ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- ספריה
- ליקוטים א
- ציצית, תפילין וכיפה
בתלמוד במסכת קידושין (לא, א) מסופר על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש. משום שאמר: שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה.
הכיפה כאילו תוחמת את גבולו של האדם, ומזכירה לו שיש מי שהוא מעליו. ובמסכת שבת (קנו, ב) מסופר, שהחוזים בכוכבים אמרו לאימו של רב נחמן בר יצחק, בעודו תינוק, כי על פי חכמת המזלות, ברור לחלוטין כי בנה עתיד להיות גנב. כדי למנוע את התגשמות המזל, הדריכה האם את בנה שיקפיד תמיד לחבוש כיפה לראשו, כדי שיהיה עליו מורא שמיים, וכן הקפידה שיבקש תמיד רחמים בתפילתו שיצר הרע לא ישלוט עליו. ולא ידע רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך על כיסוי ראשו, עד שפעם אחת נפל הכיסוי מראשו, והרים את עיניו וראה אשכול תמרים בדקל, ולמרות שהדקל לא היה שלו חשק בתמרים, ולא הצליח להתגבר על יצרו, וטיפס בידיו על הדקל ונגס בתמרים בשיניו. לאחר שהרגיש את חוזק יצרו לגנוב, הבין רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך שיכסה תמיד את ראשו.
מבחינת ההלכה, חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, שחלק מהחכמים הקפידו שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש, כדי להתעורר ליראת שמיים. במשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מד' אמות ללא כיסוי ראש. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה (מ"א או"ח ב, ו).
גם כאשר ישנה רוח חזקה, והכיפה אינה יכולה לעמוד על הראש בלא שיחזיקוה, צריך להחזיקה ביד על הראש, כדי שלא ללכת יותר מד' אמות, שהם כשני מטר, בלא כיפה. 1
ב - האם מותר שלא לחבוש כיפה לצורך העבודה?
בספר 'אגרות-משה' לרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, ב) מובאת שאלה מעניינת בדיני חבישת הכיפה. יהודי שהתגורר בגלות אמריקה חיפש עבודה, ולא מצא אלא במקום שבעלי המשרד תובעים ממנו לשבת במשך העבודה בגילוי ראש, ואם יתעקש לחבוש כיפה, לא יקבלוהו לעבודה וישאר ללא פרנסה. האם מותר לו להקל ולשבת בעבודה ללא כיסוי ראש?
השיב הרב פיינשטיין, שהואיל וחבישת הכיפה היא מנהג חסידות, אפשר להקל ולשבת בעבודה ללא כיפה. ואע"פ שזה ממנהגי החסידות שכל ישראל קבלום עליהם, וממילא ישנה חובה על כל אחד להקפיד על חבישת הכיפה, מכל מקום מנהג זה אינו דוחה אונס ממון. ואפילו לגבי מצוות עשה מהתורה, כמו למשל אתרוג בסוכות, פסקו חכמים שאין להוציא עליו יותר מחמישית ממונו, קל וחומר לגבי מנהג, שאין חיוב לקיימו אם על ידי כך ייאלץ להפסיד את כל פרנסתו.
וכמובן שאלה כזו תיתכן רק בחוץ לארץ, במקום שישנם גויים רבים שאינם מבינים את הערך של חבישת הכיפה. אבל כאן בארץ ישראל, ניתן לתבוע לכל הפחות יחס של הבנה וכבוד כלפי מנהג הכיפה.
ג - שיעור הכיפה
שאלה חשובה, האם ישנו שיעור מסוים לגודלה של הכיפה. רבי שלמה קלוגר, שהיה אחד מגדולי הפוסקים לפני כמאה וחמישים שנה, כתב שלגלות לגמרי את הראש אסור מן הדין, ואפילו פחות מד' אמות אסור ללכת בראש מגולה לגמרי. ומנהג החסידות שהתפשט בישראל הוא שלא לילך יותר מד' אמות ללא כיסוי של רוב הראש. כלומר לדעתו הכיפה צריכה להיות בגודל כזה שתכסה לפחות את רוב הראש.
אולם מרבית הפוסקים חלקו עליו, ודחו את ראיותיו, וכתבו שמצד הדין אין חיוב לחבוש כיפה שתכסה את רוב הראש. וכפי שכתב הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח א, א): הרוצה להחמיר ולחוש לדעת הגאון ר' שלמה קלוגר, צריך לחבוש כיפה גדולה שתכסה את רוב ראשו, אבל מצד הדין אין חיוב לחשוש לדעתו, כיון שהיא דעת יחיד. ובפרט שכל יסוד חבישת הכיפה מבוסס על מנהג חסידות. ולכן אם הכיפה מכסה באופן שנחשב שיש כיסוי על ראשו, רשאים לילך כך ברחוב, ואף לברך ברכות, וכמו שעושים כן רבים, ואין להחשיבם חס וחלילה לקלים, עד כאן דבריו.
ומכל מקום רבים כתבו, שצריך שהכיפה תיראה מכל צדדי הראש, כך שמכל צד שיסתכלו עליו, יראו שהוא חובש כיפה (ע' יחו"ד ד, א).
ויש להוסיף, שכיום, אחר שהכיפה הפכה להיות סמל זהות לשומרי מצוות, נמצא שהמכסה את הראש בכיפה גדולה, שניכרת היטב מכל הצדדים, מקיים מצווה של קידוש ה', כאשר אנשים רואים עוד יהודי שאינו מתבייש להצהיר בהופעתו כי הוא נאמן לדרך התורה והמצוות.
ד - כיפה בברכות ותפילות
לעיתים רואים אנשים שאינם מקפידים לחבוש כיפה, אולם כשהם נכנסים לבית כנסת, או כשהם מצטטים פסוקים, או מברכים ברכות, הם רגילים לכסות את ראשם. השאלה: האם יש הגיון בכך שאנשים שאינם מקפידים לחבוש כיפה, יכסו את ראשם בבית כנסת?
תשובה: מבחינת ההלכה אכן ישנן שתי רמות בחיוב הכיפה. ההליכה עם כיפה במשך היום כולו, יסודה במנהג חסידות, כפי שמובא בתלמוד (קידושין לא, א), שרב הונא בריה דרב יהושע הקפיד שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש. ובמשך הזמן התפשט מנהג חסידות זה והפך למנהג קבוע.
אולם בעת שנכנסים לבית הכנסת או כשמזכירים שם שמיים ופסוקים, ישנו חיוב מדברי חכמים לכסות את הראש. המקור הראשון לכך נזכר במסכת סופרים (יד, טו), שם מוזכרת דעה שאסור להזכיר שם שמיים ללא כיסוי ראש, ורבנו ירוחם, שהיה אחד מגדולי הראשונים, פסק כך להלכה. וכן בשעה שנכנסים לבית הכנסת, כתבו הראשונים (כל בו בשם הרב פרץ) שישנו חיוב לכסות את הראש, ושיש למחות ביד מי שנכנס לבית הכנסת בראש מגולה. וכך פסק ה'שולחן-ערוך' (או"ח צא, ג).
דוגמא שתבליט את ההבדל שבין שתי הרמות הללו. אדם שכיפתו נפלה ועפה, יכול בדיעבד לכסות את ראשו בידו וללכת, ואין הוא נחשב כמי שהלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש; אבל אם הוא רוצה להתפלל או לומר פסוקים או להיכנס לבית הכנסת, מאחר שישנו חיוב לכסות את הראש, לא יועיל שיכסה את ראשו בידו, שאין הגוף מכסה את עצמו, ורק אם חבירו יניח את ידו על ראשו ייחשב הדבר לכיסוי (שו"ע או"ח צא, ד, מ"ב י; מ"ב ו, יא-יב). 2
לסיכום: אמנם היה טוב שכולם ינהגו את מנהג החסידות ויחבשו כיפה במשך כל היום, אולם גם מי שאינו נוהג כך, יש לעודד אותו לחבוש כיפה לפחות בשעה שהוא מצטט פסוקים או מברך או כשהוא נכנס לבית הכנסת.
ה - כיסוי ראש לרווקות
אחר שלמדנו שגברים חייבים מן הדין לכסות את ראשם בשעת התפילה ובשעת הזכרת פסוקים וברכות, יש מקום לברר מה דין הנשים.
ואין הכוונה כאן לגבי נשים נשואות, כי הן מחויבות מצד הצניעות לכסות את שערות ראשן. אלא צריך לברר האם בחורות רווקות צריכות לכסות את ראשן בכיפה בעת שהן נכנסות לבית הכנסת או כשהן מזכירות שם שמיים בפסוקים או בברכות.
ב'שולחן-ערוך' (או"ח צא, ג), נפסק להלכה שאסור להוציא אזכרה מהפה בראש מגולה, וכן אסור להיכנס לבית כנסת בגילוי הראש. ולכאורה נראה שאין חילוק בין גברים לנשים. ואכן ישנם פוסקים שסוברים שגם בחורות רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת שהן מזכירות שם שמיים, ובעת שהן נכנסות לבית הכנסת, וכן נהגו במקצת מארצות המזרח (ישכיל עבדי ח"ז ע' רפט). אולם למעשה המנהג הרווח הוא שבחורות אינן מכסות את ראשן. והטעם לכך, שהואיל ולא מצינו מנהג חסידות שבחורות יחבשו במשך כל היום כיפה, משמע שאין הכיפה נחשבת לגביהן ביטוי ליראת שמיים, וממילא אין עליהן חיוב לחבוש כיפה בתפילה ובשעת הזכרת שם ה'. ויתכן שזה מפני שלנשים ישנה יראת שמיים טבעית, שאינה זקוקה לסיוע ולסימנים חיצוניים. ועוד, שעצם ההקפדה על דיני צניעות מבטאת את יראת השמיים באופן יותר גדול ונעלה מהכיפה. 3
^ 1. זו הסיבה שמותר לצאת בכיפה לרשות הרבים בשבת, שכן גזרו חכמים שאסור לצאת לרשות הרבים עם בגד שעלול ליפול, שמא אחר שיפול יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. אבל עם כיפה מותר לצאת, מפני שאף אם תיפול, אין חשש שישאנה ד' אמות ברשות הרבים, שהרי אסור ללכת ד' אמות בלא כיסוי ראש, ולכן ברור שאם הוא שומר מצוות, מיד לאחר שירים את הכיפה יניחנה על ראשו (שו"ע או"ח שא, ז, מ"ב קנג).
^ 2. ובעניין גודל הכיפה נחלקו. באג"מ או"ח א, א, כתב שאפשר לצאת בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש גם בעת אמירת אזכרות. לעומת זאת באור לציון ח"ב ז, יג, ויבי"א ח"ו, טו, ה, כתבו שבעת התפילה ואזכרת השם, שמצד הדין צריך לכסות את הראש, צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש. עי"ש. אמנם למעשה למיקל יש על מה לסמוך, הואיל והוא דין דרבנן, ובדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שבמס' סופרים יד, טו, נחלקו אם אכן חייבים לכסות את הראש בעת ברכה, ובאו"ז ח"ב מג, כתב שמנהג רבותינו שבצרפת שמברכים בראש מגולה. ואף שלרוב הפוסקים הלכה שחייבים, מ"מ דעת המקילים מצטרפת לחיזוק דעת האג"מ. ואע"פ כן טוב להחמיר לכבוד התפילה לחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש, ועוד שעל ידי כך מן הסתם ילך כל היום בכיפה גדולה, ויש בזה קידוש ה' וקבלת אחריות לקיום התורה והמצוות.
^ 3. בפניני הלכה תפילת נשים י, ו, מבואר דין זה בהרחבה. ושם בהערה נתבאר גם דין אשה נשואה שנמצאת בחדרה ורוצה לברך ברכה או לקרוא קריאת שמע שעל המיטה, האם היא צריכה לכסות את ראשה. ביבי"א ח"ו טו, ובספר הליכות בת ישראל ה, ג, כתבו שנשים נשואות צריכות לכסות את ראשן בעת הזכרת ה', גם כשהן בחדרי חדרים. אבל בפועל נשים נשואות רבות נוהגות לומר ק"ש שעל המיטה וברכת "המפיל" בלא כיסוי ראש. ונלענ"ד שהטעם הוא כי דין חיוב כיפה בברכות מבוסס על מנהג החסידות לכסות את הראש במשך כל היום. שהואיל והכיפה מעוררת ליראת שמיים כל היום, מן הדין לחובשה בעת הזכרת השם. אבל נשים שלא נהגו לעורר עצמן ליראת שמיים בכיפה, ממילא אינן צריכות כיפה גם בעת הזכרת השם. וראייה ממשנה חלה ב, ג: "האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה", והכוונה שיכולה לברך, ולא מסתבר שאין לה בגדים ורק בכיסוי ראש היא חייבת. אמנם אפשר לדחות, שבזמן המשנה עוד לא נהגו לכסות את הראש, וממילא לא היה חיוב לכסותו בעת ברכה. מכל מקום למעשה הורה הגרש"ז אוירבאך שאין חיוב לאשה נשואה לכסות את ראשה בעת ברכה, ואמר שמה שנהגו לכסות את ראשן בברכת הטבילה אינו מחייב שכך צריך לנהוג בכל הברכות (הליכות בת ישראל ה, הערה ו). לפיכך מי שקמה בלילה להתפנות, אינה חייבת לכסות את ראשה בברכת "אשר יצר". וכן מי שהולכת בביתה בלא כיסוי ראש (כשאין שם אנשים זרים), ורוצה לשתות דבר מה, רשאית לברך "שהכל" ו"בורא נפשות" בלא כיסוי ראש.
^ 2. ובעניין גודל הכיפה נחלקו. באג"מ או"ח א, א, כתב שאפשר לצאת בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש גם בעת אמירת אזכרות. לעומת זאת באור לציון ח"ב ז, יג, ויבי"א ח"ו, טו, ה, כתבו שבעת התפילה ואזכרת השם, שמצד הדין צריך לכסות את הראש, צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש. עי"ש. אמנם למעשה למיקל יש על מה לסמוך, הואיל והוא דין דרבנן, ובדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שבמס' סופרים יד, טו, נחלקו אם אכן חייבים לכסות את הראש בעת ברכה, ובאו"ז ח"ב מג, כתב שמנהג רבותינו שבצרפת שמברכים בראש מגולה. ואף שלרוב הפוסקים הלכה שחייבים, מ"מ דעת המקילים מצטרפת לחיזוק דעת האג"מ. ואע"פ כן טוב להחמיר לכבוד התפילה לחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש, ועוד שעל ידי כך מן הסתם ילך כל היום בכיפה גדולה, ויש בזה קידוש ה' וקבלת אחריות לקיום התורה והמצוות.
^ 3. בפניני הלכה תפילת נשים י, ו, מבואר דין זה בהרחבה. ושם בהערה נתבאר גם דין אשה נשואה שנמצאת בחדרה ורוצה לברך ברכה או לקרוא קריאת שמע שעל המיטה, האם היא צריכה לכסות את ראשה. ביבי"א ח"ו טו, ובספר הליכות בת ישראל ה, ג, כתבו שנשים נשואות צריכות לכסות את ראשן בעת הזכרת ה', גם כשהן בחדרי חדרים. אבל בפועל נשים נשואות רבות נוהגות לומר ק"ש שעל המיטה וברכת "המפיל" בלא כיסוי ראש. ונלענ"ד שהטעם הוא כי דין חיוב כיפה בברכות מבוסס על מנהג החסידות לכסות את הראש במשך כל היום. שהואיל והכיפה מעוררת ליראת שמיים כל היום, מן הדין לחובשה בעת הזכרת השם. אבל נשים שלא נהגו לעורר עצמן ליראת שמיים בכיפה, ממילא אינן צריכות כיפה גם בעת הזכרת השם. וראייה ממשנה חלה ב, ג: "האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה", והכוונה שיכולה לברך, ולא מסתבר שאין לה בגדים ורק בכיסוי ראש היא חייבת. אמנם אפשר לדחות, שבזמן המשנה עוד לא נהגו לכסות את הראש, וממילא לא היה חיוב לכסותו בעת ברכה. מכל מקום למעשה הורה הגרש"ז אוירבאך שאין חיוב לאשה נשואה לכסות את ראשה בעת ברכה, ואמר שמה שנהגו לכסות את ראשן בברכת הטבילה אינו מחייב שכך צריך לנהוג בכל הברכות (הליכות בת ישראל ה, הערה ו). לפיכך מי שקמה בלילה להתפנות, אינה חייבת לכסות את ראשה בברכת "אשר יצר". וכן מי שהולכת בביתה בלא כיסוי ראש (כשאין שם אנשים זרים), ורוצה לשתות דבר מה, רשאית לברך "שהכל" ו"בורא נפשות" בלא כיסוי ראש.

לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל

הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת

מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?

שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?

תכלת, שושנה, ופרץ שמחה, איך הכל קשור?

איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?

כאב הגלות ותקוות הגאולה

הלכות שטיפת כלים בשבת

הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו

"בזאת התורה" - איזו תורה?

שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

האור החיים הקדוש מלחמת מדין- סוד טהרת הכוונה
הרב מסביר את מלחמת מדין בפרשת מטות ומסביר כיצד הניצחון בה התבסס לחלוטין על טהרה אישית וכוונת הלב לשם שמיים, כפי שבא לידי ביטוי בציץ הקדוש שלקחו הלוחמים למערכה. מתוך סיפור המלחמה ובחירת השבטים היוצאים לקרב, אנו לומדים מסר עמוק לחיים על החשיבות העצומה של עשיית מצוות ומעשים מתוך כוונה טהורה ומסירות נפש.

מטות פרשת מטות – נקמה ותקומה
נקמה בישראל אינה עניין של שנאה ומשטמה ו"נחזיר להם" אלא דבר קדוש ונעלה של תיקון עולם רפואת האומה והנפגעים המושפלים

יסודות הש"ס פשט ודרש בפרשת נדרים
ביאור פרשת נדרים על דרך הפשט, וביאור הפרשה על דרך הדרש ואיך הוא מתבקש.

אורות התשובה - הרב הראל כהן יראת חטא- חזרה אל הטבע
אורות התשובה פרק ו פסקה ג'
הרב מסביר שיראת החטא היא טבעית לכל אדם בעולם כלפי המוסר הכללי, ואצל ישראל זה גם כלפי התורה והמצוות, וכדי שזה יחזור להופיע באומה צריך לחזק את הקביעת עיתים לתורה אצל ההמון ולימוד במרה גבוה אצל התלמידי חכמים שיחזירו את הטבע הרוחני לאומה.

אחדות ומחלוקות אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, והלכה
האם המחלוקות הן תוצאה של לימוד מרושל או אבן יסוד בבניין העולם? עיון בתורתם של רבים מגדולי ישראל מלמד אותנו על הדרך שבה עלינו להתייחס לדעות מנוגדות לשלנו

רביבים לייקר את ערכם של המורים והמורות
עלינו לייקר את מעמדם של המורים והמורות בישראל, שכן החינוך הוא הבסיס לכל הדברים הטובים | מלמדי התינוקות הם השומרים על ערי ישראל, שבזכות תורתם ולימודם ישראל מתקיימים על אדמתם | גם אם פרנסתם אינה מרווחת לכאורה כמו מקצועות אחרים, תנאיהם נוחים יחסית, קביעותם מובטחת, והם זוכים לסיפוק במעשיהם ובזמן להשקיע במשפחתם

אור החיים על הפרשה תשובת משה לטענות בני גד ובני ראובן
אור החיים על פרשת מטות חלק א'
הסיבה שבני גד ובני ראובן הזכירו את שמות הערים בבקשה שלהם. בקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי ותשובת משה.

כשרות מעמדו ההלכתי של בשר מתורבת
הרב בוחן את כשרותו של בשר מתורבת המופק מתאים מן החי, תוך השוואה לסוגיות תלמודיות ממסכת נדרים העוסקות ביחס שבין "עיקר איסור" ל"תוספת", ובשאלת ביטול איסור על ידי גידולי היתר. דרך ניתוח שיטות הראשונים (כגון הרא"ש, הר"ן והרמב"ם) בדיני גידולי איסור, מציג הרב כיוונים הלכתיים אפשריים להיתר, כדוגמת הסתמכות על התפתחות רב-שלבית ("גידולי גידולים") המבטלת לחלוטין את התא המקורי.

אור החיים על הפרשה בקשת בני גד ובני ראובן
אור החיים על פרשת מטות חלק א'
טעם הזכרת הכתוב בנוסף למשה גם את אלעזר הכהן ונישאי העדה כשבני גד ובני ראובן באו לבקש לנחול בעבר הירדן המזרחי. בני גד ובני ראובן הזכירו את המקומות בתור סתירות לטענות שאפשר לטעון נגד בקשתם.

אורות התשובה - הרב הראל כהן בטחון התשובה אפילו בזמן החטא
אורות התשובה פרק ו פסקה ב'
הרב מסביר שהתשובה תמיד שרויה בלב האדם אפילו בשעת החטא, רק שכח זה לא מופיע כעת אלא גנוז הוא ומחכה לשעה שבא האדם יחזור בתשובה. דבר זה נותן לאדם ביטחון לחזור בתשובה כי הוא מבין שבעצמותו הוא טוב והחטא הוא רק חיצוני לו.

אור החיים על הפרשה דרכים לקניין תורה ע"פ שמות בני יששכר
אור החיים על פרשת פנחס חלק ב'
חזרת ישראל מהגלות, האור החיים לומד את השמות של בני יששכר בתור משל ללומדי התורה.

וירא הייחודיות שברות המואביה
הקשר בין ישראל לעמון ומואב - ג'
ישנו עניין פנימי וחיובי בעמון ומואב שקיים רק אצל הנקבות שבהם, ובזכותו אנו מקבלים אותן לבוא בקהל. מהו אותו הדבר? כיצד זה מתבטא ברות המואביה ובנעמה העמונית? וכיצד עניין זה מייחד את מלכות בית דוד?

מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מקור החול בקודש הקודשים
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ו'
יש מקור אלוקי אחד שמתגלה בקודש וחול, והחינוך צריך לתת מקום לשניהם מתוך הדגשה לחיבור של זה אל האמונה.

תורה והלכות ציבור גואל הדם
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
דין גואל הדם. רוצח במזיד נהרג. רוצח באונס פטור. רוצח בשוגג. גלות לעיר מקלט. גלתה סנהדרין וביטול עונש מוות. חוק לביטול עונש מוות. אחריות גואל הדם להעמדה לדין את הרוצח במזיד. חוק זכויות נפגעי עבירה. גואל הדם בזמן הזה. מצווה או היתר לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה.

מידות הראי"ה השקפת עולם ואמונה
אמונה י"א - י"ב
השיעור עוסק בהשקפת העולם הישראלית, הרואה בעולם החומרי הנוכחי מצב זמני, חסר ומקולל מימי חטא אדם הראשון, שעתיד להגיע לתיקון ולגאולה שלמה. בנוסף, השיעור מנתח את התפתחות האמונה בעם ומסביר כיצד האדם נדרש לזקק את תפיסת האלוהות מתיאורים גשמיים וילדותיים כדי להגיע להבנה רוחנית, עמוקה וטהורה יותר.
















