ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
- תוס' דף ב' ד"ה "ויחולקו".
- רש"י דף ב' ד"ה "במקח וממכר".
- גמ' ב': "דאי תנא מציעא"
רש"י ותוס' שם בסוגיא.
- רמב"ם הל' טוען ונטען פ"ט הל' ז', ט', י"ג.
- תוס' דף ז' ד"ה "מחוי ר' אבהו".
- רמב"ם הל' מלוה פי"ד הלכה י"ד.
- תוס' דף ז': ד"ה"ויחולקו".
- רמב"ם הל' גזילה פ"ד הלכה י'.
- טור חו"מ סי' ש' "הפקידו שניים זה מנה וזה מאתיים וכו'."
פתיחה אמונית למסכת בבא מציעא
בבא מציעא הינה השער האמצעי של מסכת נזיקין, ועוסקת בקשרים הממוניים שבין אדם לחבירו: מציאה, שומרים, קנייני כסף, ריבית, אומנים ופועלים.
לימוד דיני ממונות יכול להישמע לנו כלימוד עניינים טכניים, שאינו עיקר עבודת ה'. אולם חז"ל אמרו, שהשאלה הראשונה שנשאל האדם בבואו לדין היא "נשאת ונתת באמונה". כיוצא בזה אומר הגר"א, שאחת מהפעולות שעלינו לעשות כדי לקרב את הגאולה היא העמדת אנשי אמונה.
ואין לנו אלא להביא את דברי הרב קוק באורות התשובה (פרק יג, אות ה):
דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות, וכל המשפטים שבין אדם לחבירו הכלולים אצלנו בלימוד "חושן משפט", בכל הבקיאות הגרסאית היותר בהירה, וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית.
היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים, ומעמידה את הצדק האלוקי על בסיסו הנאמן, ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים.
אמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח על ידי יתר חלקי התורה, וביחוד על ידי השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבהכרות האלוקיות, האציליות, כדי שתהא הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בצדק האלוקי שבחלק המשפטי של תורת החיים, ואז יבוא לה מקצוע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה.
היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים, ומעמידה את הצדק האלוקי על בסיסו הנאמן, ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים.
אמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח על ידי יתר חלקי התורה, וביחוד על ידי השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבהכרות האלוקיות, האציליות, כדי שתהא הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בצדק האלוקי שבחלק המשפטי של תורת החיים, ואז יבוא לה מקצוע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה.
והעיר על דברים אלו הרב צבי יהודה "עיין בספר הגה"צ ר' יוסף זונדל סלנט", שהיה רבו של ר' שמואל מסלנט. ר' יוסף היה תלמיד חכם והעמיד תלמידים הרבה אך לא היה רב, אלא עסק במסחר. הוא היה אומר: אי אפשר לו לאדם להיות ירא שמים אם לא למד כדבעי חושן משפט. ועוד הוסיף, שקשה להיזהר בדיני הנזיקין אם חסרות הידיעות בתורת המידות והמוסר.
שנים אוחזין בטלית: היחס בין השבועה לחלוקה
הקדמה
המשנה בתחילת המסכת אומרת "שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו ".
יש לעיין ביחס בין דין החלוקה לדין השבועה: האם החלוקה נובעת מהבירור שיש לבית הדין כתוצאה משבועתו של כל אחד, או שהשבועה היא דין חצוני, אך החלוקה עצמה נובעת מעצם התפיסה בחפץ?
כדי להבהיר את צדדי הספק, נקדים מהי משמעות הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה". כאשר אנו רואים חפץ בידו של אדם, אנו מניחים שהחפץ שלו, וזאת משני טעמים: "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" - סתם אדם יש לו חזקת כשרות ואין להניח שגזל את החפץ, וכמו כן אנו מניחים שאנשים שומרים על ממונם.
כאשר ראיה זו אינה קיימת, יחזור החפץ לבעליו. דוגמא לכך ניתן למצוא בדברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (פרק י, הלכה א):
"בהמה או חיה שאינה שמורה אלא מהלכת בכל מקום ורועה, אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים, כיצד הביא התובע עדים שהבהמה הזאת ידועה לו וזה התופס טוען אתה נתתה לי אתה מכרתה לי אינו נאמן, שאין היותה תחת ידו ראיה שהרי היא הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו , לפיכך אם לא הביא ראיה תחזור הבהמה לבעליה וישבע היסת על טענה זו".
אולם קיים סוג נוסף של חזקה, והוא מבוסס על עצם התפיסה של האדם בחפץ, למרות שאין לו כל ראיה, אלא כל עוד אין לנו ראיות אחרות אנו מניחים שהחפץ שלו.
לסיכום, שני סוגי מוחזק יש: האחד מבוסס על ראיה, והשני על עצם המוחזקות במקרה של ספק.
בשנים אוחזין בטלית - ניתן לומר שכשם שאם אדם אחד אוחז בחפץ אנו אומרים שהחפץ לא הגיע אליו מעצמו אלא מסתבר שהוא שייך לו, כך אם שני אנשים אוחזים בחפץ אנו אומרים שהחפץ שייך לשניהם, וכיון שכך - יחלקו אותו ביניהם. אך אפשר לומר שכאן שתי המוחזקויות סותרות זו את זו, שכן אחיזת הראשון אומרת שהטלית שלו, ואחיזת השני אומרת שהיא של השני, ועל כן אחיזת כל אחד מקלקלת את אחיזתו של השני, וללא תקנה מיוחדת - לא ניתן לחלק ביניהם את הטלית.
מחלוקת הראשונים בהגדרת האחיזה
התוספות (ד"ה ויחלוקו) הקשו מדוע לא נפסק במשנתינו הדין "כל דאלים גבר", כפי שפסקה הגמרא בבבא בתרא לגבי ספינה ששני אנשים טענו לבעלותם עליה, ותירצו "דאוחזין שאני, דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ". מדברי התוספות מבואר שהחלוקה היא מדין ודאי, כל אחד ודאי תופס בחצי. לפירושם, הצורך בשבועה אינו אלא תקנה מיוחדת, כדברי ר' יוחנן "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא".
אולם בהמשך הגמרא משמע אחרת. הגמרא בעמוד ב' מביאה את משנת 'המחליף פרה בחמור': ראובן נתן לשמעון חמור וברגע זה קנה בקניין חליפין את פרתו של שמעון, שנמצאת עדיין בביתו של שמעון. אולם אחר כך התברר שהפרה ילדה, ואין יודעים את הלידה היתה לפני רגע החליפין, ואז היא שייכת למוכר, או שהפרה ילדה אחר כך והוולד שייך לקונה. במקרה זה הדין לפי חכמים "המוציא מחבירו עליו הראיה" ללא כל שבועה, ושואלת הגמרא מדוע במשנתינו יש להישבע? ועונה הגמרא: "התם דלא תפסי תרוייהו אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, הכא דתרוייהו תפסי פלגי לה בשבועה". ומבאר רש"י: " כיון דמחסר גוביינא במה שחבירו תופס , דהאי תפיס בכולה והאי תפיס בכולה, לא קים להו לרבנן להוציא ממון מחזקתו בכדי, כדאמרינן התם לרבנן דבעי ראיה, הצריכום שבועה". מפורש בדברי רש"י שהשבועה נצרכת לעצם החלוקה, כיון שתפיסתו של כל אחד נחלשת, שהרי לא יתכן שכל הטלית שייכת לשניהם.
דברי רש"י הינם למעשה פירוש לגמרא; כיצד יסביר אותה התוספות? אם כל אחד נחשב כתופס את חצי הטלית, מה בכך ש"תרווייהו תפסי לה"?
נראה שהתוספות יסכים שבשלב זה סברה הגמרא שהשבועה נצרכת לעצם חלוקה, אך למסקנה, שכדי ליישב את המשנה עם דעת סומכוס הוצרכה הגמרא לומר את דברי ר' יוחנן שטעם השבועה הוא "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו", תאמר זאת הגמרא גם בדעת רבנן, כפי שמפורש בהמשך (דף ג, א) "אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא", וכפי שמפורש גם בדף ה ע"ב "וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה? אמר ר' יוחנן כדי שלא יהא כל אחד ואחד"...
והנה כתב רש"י בדף ג, ב שאדם שחשוד לגזול - חשוד גם להישבע לשקר, ואין טעם להשביעו; וביאר הנחלת דוד שמטעם זה כתב רש"י בסוף דף ב ע"א שבמקרה שיש ודאי רמאי הדין הוא "יהא מונח עד שיבוא אליהו", שכיון שאין טעם בשבועה - אי אפשר גם לחלוק. אמנם, התוספות הקשו על רש"י מכך שהגמרא הסיקה שחשוד על ממון אינו חשוד על שבועת שקר, אך נראה שרש"י למד שזו מחלוקת הסוגיות. ועולה מדבריו שלדעת רש"י, דברי ר' יוחנן שטעם השבועה הוא מחשש גזילה - אינם למסקנה, אלא למסקנה טעם השבועה הוא בשביל עצם היכולת לחלוק, וכפי שנתבאר - מוחזקותו של כל אחד פוגמת את מוחזקותו של חבירו.
השלכות המחלוקת במקרים שונים
א) מה הדין כשאינם אוחזים?
כתב הרמב"ם (הלכות טוען ונטען ט, ז) בהביאו את משנתינו: "שנים שהיו אוחזין בכלי אחד... או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה".
הרמב"ם מוסיף על משנתינו מקרה נוסף - שנים שהיו יושבים בצד ערימה של חטים המונחת בסימטא. וכתב ההגהות מיימוניות שמדבריו נראה שדין החלוקה במשנה אינו דוקא אם שניהם אוחזים בחפץ. המגיד משנה חולק, וכותב שמדברי הרמב"ם נלמד שאף שנים שיושבים בצד סימטא נחשבים מוחזקים. בפשטות, מחלוקת זו תלויה במחלוקת רש"י ותוספות: אם נאמר שהשבועה נצרכת בשביל החלוקה, אין משמעות לכך שאוחזים, שהרי בכל מקרה אחיזת כל אחד נפגמת, והחלוקה אינה נובעת מהאחיזה. וכך גם משמע מלשון הרמב"ם בהלכה ט' "חולקים אחר שנשבעים".
אמנם, הרמב"ם עצמו מצטט את לשון ריו"ח "שלא יהא כל אחד הולך ותוקף" אך ניתן להסביר שכוונתו שהשבועה באה לברר שלא תקף האחד את השני.
ב) שבועה על מה שביד כל אחד:
בדף ז ע"א אומרת הגמרא שדין החלוקה הוא במקרה ש"תפיסי בכרכשתא", כלומר כל אחד אוחז בקצה הטלית. אך אם כל אחד אוחז בידו חלק ממשי - "זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה. מחוי לה ר' אבהו ובשבועה". האם דברי ר' אבהו שיש להישבע הם גם על החלק שכל אחד תופס בידו? כתב הרמב"ם (בהלכות טוען ונטען, ט, ט): "היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל". מבואר בדבריו שרק מדין גלגול שבועה יכול כל אחד להשביע את חבירו במה שתופס, ומשמע שאם כל הטלית תפוסה ביד שניהם - אין כלל שבועה. לעומת זאת, התוספות כתבו שכיון שטעם השבועה הוא שלא יהיה כל אחד ואחד הולך ותוקף, אין סברא לחלק בין מה שבידו של כל אחד לבין השאר. ונמצא שהראשונים לשיטתם: לדעת התוספות, שגם אם "תפיסי בכרכשתא" נחשב כל אחד מוחזק בחצי ואעפ"כ נשבע - אין סיבה לומר שלא ישבע גם על מה שממש תופס. אולם לפי הרמב"ם שדין החלוקה אינו מצד המוחזקות, לא מצאנו שבועה אלא במקרה זה, אבל על מה שכל אחד מוחזק זוכה לא שבועה, כדין הרגיל של "המוציא מחבירו עליו הראיה".
ג) כאשר שניהם אוחזים ואחר-כך, רק אחד מהם:
כתב הרמב"ם בהלכה י"ג: "באו שניהם אדוקין בטלית ואמרנו להם צאו וחלקו את דמיה, יצאו וחזרו והרי היא תחת יד אחד מהן, זה טוען הודה ונסתלק ממנה וזה טוען שמכרתיו לו או נתגבר עלי וחטפה, המוציא מחבירו עליו הראיה". והביא המגיד משנה שהרמב"ן והרשב"א חולקים, וסוברים שבמקרה זה יחלוקו. לדעת הרמב"ם שכל אחד זכה בחצי מתורת ספק - מובן מדוע אם רואים את הטלית ביד אחד מהם והוא טוען שחבירו מכרה לו אין מוציאים מידו, שכן ספק מוציא מידי ספק. אולם אם נאמר שכל אחד זכה בחצי מתורת ודאי, כדעת התוספות, מובן מדוע נוציא מיד האוחז את כולה, שאין ספק מוציא מידי ודאי.
ד) שנים אוחזין בשטר:
במקרה שמלוה ולוה אוחזים בשטר, המלוה טוען שהשטר שלו והלוה טוען שהשטר נפרע, אומרת הגמרא בדף ז ע"א שהדין יחלוקו, כמו במשנה. כיצד חולקים? ניתן לאמוד את ערכו של שטר הלוואה בסך 100 ש"ח בשני אופנים: אפשר לחלק את סכום ההלוואה, ואפשר לחלק את שווי השטר בשוק, שהוא מעט פחות מ-100: אדם ישלם על שטר חוב של 100 ש"ח פחות מ100, נניח 80. והנה מדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק י"ד הלכה י"ד) מבואר שחולקים בערך ההלוואה, כלומר הלווה משלם 50, ומדברי התוספות (דף ז ע"ב ד"ה יחלוקו) מבואר שחולקים בשווי השטר, כלומר הלווה ישלם 40. וגם מחלוקת זו מובנת מאוד לפי שיטתם: לפי התוספות החלוקה נובעת מהאחיזה הפיזית בחפץ, וכאן הרי אינם אוחזים בכסף אלא בשטר, ולכן חולקים את שווי השטר. לעומת זאת לפי הרמב"ם החלוקה נובעת מספק מהי האמת, ועל כן חולקים את שווי ההלוואה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
