ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק ראשון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חלווה בת פרחה
זו לשון המשנה בב"מ דף ל"ז ע"א:
"שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי ..."
ויש לברר, מה יהיה הדין אם שני המפקידים ירצו לחלוק בינם את המנה השלישי?
וזו לשון הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ה' הלכה ד':
"שנים שהפקידו אצל אחד זה מאה וזה מאתים וכל אחד משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתים והשומר אומר איני יודע; ישבע כל אחד מהן שהפקיד מאתים ונוטל - כדין כל נשבע ונוטל, ויתן מאתים לזה ומאתים לזה ומפסיד מאה מביתו, שהרי הוא פושע שהיה לו לכתוב שם כל אחד על כיס שלו. לפיכך אם הביאו לו השנים כאחד שלש מאות בכרך אחד, ובאו ותבעו וכל אחד אומר המאתים שלי; נותן מנה לזה ומנה לזה והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם - או עד שיודה האחד לחבירו. ...
וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה ישלם לשניהם, ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו - או עד שירצו לחלוק אותה."
וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה ישלם לשניהם, ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו - או עד שירצו לחלוק אותה."
מדברי הרמב"ם משמע שיש הבדל בין מקרה ששני המפקידים הפקידו מדעתו של השומר - לבין מקרה שהם הפקידו שלא מדעתו. כאשר שניהם הפקידו מדעתו של השומר, דין המנה - להיות מונח עד לעולם. וכששניהם הפקידו שלא מידיעתו, דין הפקדון להיות מונח – רק עד שירצו לחלוק אותו.
הלכה זו של הרמב"ם מובאת בשו"ע חו"מ בסימן ש' סע' ב'; אלא שהסמ"ע כתב שם, שאין לדייק בלשון הרמב"ם; וגם במקרה שהפקידו מדעתו של השומר - הרמב"ם מתיר לחלוק ברצונם.
אולם לכאורה נראה, שאם אפשר לומר שדברי הרמב"ם הם מדויקים - יש להעדיף אפשרות זו. ולולי דברי הסמ"ע ולולי דמיסתפינא נלענ"ד, שהרמב"ם סבור, שברישא - שיש לנו ידיעה מוקדמת שהם לא היו שותפים במנה השלישי; לא נתיר להם לחלוק - ואפילו ששניהם רוצים לחלוק. 1
אלא שיש לברר את טעמו ואת מקורו של הרמב"ם; מדוע - כשיש ידיעה כזו – בית הדין לא יאשר להם לחלוק מרצונם?
ההכרח שגרם לרמב"ם לחדש את דינו
ונלענ"ד, שהרמב"ם הבין כך את המשך הסוגיה בב"מ בדף ג' ע"א, וזו לשונו:
"לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, דאי כרבי יוסי - הא אמר: אם כן מה הפסיד רמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. - אלא מאי - רבנן? כיון דאמרי רבנן: השאר יהא מונח עד שיבא אליהו, הא נמי כשאר דמי, דספיקא היא! - האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן, התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא - אמרי רבנן: יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא - אמרי רבנן פלגי בשבועה."
לעיל בפרק "שנים אוחזין בטלית – היתכן" התבאר שלדעת הרמב"ם החלוקה שבדין "שנים אוחזין" נפסקה, מפני שבית הדין משער מצורת אחיזתם בטלית שמדובר בשותפים שהתגלע בינם ריב, וטענותיהם מביעות את רצונם להגיע לפשרה. והחלוקה שבית הדין פוסק היא ביטוי לרצונם הנסתר - שבית הדין יפשר בינם.לפי דרך זו, שפשוט היה לסוגיה שהחלוקה שב"שנים אוחזין" היא מרצונם; לכאורה, אין מקום לקושיית הסוגיה על משנת "שנים שהפקידו". שהרי שני האוחזים בטלית מגלים על ידי צורת אחיזתם שרצונם להתפשר, ואילו כאן שני המפקידים אינם מגלים שרצונם להתפשר. ומדוע שבית הדין יפסוק שיחלוקו?!
והרמב"ם הכריע - שאם בכל זאת הסוגיה הקשתה מן המשניות זו על זו - צריך להבין שפשוט היה לסוגיה, שלשון "עד שיבא אליהו", מורה על ברור הספק. וכוונת המשנה לומר שעד שלא יתברר הספק, בית-הדין לא יתיר להם חלוקה מרצונם.
וזהו עיקר תירוץ הסוגיה, שמכיוון שיש לנו שם ידיעה מוקדמת - שאינם שותפים, ו"ודאי האי מנה דחד מינייהו הוא"; אין להתיר חלוקה מרצון. מפני שרגליים לדבר שגם כעת הם אינם שותפים, אלא שהחלוקה נובעת מכך שהעשוק רצה להציל חצי מן הרמאי שעושק אותו. ואע"פ שחכמים אינם קונסים את הרמאי במה ששייך לו, הרי שהם עומדים על כך, - שלא ירוויח ממון מרמאותו!
ולפיכך, הרמב"ם שינה מלשון המשנה בב"מ דף ל"ז ע"א - ובמקום "והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו", הוא כתב - "והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם - או עד שיודה האחד לחבירו". הרמב"ם אינו משנה בדרך כלל מלשון המשנה, אולם כאן הוא עשה זאת כדי לפרש את כוונת התנא - לפי ההבנה שעולה מהסוגיה בדף ג' ע"א - שאין להתיר את האפשרות של חלוקה מרצון. 2
אבל בדין האחרון שהרמב"ם מביא, בשנים שהפקידו בהמות בלא ידיעת השומר, ומתה אחת מהן; כאשר הנידונים ירצו לחלוק, בית הדין יתיר להם את החלוקה. ויתלה שהם היו שותפים בשתי הבהמות הללו, שהרי אין לנו ידיעה סותרת שקודמת לזמן שבו באו לפנינו כשהם רבים זה עם זה.
דין יחלוקו בלא שבועה
במקרה זה בית הדין יתיר את חלוקת הבהמה המופקדת בלא צורך בשבועה שמוזכרת במשנה בתחילת מסכת בבא מציעא. השבועה שבשנים אוחזין בטלית, נועדה למנוע מאדם זר שראה את פסיקת בית הדין ולא הבין שמדובר בשותפים שרבו, לבוא ולהתנפל על אדם אחר בשוק כדי להשיג חצי מטליתו. אולם כאן מאחר שכל רואי המקרה הזה רואים ששניהם מודים ששניהם הפקידו בהמה אצל השומר; אין לחוש כאן למקרה אחר שבו יבוא אדם זר ויטפול דברים על חבירו ויאמר שהבהמה שבידי חבירו שייכת לו. ולכן הרמב"ם פסק שכאן יחלקו בלא שבועה.
^ 1 והבדל זה, שבין מצב שיש בו ידיעה מוקדמת שאינם שותפים, לבין מצב שאין ידיעה כזו; מפורש ברא"ש בסוגיתנו. והרא"ש הבדיל מטעם אחר (לפי שיטתו), בין "מנה שלישי" לבין "שנים אוחזין בטלית". וכתב: - "שקודם שנודע מחלוקתם ידוע לנפקד שהוא של אחד מהם, ואינו של שניהם. אבל הכא איכא למימר דתרוויהו הוא קודם שנודע
מחלוקתם".^ 2 ולהחלפת הביטוי "עד שיבוא אליהו" בביטוי "עד לעולם" יש סיוע מן התוספתא בסוטה (ליברמן) פרק י"ג הלכה ב': - " ... כאדם שאומ' לחבירו עד שיחיו מתים או עד שיבא אליהו."
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א תיקון הנפש האלוקית והבהמית
טהרת הנפש והמידות ה - ז
השיעור עוסק במאבק הפנימי שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ומסביר כיצד יש לרתום את הכוחות והיצרים כדי לזכך את האדם גם בעתות קושי וייסורים. בנוסף, מובהר עניין תיקון הנשמות וגלגוליהן כרובד עמוק של עבודה רוחנית, המוביל לזיכוך פנימי ולהתעלות בעבודת השם.
יסודות הש"ס ספקות, רוב וחזקה: איסור וממון
השיעור בוחן את היחס וההבדלים בין דיני איסור לדיני ממונות, תוך ניתוח קושיית התוספות במסכת בבא מציע על כללי ההכרעה בספקות. דרך בירור מושגי רוב, חזקה ומוחזקות, מודגשת החשיבות של העמקה ביסודות למדניים גם במהלך לימוד בקיאות.
אור התנ"ך מבוא לתנ"ך: מאור הגנוז למציאות
השיעור עוסק בגישה הנכונה ללימוד התנ"ך, מתוך תפיסה שהתורה היא אור אלוקי אינסופי שנועד להורות דרך לכל אדם ולכל דור. בנוסף, נסקר המעבר בין הספרים יהושע, שופטים ושמואל כמשל לתהליך הלאומי של מעבר מאחדות כללית, דרך פירוד ובנייה פרטית, ועד לחיבור מחדש.
לך לך הארת הדרך בעולם של חושך
השיעור עוסק בשלוש ה"מציאות" של הקב"ה – אברהם, ישראל ודוד – ומסביר כיצד תפקידו של האדם אינו רק לשרוד, אלא להאיר את העולם עבור הבורא מתוך התמודדות וניסיונות. דרך דמותו של אברהם אבינו מוצגת החשיבות של זיכוך החומר והכרת שם שמיים, שהופכים את המציאות הגשמית למשכן עבור השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן צער החטא ומהלך הנפש
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, ג'
הרב מסביר, בדומה לפסקאות הקודמות, ממה נובע צער החטא, ומרחיב את ההסתכלות על מהלך הנפש של הפסימיות והעין הרעה שגורמת את החטא והצער.
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
שם משמואל על הפרשה היחס בין לוט לאברהם
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק א'
תרע"ט - יצר הרע נצרך בשביל היצר הטוב, לשמש בשבילו אבל לא כנגדו. ככה עשיו היה צריך להיות ליעקב ולוט לאברהם. וכמו שלוט נפרד מאברהם כך גם ישראל ייפרדו מהרע ביציאת מצרים.
שם משמואל על הפרשה יציאת אברהם ממצרים והקשר ללוט
שם משמואל על הפרשה - לך לך - חלק ב'
יציאת אברהם ממצרים הייתה פועל דמיוני ליציאת מצרים של עם ישראל כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצרים. זה שלוט נפרד מאברהם הוא ירד מצדקותו. מלחמת ארבעת המלכים וגם המלחמה האחרונה ינוצחו בזכות שמירת הברית.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
