו בתשובה והתעוררה אהבה של מעלה כלפיהם כימים קדמוניות כמו במועדים, וכך נראו הכרוכים כמעורים זה בזה.
מוסיף רבי צדוק שמזיווג עליון זה נולד המשיח!
אפשר לומר שזה מקביל לתוצאות המפגש עם הקב"ה ברגלים, שבהם ראו את הכרובים מעורים זה בזה, ולאחרי זה בשעת פרידתם מן המקדש היה המלך מברך את העם, וכך אמר להם: (מועד קטן דף ט ע"א) "דתני תחליפא: (מלכים א' ח') "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ", לאהליהם - שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, שמחים - שנהנו מזיו השכינה, וטובי לב - שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, על כל הטובה - שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא ". וכמו שלאחר הרגל נתבשרו בפריה ורביה, כך גם מכוח ההתקשרות לשכינה בשעת החורבן נולד משיח.
מופלא הדבר להתבונן איזה עם צחק על ישראל כשראה את הכרובים מעורים זה בזה, מובא במדרש (איכה פרק א) "כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ". ואמרו חז"ל (איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה ט)
"רבי יצחק פתח: (ירמיה נ"א) 'בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים שנאמר (איכה א') 'ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך', נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודת כוכבים ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין".

הנה דוקא עמון ומואב שהיו פרוצים בעריות הם אלו שצחקו עלינו והוזילו אותנו שכביכול אנו גם כן כך ועוד שאנו "מקדשים" את טומאת העריות בבית קדש הקדשים... ואפשר שלא במודע הפריע להם, שמאהבה זו בין כנסת ישראל והקב"ה שהעמיקה בשעת החורבן נולד משיח בן דוד שבא מרות המואביה...
הרי לנו, התופעה הזאת של לידת משיח בן דוד היא שהיא בבחינת מציאה שבאה בהיסח הדעת, ואין לך היסח הדעת ממשיח כשעת החורבן, וכך מובא במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה נ ד"ה י) " אמר רבי יצחק (תהלים פט) 'מצאתי דוד עבדי', היכן מצאתי אותו בסדום". וכי יש מציאה גדולה מזו למצוא נשמה עליונה כל כך כנשמת דוד בסדום הרשעים והחטאים!? הא כיצד? " 'ואת שתי בנותיך הנמצאות וגו', א"ר טוביה בר רבי יצחק שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית ", ומרות המואביה יצא דוד.
מוסיף רבי צדוק ואומר שסוד זה של לידת משיח בתשעה באב לא חזו אף הנביאים, וכך מובא במדרש על פי הפסוק (איכה פרק ב) "גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה' ", ודרשו חז"ל (איכה רבה (וילנא) פרשה ב יג) " 'נביאיה' - אלו נביאי שקר, 'גם נביאיה' - אלו נביאי אמת, אלו ואלו לא מצאו חזון מה' " 6 .
ממוצא בדברים, הורתו ולידתו של משיח בא מתוך חבלי לידה, שקושרים את כנסת ישראל עם הקב"ה בקשר אמיץ יותר אפילו מזמן רגיל של שמחה, חבלים ויסורים אלו מפרים את תהליך הגאלה, לכן מיד אחרי תשעה האב מתחילים ימי נחמה שהמופלא ביניהם הוא ט"ו באב יום שמחת לבו על בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן.


^ 1 מבאר מגן אברהם "בט"ו באב - אי' בב"ב דף קכ"א הרבה טעמים שהיה יו"ט גדול בזמן המקדש".
^ 2 הואיל ולאחריו לא הביאו עצים, שתשש כוחה של חמה ויש חשש שתהיה תולעת בעצים.
^ 3 וכך נמצא גם כן ברש"י על עין יעקב.
^ 4 רעיון זה חוזר במשנתו של רבי צדוק ביחס לראש חודש שנקרא "מועד" כמבואר במסכת פסחים (דף עז עמוד א) "קא משמע לן דראש חדש איקרי מועד, כדאביי. דאמר אביי: תמוז דהאי שתא מלויי מליוה, דכתיב (איכה א) 'קרא עלי מועד לשבר בחורי' ". (חז"ל קוראים גם לתשעה באב מועד), הנה ראש חודש אינו חג על מה שאירע בעבר, אלא על ההתחדשות של החודש, וכיון שהתחדשות זו היא מכוסה "בכסה" גם המועד הזה מכוסה ואין גומרים בו את ההלל. וגם ט"ו באב הוא יו"ט בהתכסיא ששואב את כוחו ששמחתו מן העתיד, כאשר יבואר בהמשך.
^ 5 "מתיב רב חסדא: (במדבר ד) 'ולא יבאו לראות כבלע את הקדש' ...- אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה - צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה - אינה צנועה מבעלה". ישראל במדבר היו ככלה בבית אביה, וכשנכנסו לארץ היו ככלה בבית בעלה, קשר קרוב יותר. וכך היה גם בזמן החורבן.
^ 6 האדמו"ר מבלז רבי אהרן רוקח זצ"ל אמר "ואנכי הסתר הסתיר פני" הסתר כפול, מן כלל העם ואף מן הצדיקים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il