בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

פרשת תולדות - הלכות דרך ארץ

undefined

הרב שמואל אליהו

כסלו תש"ע
18 דק' קריאה
למה נקרא שמו אדום?
"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו". אם הוא אדמוני היו יכולים לקרוא לו "אדום". אבל קראו לו "עשיו". התורה אומרת גם שעשו נקרא "אדום" בגלל אכילת העדשים האדומות. שהרי עדשים מבושלות הן צהובות ורק כשהם טריות צבעם אדום. "על כן קרא שמו אדום". השם הזה נדבק בו כשכולם ראו שאדמוניות זו לא רק הצבע החיצוני שלו. "אדום" - זו תכונתו הפנימית. לאהוב אדום. לאהוב דם. שעשו שפך באותו יום שבא לאכול את העדשים האדומות. "עייף" - "עייפה נפשי להורגים". מיואש מהחיים. "הנה אנכי הולך למות" (רש"י בשם בראשית רבה).

למה נקרא שמו שעיר?
כמו השם "אדום" כך השם "שעיר" נדבק לעשיו לא בשעה שנולד מלא שער "כולו כאדרת שער". הוא נקרא בשם זה רק בהמשך ימיו כשהוא התחתן עם עֲנָה בַּת צִבְעוֹן ממשפחות "שֵׂעִיר הַחֹרִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ". במיוחד שאחרי החתונה הלך עשיו לגור בארץ שעיר. "מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" ש"הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם". לוקח עשיו "אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ" והולך לגור "בְּהַר שֵׂעִיר" (בראשית לו). הר שנקרא בשם זה הרבה לפני הולדת עשו. אמנם כשנוצרה התאמה בין המציאות החיצונית של עשיו לבין אורח חייו -קראו לו כולם: "שעיר".

למה נקרא שמו עשו?
רש"י מסביר שבשם זה נקרא עשיו על שם המעשה העשוי. כאילו עשיו כבר עשוי וגמור. השם הזה אצלו הוא לא שם חיצוני בלבד, הוא שם מהותי. בתורה אנו לומדים שאדם נועד לעשות. "אשר ברא אלוקים לעשות". הוא לא עשוי. הנצרות שנקראת אצלנו "אדום" על שם עשיו דוגלת באמירה ההפוכה. אצלם האדם לא צריך לעשות מאמץ למצוות. הם מאמינים בתורה אבל אומרים שהאדם לא צריך לתקן כלום. הוא כאילו כבר "עשוי" ומושלם.
מי שהדגיש יותר מכל את האמירה הזאת היו האנשים בלב ליבה של הנצרות. לב ליבה של אירופה - הנאצים ימ"ש. הם העריצו את הטבעיות. את הפראות. את החייתיות. לדעתם היהודים קלקלו את הטבעיות של העולם, בתיקון העולם שלהם. במוסריות שלהם שעוצרת את הטבע החייתי הבסיסי. לדעתם אין לאדם מה לתקן בעולם. מה שיש בו - הוא הנכון. לא לתקן את המידות. לא לתקן את המעשים. להיות טבעי. אסור לתקן את האדם. הטבע הוא לטרוף ואת הטבע הזה הם ניסו להחזיר למציאות. זה היה ממש העניין של עשיו\אדום.

לא לתקן - בברית מילה
חלק מהגזירות שלהם על היהודים הייתה לא לעשות ברית מילה. כך במדרש (ילקוט שמעוני ויקרא יב - המשך רמז תקמז) על הויכוח בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס. "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר ליה (רבי עקיבא): של בשר ודם נאים. אמר ליה (טורנוסרופוס הרשע): הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות נאים מהם? אמר ליה (רבי עקיבא): לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא דברים שהם מצוים בבני אדם. אמר ליה (טורנוסרופוס הרשע): למה אתם מלים? אמר ליה (רבי עקיבא): אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביא לו (ר"ע) שבולים וגלוסקאות. אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? אמר לו (טורנוסרופוס הרשע): הואיל והוא חפץ במילה, למה אינו מהול ממעי אמו? אמר לו (רבי עקיבא): לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם, וכך אמר דוד כל אמרת ה' צרופה, ואומר אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו".

הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה
הנאצים כל כך העריצו את הטבעיות עד שקראו לעצמם: "החיה הצהובה". החיה שאין לה מעצורים כשהיא בדרך לטרוף. אין לה רחמים על הכבשה הנטרפת. כל זה הוא חיקוי של עשיו שהוא רעב ואין לו מעצור בדרך לאוכל. טורף ודורס. במקביל הוא מסגל לעצמו נימוסים נאים במיוחד. כמו עשיו ששואל "איך מעשרים את התבן ואיך מעשרים את המלח?". צדקות מוגזמת. חכמינו לימדו אותנו שיש ערך לנימוסים, ויש סכנה בנימוסים מוגזמים. יש ערך לנימוסים באכילה, לא להיות כמו עשיו. ויש סכנה ברמות רוח. נימוסים מוגזמים שכעת אנחנו יודעים מה מקורם.

אין מעצור לתאוותיו
הסיפור של עשו שאמר "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם", הוא לא רק הסיפור של מכירת הבכורה. הוא סיפור שמסביר כיצד עשיו שהיה בנו של יצחק אבינו מגיע לשפלות רוחנית כל כך גדולה? איך הנכד של אברהם אבינו רוצה לרצוח את אחיו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"? איך הוא מגיע להיות עשו הרשע? הרי הוא גדל אצל אותו אבא ואותה אמא כמו יעקב. קיבל את החינוך שקיבל יעקב.
התשובה קשורה לתאוות האכילה. אכילה גסה נהנתנית. חוסר היכולת להתאפק. "עשיו = עכשיו" הוא התחיל להתדרדר בתאוות קטנות. הוא צריך את התאוות שלו מיד. בתחילה מדובר בדברים קטנים, באכילה ושתיה, אחר כך זה בא לשאר התאוות והרצונות. כשהוא היה רגיל ולא קיבל את התאוות שלו הוא כעס ובסופו של דבר היה מסוגל לרצוח בשביל למלא את תאוותיו. רצחנותו של עשיו לא קשורה אלינו, אבל הדברים הקטנים שהביאו אותה בהחלט שייכים אלינו ואנו צריכים להלחם בהם ש"לא ידבק בנו מאומה מן החרם".

הלכות דרך ארץ בסעודה
שלא יהיה גרגרן ולא יהיה גס רוח
יש מסכת קטנה שנקראת "מסכת דרך ארץ". המסכת הזאת מלמדת הרבה מהלכות דרך ארץ וגם את הכלל הזה של "איזון". לא ליפול בשני הצדדים שנפל בהם עשיו. לא חיצוניות מוגזמת של נימוס ולא גרגרנות. הגמרא מביאה בכמה מקומות הלכות שמלמדות כיצד אדם עושה את הפעולה הכי הפשוטה. איך הוא שותה? "הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת - הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. שְׁנַיִם - דֶּרֶךְ אֶרֶץ. שְׁלֹשָׁה - הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ". (ביצה כה: פסחים פו: מסכת דרך ארץ רבה פרק ו').
כך הדין בכל הלכות דרך ארץ. לא להתחזות לבעל נימוסים חיצונים שנעשים רק ליד אנשים אחרים. כאילו לעשות רושם של איש חיובי על אחרים. ש"לא יהיה פושט טלפיו לומר ראו אני טהור". אלא באמת חביבות ויחס אוהב ולא נימוס קר ועקר. כמו שאומר רשב"י "אנן בחביבותא תליא מילתא" - העיקר היא החביבות שאנו נוהגים אחד בשני.

לא לאכול ברעבתנות
כך מביא הבן איש חי בהלכות דרך ארץ. (בהר בחוקתי ט' ואילך) אפשר לאכול וצריך לאכול בשמחה ובלב טוב. לא בכעס ובצער. אבל כשאוכל "לא יאכל אלא רק ביד אחת, ולא בשתי ידיים" שלא יראה כרעבתן. ולא יאכל בחיפזון בלהיטות. "ולא יניח לגימה גדולה לתוך פיו" שלא יהיה פיו מלא עד תומו מהמאכל. שיוכל לענות אם שואלים אותו דבר מה. גם כשלוקח אוכל מהצלחת המרכזית "לא יקח בידו מנה גדולה ויניח לפניו או יאחזנה בידו ויאכל ממנה". גם כשאוכלים בכפית או מזלג לא לקחים מנה גדולה שנראית כמו רעבתנות.
וכשאוכל ביד אחת ובכמות נכונה. "ולא ימצוץ אצבעותיו בפיו בין אכילה לאכילה, ולא יראה חיבה וחשק על האכילה, ולא ימלא פיו אלא רק בכדי שיוכל לדבר בשפה ברורה, ולא יושיט ידיו לקערה עד שיגמור לבלוע מה שבפיו, ויפסיק מעט בין לעיסה אחת לאחרת, ואם המסובין עמו סילקו ידיהם מאותו מאכל גם הוא יסלק ידו אע"פ שעדיין תאב לאכול, דלאו אורח ארעא לאכול יחידי בין המסובין".

גם כשהוא לבדו - ינהג בנימוס
ו"יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילתו. ואם אוכל בידו - לא ילכלך כל הידיים אלא רק ראשי אצבעותיו. וטוב ונעים שלא יאכל אלא על ידי כף". ובמיוחד היום שהלכות דרך ארץ התקבלו בעולם והפכו להיות נוהג ראוי של רוב בני האדם. אין לאדם לשנות ממה שנהגו לאכול רק עם כפית ומזלג שלא יתלכלכו ידיו. "ובעת שמכניס המאכל לפיו יזהר שלא יתלכלך שער זקנו, ויזהר לדחות שער שפמו לכאן ולכאן קודם אכילתו כדי שלא ישתלשלו הרבה על שפתיו ויתלכלכו הרבה" ועל זה נאמר שתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. ויש מפרשים שהכוונה "רבב" מהסוג הזה שנופל עליו בעת האוכל. ומסיים הרב בן איש חי שם: "ובכל דברים אלו יתנהג אפילו בביתו על שלחנו וכ"ש כשהוא אוכל עם בני אדם".

לא להלחם עם האוכל
"לא ימהר בלעיסתו ואכילתו. ואם הבשר קשה - לא יהא נושך בשיניו ומושך בידיו אלא יסלק ידו ממנו". במסכת דרך ארץ (פרק שביעי) מובא מעשה ברבי עקיבא שעשה סעודה לתלמידיו. ורצה לחנך אותם בהלכות אלו. הברייתא מספרת: "הביאו לפניהם שני תבשילין אחד נא ואחד מבושל. בתחילה הביאו לפניהם נא. הפקח שבהן אחז את הקלח בידו אחת ותלשו בידו אחת. לא בא אחריו משך ידיו ממנו ואכל פתו ריקם. הטפש שבהן אחז את הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו. אמר לו רבי עקיבא: לא כך בני! אלא הנח עקבך עליו בתוך הקערה. (תדרוך עליו עם הרגל וכך תוכל לחתוך את הבשר).
אחר כך הביא לפניהם מבושל אכלו ונסתפקו. אחר כך אמר להם: בני ולא עשיתי לכם כל כך אלא לבדוק אתכם אם יש בידכם דרך ארץ אם לאו". הסיפור הזה עם רבי עקיבא הוא חשוב ביותר כיון שכולנו מכירים את הסיפור על עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה ומה עלה בגורלם. וזה הוא ללמד כמה חשוב לנהוג בהלכות דרך ארץ הללו, גם בין אדם לחבירו כמו שמדובר שם. וגם בין אדם לעצמו כמו שמדובר כאן. שהלכה זו שלימד רבי עקיבא את תלמידו נכונה גם אם הוא אוכל בינו לבין עצמו וגם בינו לבין אחרים. שהוא ממאיס עליהם את המאכל.

נימוסים עם אנשים אחרים
עם זאת יש הלכות דרך ארץ מיוחדות של אכילה ליד אנשים אחרים. עיקרם הם בהלכה היסודית ביותר בתורה "ואהבת לרעך כמוך" המיוחד בהלכות דרך ארץ אלו שהם מיישמים את ההלכה הזאת לתוך המציאות ולא משאירים אותה בגדר דרשה או שיר יפה בלבד. וכך כתוב שם: "אין מסתכלין בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש". שלא יחשוב שעינך צרה במה שהוא אוכל. ולפעמים כשאתה רואה את חברך חש לא נוח לאכול לידך - ראוי לך לעזוב את חברך לעצמו, שיאכל בנחת.
עוד כתוב שם ש"אם יש לפני המסובין קערה אחת מלאה שאוכלים כולם ממנה - לא יתן אחד מהמסובין עיניו בה לברור ממנה חלק יפה לעצמו אלא יקח מן הבא בידו". "ומיהו, כשמתארח אצל חברו לא יטול מן היפים אפילו כדי לברך, אלא יקח ממה שעלה בידו והוא מנהג דרך ארץ, שלא יאמרו עליו שהוא רעבתן". ובהקשר זה תמיד הרב אומר שלא ניחא דעתו ממה שאנשים נדחקים לשולחן בחתונה וכל אחד לוקח אוכל ודוחף את חבירו.
ובמיוחד יש לנהוג דרך ארץ בפני גדולים. שאם מגישים אוכל לפני בן אדם ויש שם גדולים ממנו לא יקח עד שיקחו הם. "ולא יפשוט ידו בקערה בפני מי שגדול ממנו. אפילו אם יש קערה (דהיינו צלחת) בפני כל אחד ואחד".

האוכל בשוק - חבירו של כלב
במסכת דרך ארץ רבה (פרק עשירי) "רשב"ג אומר: האוכל בשוק - חבירו של כלב. ויש אומרים: פסול לעדות". והגמרא אומרת שלא כל מי שאוכל מסטיק ברחוב נחשב "חבירו של כלב". ופסול לעדות. "והני מילי בנהמא ומידי דרעבתנותא אבל מידי אחרינא לא". רק מי שאוכל לחם או דבר של רעבתנות. אבל לא משהו אחר. ומכאן ילמד אדם שלא נמצא בביתו ורוצה לאכול והוא רעב. שלא יאכל מנה פלאפל ברחוב. ובודאי לא יאכל כשהוא הולך ברחוב. אלא ימצא מקום מוצנע ויאכל שם. שלא יתקיים בו מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה.
וכך כתב הרמב"ם ופסק השו"ע (חושן משפט סימן לד יח) "הבזויים - פסולים לעדות מדבריהם. והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם". ויש מסייגים ואומרים שדווקא אם אדם אוכל בשוק באופן קבוע (ר"ת מובא בטור שם). אבל לא באקראי. ובכל מקרה לכתחילה בודאי צריך להיזהר בכל אלה.

לא לאכול מפה לפה
בגמרא מסופר על שני חכמים שישבו לאכול והגישו להם צלחת אורז ללא כפיות. חכם אחד לקח חתיכת עץ ואכל כמו בכף ומזלג. חברו נטל את האוכל בידו ואכל. בגמרא שם יש דיון מה היו צריכים לעשות? האם לא לאכול. לאכול בידיים, או שמא כשאוכלים בכף ושמים אותה אחר כך שוב בצלחת המרכזית - היא פוגמת באוכל. שהשיריים מפיו של האוכל חוזרים לצלחת המרכזית ומפריעים לאחרים לאכול.
דבר זה נזכר בגמרא כדי ללמדנו דרך ארץ, ובפרט שיש אנשים שהם מפונקים שדבר זה פוגע בהם. ומו"ר הרב שליט"א תמיד מקפיד מאוד בכל הלכות דרך ארץ הללו. וכשבאים אורחים לבית בליל שבת. והוא רואה בהם שהם מקפידים על כך. הוא לא נותן להם לשתות מהכוס קידוש שהוא שתה בה. אלא מברך על גביע היין. מוזג ממנה לכוס אחרת ושותה ממנה ומהגביע הוא שופך לכוסות קטנים לתת לאורחים.
וכן הדין בחתונה שהוא רואה בחתן או בכלה שהם איסטניסים. הוא שופך מכוס היין מעט לידו ושותה משם. ולא נותן להם לשתות מהכוס ששתה הוא. וכן הוא מקפיד לעשות תמיד כשהוא מצונן וכד' שלא ידבקו חלילה ממנו.

נטילת ידיים - מתוך התחשבות במלצרים
דרך ארץ קיימת לא רק באוכל עצמו. גם עם המלצרים יש דרך ארץ. חכמינו אמרו שיש להקפיד מאוד על נטילת ידיים. מים אלו מסוגלים להביא לאדם עושר. כך מובא בגמרא (שבת סב:) וברמב"ם (פ"ו מהלכות ברכות הי"ט) וכן נפסק בשו"ע (סי' קנח סעי' ט'), וז"ל השו"ע: "צריך ליזהר בנטילת ידים, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם". ומצד שני הגמרא אומרת שנטילת ידים בשפע מביאה ברכה.
מו"ר הרב שליט"א רגיל להזכיר שזה נכון רק כשאדם בביתו או כשהוא נוטל ידים בכיור. אבל בסעודות שבהם יש מלצרים שמביאים מים בגיגית לנטילה, יש לצמצם במים וליטול בכמות המינימאלית לנטילה. הכל מתוך התחשבות במלצרים שטורחים להביא מים לציבור, והנטילה בשפע תגרום לו טרחה יתירה ועגמת נפש, וחכם עיניו בראשו.

גילוי אליהו הנביא - מתוך התחשבות במלצרים
וכן ממנהג דרך ארץ לכבד את המלצרים המגישים, שיאכלו תחילה מהמאכלים שעליהם להגיש, ויש להקפיד בדבר הזה בביתו יותר מאשר באולמות ובבתי מלון (שם בדרך כלל אוכלים המלצרים לפני עבודתם, ולפעמים זה גם בניגוד לדעתו ולרצונו של בעל הבית). ובגמרא מובא מעשה באשה אחת שהריחה ריח טוב ומושך ממאכל מסוים והרגישה תאווה גדולה לאותו מאכל, והיא באה וביקשה מבעל המאכל שיתן לה לאכול מהמאכל, והוא אמר לה, אם אתן לך מהמאכל תתקדשי לי? ומרוב תאוותה למאכל התרצתה ואמרה "הן" בעל כרחה. הפוסקים דנים אם היא באמת מקודשת, שהרי היא התרצתה בכח ושלא מדעתה, וכל מה שהסכימה היה רק בגלל פיקוח נפש. ומשם יצא דיון בהלכה שיש אמירת "כן" שהיא התרצות, ויש אמירת "כן" שהיא "לא".
הגמרא במסכת כתובות (סא/א) מסבירה שלמלצרים יש גם נשמה. וכשהם רואים אוכל טוב והם רעבים. לפעמים הם מצטערים מאוד. ואדם צריך להיות רחמן על כל מעשיו. וגם על המלצרים. הגמרא מספרת על שני חכמים "אֲבוּהָּ בַּר אִיהִי וּמִנְיָמִין בַּר אִיהִי, חַד - סָפִי מִכָּל מִינָא וּמִינָא, וְחַד - סָפִי מֵחַד מִינָא. מַר - מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ, וּמַר - לָא מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ". שני אחים חכמים היו שווים זה לזה בחכמה. והם היו נותנים למלצרים שלהם לאכול מהאוכל שהיו מגישים לאורחים. רק שאחד היה מקפיד לתת למלצר מכל מין ומין. ואחד היה נותן לו ממין אחד שיהיה שבע. הגמרא מספרת שזה שהיה מקפיד לתת מכל מין ומין - היה זוכה לגילוי אליהו. אחיו - לא.
"הַנְהוּ תְּרֵי חֲסִידֵי, וְאַמְרֵי לָהּ, רַב מָרִי וְרַב פִּינְחָס בְּנֵי רַב חִסְדָּא. מַר - קָדִים סָפִי, וּמַר - מְאַחֵר סָפִי. דְּקָדִים סָפִי - אֵלִיָּהוּ מִשְׁתָּעִי בַהֲדֵיהּ. דִּמְאַחֵר סָפִי - לָא מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ". תרגום: היו שני חסידים, ויש אומרים רב מרי ורב פנחס הבנים של רב חסדא. אחד היה נותן למלצר לפני שהיה מגיש לכולם את האוכל. ואחד היה נותן למלצר אחרי שהיה מגיש לכולם. שני המלצרים היו מקבלים אותו אוכל. אבל המלצר הראשון היה מקבל את האוכל אחרי שיצאה נפשו והגיש לכולם. הריח את האוכל ולא אכל. והשני הגיש את האוכל והריח את ריחו כשהוא שבע. אליהו הנביא היה מתגלה רק לשני שהתחשב במלצר בכל ליבו.

להשאיר אוכל - לא לאכול הכל
ובמסכת דרך ארץ רבה (פרק ששי). כתוב שכשאוכלים צריך להשאיר אוכל לאחרים. אולי הם רוצים לאכול ולא נשאר. גם כדי שבעלת הבית לא תחשוב שהאורח רעב ואם היה עוד אוכל היה אוכל ונשאר רעב.
ומספרת הגמרא על רבי יהושע בן חנניה שהיה רגיל להתמודד עם מלכים, שרים ושרות מחשובי אומות העולם. העיד רבי יהושע על עצמו שמעולם לא נצחו אותו בויכוחים שלהם, חוץ משלשה: אשה תינוק ותינוקת. וז"ל הגמ' (עירובין נג:) "אמר רבי יהושע בן חנניה, מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת. אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולים. ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום (מרוב שהיה שקוע בלימודו לא שם לב מה הוא אוכל או מה הוא משייר, בפעם השנייה שוב אכלתי) ולא שיירתי מהן כלום. ביום השלישי הקדיחתן (בעלת בית המלון שנתארח שם) במלח (כי רצתה להוכיח אותו על כך שלא משייר כלום). כיון שטעמתי - משכתי ידי מהן. אמרה לי רבי, מפני מה אינך סועד? אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום (לא רצה לפגוע בה ולומר לה שתבשילה מלוח ביותר). אמרה לי: היה לך למשוך ידיך מן הפת. (אם אתה שבע. למה אכלת לחם?) אמרה לי: רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונים. ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באילפס, (בסיר) אבל משיירין פאה בקערה (בצלחת)?
וכתב על זה בעל הבן איש חי (בהר בחוקותי) כי אע"פ שאמרו חכמים ז"ל לשייר פאה בקערה מן התבשיל, עם כל זה כתב רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות דאין דין זה נוהג עתה בזמן הזה עיין שם. ומכל מקום לאו אורח ארעא לאכול המאכל כולו עד בא עד קיצו. וכל שכן שלא להיות 'מלחך פינכי' משום שורת דרך ארץ. וכנזכר בחס"ל".

דרך ארץ מיוחדת כלפי האשה
הקב"ה שונא ורבי שמעון בר יוחאי לא אוהב
בהקשר זה של דרך ארץ למלצר או לפונדקאי, אי אפשר שלא להזכיר את חובת הדרך ארץ לאשה. שלפעמים אדם מתנהג בנימוס רב כלפי חוץ אבל כלפי פנים הוא שוכח שהוא חייב בנימוס ודרך ארץ.
על זה אומר רבי שמעון בר יוחאי בגמרא: "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, וַאֲנִי אֵינִי אוֹהָבָן - הַנִכְנָס לְבֵיתוֹ פִּתְאוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, לְבֵית חֲבֵירוֹ, וכו'" (מסכת נדה יז.) ובמסכת דרך ארץ רבה (פרק חמישי) כתוב שהמקור להנהגה זו נלמד מהקב"ה בעצמו "וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם. שנאמר (בראשית ג) "ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה". והלא כל העולם של הקב"ה הוא. ואע"פ לא נכנס אל הגן עד שקרא לאדם הראשון "איכה" והודיעו שהוא בא.
ויש בזה שתי דרכים. א] כבוד לאשה. שיודעת כי בעלה מכבד אותה ואת הפרטיות שלה. ב] אולי לפעמים אנשים לא לבושים בצניעות כל כך כמו שלפעמים נמצאים בתוך הבית. וכשהוא דופק בדלת אף אל פי שהיא לא נעולה. הרי הוא נותן להם שהות להתארגן עד שישיבו לו "הן".

לומר שלום במאור פנים
בהקשר לאשה צריך להדגיש תמיד את החשיבות להקדים שלום לכל אדם ובמיוחד בבית לאשתו במאור פנים. הגמרא בברכות (ו' ע"ב) אומרת: "א"ר חלבו אמר רב הונא כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו "שלום" יקדים לו "שלום" שנאמר "בקש שלום ורדפהו". ואם נתן לו ולא החזיר - נקרא "גזלן". שנאמר "ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם".
מסביר רש"י: למה נאמר גזילת העני? "והלא אף גזלת העשיר גזלה היא? אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו". כלומר, מהעשיר אין מה לגזול שכולם פוחדים ממנו. ולפעמים העשיר אינו אומר לעני "שלום" כי הוא חושש שהעני יגלגל עמו שיחה ויבקש ממנו הלואה, ובזה הוא גוזל את העני. ובאמת מצווה להאיר פנים ולשאול שלום לכל אדם.
ובמסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום "אמר רבי יהושע בן לוי אמר להם הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בניי. היו שואלים בשלומה ואני מוחל לכם. מה טעם "שאלו שלום ירושלים" (תהלים קכב) ואומר (תהלים קכב) "יהי שלום בחילך" ואומר (שם קכב) "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך". ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום, הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (שם לז) "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום".

כבוד לאשה - מביא ברכה
הגמרא אומרת (בבא מציעא נט/א) "אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. שנאמר: "ולאברם הטיב בעבורה" והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו". כך אמר רב לבני מחוזא. תכבדו את נשותיכם ותהיו עשירים. כמו שקרה לאברהם אבינו.
מו"ר הרב שליט"א סיפר מעשה שסיפר להם מו"ר ועטרת ראשנו הגאון הגדול ראש הישיבה ח"ר עזרא עטיה זצ"ל. הוא סיפר על יהודי מומר אחד שהלשין על מורנו הרה"ג ר' אברהם ענתבי זצ"ל מארם צובא, שהוא פוסק הלכות נגד גויים. שאם הגוי תובע יהודי - לא משביעים, אבל יהודי שתובע יהודי - משביעין, כלומר שעושה הפליות. הזמין הוו'אלי את מורנו הרב ענטבי ז"ל לגעור בו על זה. ודרך ארץ של התורכים הוא שמגישים קפה לאורח. והנה באה אשתו של הואלי והגישה את הקפה, אך מרוב התרגשות ופחד בטעות שמה מלח במקום סוכר.
הרב בירך שהכל וטעם שזה מלוח, אך המשיך בשתייתו עד שסיים את הכוס, הוואלי שהחל לשתות אחרי הרב טועם קפה מלוח והחל להתרגז ולחפש את אשתו לגעור בה. אמר לו הרב: עד שטרחה והכינה עכשיו תבזה אותה לפני כולם. יהיה יותר טוב להגיד לה את זה אחר כך. עכשיו היא תתבזה לפני כולם. זה לא כבוד לאשתך. הסתכל הוואלי על הכוס קפה של הרב וראה שהרב שתה אותה עד תומה. אמר לו הואלי: אם הינך דואג כל כך לכבוד של אשתי, אשה גויה, אני כבר לא מאמין לאלו שהלשינו עליך שאתה מזלזל בכבוד של גויים.

"חוקי הנשים" של הבן איש חי
מו"ר הרה"ג רבי יוסף חיים זצוק"ל כתב הרבה ספרים בקבלה והלכה. ושו"ת וסודות התורה. ובין השאר גם כתב ספר לנשים בערבית. ואמרו לו למה הוא מתעסק בדברים אלו שאינם חשובים. דרך ארץ של אשה והנהגות הבית. אמר להם אם הייתי יכול הייתי צריך להוציא את הספר הזה תחילה לכל ספרי. שכך כתוב "כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים שמתן תורה היה לנשים תחילה.
בספר זה כותב הרב הנהגות לאשה. הוא מלמד לאשה שהעיקר הוא להשקיע בבית ולא בחוץ. ואם אשה הולכת לחתונות ומתייפה ובבית היא הולכת בעליבות - זו טעות. ללכת בבית בחלוק ישן ובשער לא מסודר - הרי היא הופכת את העיקר לטפל, ואת הטפל לעיקר.
גם כל ההלכות של דרך ארץ שהוזכרו קודם שייכות באשה כמו באיש. וכמו שמובא בגמרא על רב חסדא שלימד את בנותיו הנהגות של דרך ארץ בבית. לא לאכול בצל ושום וכל דבר שעושה ריח הפה - שלא תתגנה על בעלה. וכן על זה הדרך עצות של חכמה. (שבת קמ.)
והעצות הללו הם עצות של התורה. שכתוב (ויקרא ו, ד) על הכהן הגדול העובד בבית המקדש בקודש הקדשים "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור". אומר רש"י: "ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו". לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן (יומא כג:)". ומכאן בבית שכשאוכלים לא יאכלו בבגדים של עבודה, אלא בבגדים של דרך ארץ וכבוד.

לנהוג כבוד לאשה כמו לרב חשוב
מו"ר הרב שליט"א מביא מה שכתוב בגמרא שזמן הדלקת נר שבת למדנו מאופן החלפת המשמרות של עמוד הענן ועמוד האש. כך אומרת הגמרא (שבת דף כג ע"ב): "אמר רב הונא, הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. דביתהו דרב יוסף הות מאחרא ומדלקת לה (אשתו של רב יוסף היתה מדליקה סמוך לזמן תוספת שבת ולא הייתה מקפידה להדליק מוקדם כל כך). אמר לה רב יוסף: "תניא, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן (כלומר שעמוד האש שהיה בא בלילה היה מגיע בעוד היה אור בעולם ועמוד הענן היה עדיין ב"תפקיד"). סברה לאקדומה (חשבה אשתו של רב יוסף להחמיר ולהקדים את הדלקת הנרות מוקדם מאוד). אמר לה ההוא סבא: תנינא, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. ולכן אי אפשר להדליק נרות שבת מוקדם מידי שאז לא ניכר שזה לכבוד שבת.
מרן הבא"ח למד מהגמרא דרך ארץ כיצד על האדם לנהוג במקום שהוא רואה שרבו טועה בהלכה, וכן כיצד ובאיזה דרך להעיר לאשה שטועה בהלכה. הנה מובא בהלכה שאדם שרואה שרבו טעה לא יאמר לו: רבי טעית, אלא יביא לפניו את ההלכה כמבקש הסבר וכדומה, וכך ירמוז לו את הדברים בדרך ארץ ובכבוד. כמו כן, רואים מהגמרא כיצד בני תורה מכבדים את נשותיהם ביותר, הנה כאן רואים שכשרצה רבי יוסף להעיר לה, לא פנה אליה ישירות כלל אלא למד אתה ברייתא או משנה, והיא הבינה את ה"רמז" מתוך הדברים, ופנתה לעשות מעשה ללא שום בזיון כלל ועיקר. וכמו שמעירים לרבו המובהק בכבוד וברמז.

לא לשבוע מחוץ לביתו
ועוד אומר הרב שצריך לכבד את האשה ולהתחשב בכך שהיא טורחת ומבשלת ומגיעה לה תודה רבה על כך. והרב רגיל לומר שכשאדם נמצא בבית הכנסת ויש קידוש וכדו' ומגישים בורקס או 'קוגל', לא יאכל אלא מעט, כדי שלא יכנס לספק בענין הברכה האחרונה, וכדי שישאר גם לאורחים האחרים, וכן כדי שיוכל לשוב לביתו ולאכול מהמאכלים שאשתו הכינה, שאם ישבע ממה שאוכל בקידוש בבית הכנסת, לא יוכל לאכול בביתו לתיאבון. וכתוב (משלי כז, ז) "נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק" - נפש רעבה רואה בכל דבר מר - מתוק, אבל אם הוא שבע, אז כל מאכל טוב שתכין אשתו - הוא לא טוב בשבילו.

דרך ארץ ולא כבוד של שקר
דרך ארץ קדמה לתורה
התורה לא מתחילה במצוות החודש הזה לכם אלא בסיפור חיי האבות הקדושים מעשה אבות סימן לבנים. מעשים שכולם אהבת הארץ ודרך ארץ. ללמוד מאברהם איך לדבר אל בני חת שהם עובדי עבודה זרה "אומרים הרבה ואפילו מעט לא עושים". איך יעקב אבינו רב עם חמיו לבן הארמי שביקש לאבד את הכל. "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן". איך יעקב מדבר מתוך כעס? איך הוא רב איתו? "וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי". (בראשית פרק לא לו).
גם משה רבינו נהג כבוד בפרעה מלך מצרים. אמנם כל הכבוד הזה לא הביא אותו להתבטל לפרעה או לדרכו. כך היה עם יעקב וכך עם אברהם אבינו. כבוד ונימוס אינם ביטול תורה.
כך מובא במסכת דרך ארץ רבה (פרק שביעי) כתוב "לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים. כללו של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חביריו ובני אדם". אמנם אם העולם נוהגים בכבוד של שקר לא ילך אחריהם.

לא לגנוב דעת הבריות
חכמינו אמרו שאסור לאדם להפגין כבוד של שקר כלפי אורחיו. ובשו"ע (חושן משפט סימן רכח ו) "אין לגנוב דעת הבריות בדברים שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור". כיצד: לא ירבה לבקש מחבירו שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד. ולא ירבה להגיש לו "תקרובת" והוא יודע שאינו מקבל. ועוד מביאה הגמרא דוגמאות מימיהם שהיו רגילים לשמור את היין בחביות. ואחרי שפתחו את החביות היין מאבד לאט לאט מטעמו. והיו פותחים חביות חדשות לאנשים חשובים. אומרת הגמרא "ולא יפתח חבית הפתוחות לחנוני וזה סובר שפתחם בשבילו". כאילו מכבד אותו. בשקר. "אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו". ואם הוא דבר שהאדם המתכבד היה צריך לדעת מעצמו שזה לא לכבודו, לא צריך להודיעו. "כגון: שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו" שהוא לא יצא במיוחד לכבודו.

לא להישבע מתוך נימוס
ובמסכת דרך ארץ רבה (פרק ששי) מובא מעשה נורא על אנשים שכאילו נהגו בנימוס ובדרך ארץ של שקר ונכשלו בשבועת חינם. "ומעשה בשמעון בן אנטיפטרס שהיו אורחין נכנסין אצלו וגזר עליהן שיאכלו וישתו והיו נודרין בתורה שלא יאכלו ושלא ישתו. ואח"כ היו אוכלין ושותין. בשעת פטירתן היה מלקה אותן. נשמעו הדברים לפני רבן יוחנן בן זכאי וחכמים וקנטרן בדבר. אמרו: מי ילך ויודיענו. (שאסור להלקות אנשים סתם). אמר להם רבי יהושע: אני אלך ואראה מה מעשיו. (אמרו לו: לך לשלום) הלך ומצאו על פתח ביתו. אמר לו:" שלום עליך רבי. אמר לו:" שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: ביתא אני צריך. (אני מחפש דירה להתאכסן בה) אמר לו: שב לשלום. ישבו ועסקו בתורה עד הערב. לשחרית אמר לו: רבי אלך למרחץ? אמר לו: רצונך היה. (תעשה כרצונך). רבי יהושע מתירא שמא יקפחנו על שוקיו. לאחר שיצא אכלו ושתו. אמר (רבי יהושע): מי מלויני? אמר לו: אני.
היה רבי יהושע מחשב בדעתו ואמר מה אשיב לחכמים ששגרוני. נפנה רבי יהושע לאחוריו. אמר לו: רבי למה נפנית לאחריך? אמר לו: דבר אני צריך לשאול ממך. מפני מה בני אדם הנכנסין אצלך אתה מלקה אותן, ולי לא הלקית? אמר לו: רבי, אתה חכם גדול ודרך ארץ יש בידך. בני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהן שהיו אוכלין, והן נודרין בתורה ועוברין. וכך שמעתי מפי חכמים שכל מי שנודר בתורה ועוברה - לוקה ארבעים. אמר לו רבי יהושע: ברוך אתה לשמים שעשית כך. חייך וחיי ראשך מי שנוהג לעשות כך הלקה אותו ארבעים שלך וארבעים של חכמים ששגרוני. הלך רבי יהושע וספר דברים לפני חכמים מה שראה בשמעון אנטיפטרס.

זהירות באורחים - אינה כבוד של שקר
לעומת זאת במסכת דרך ארץ רבה (פרק חמישי) מובא "לעולם יהיו כל בני אדם חשובין לפניך כלסטים והוי מכבדן כרבן גמליאל" ומעשה ברבי יהושע שהשכים אצלו אדם ונתן לו אכילה ושתיה והעלהו לגג לשכב ונטל סולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש? עמד בחצי הלילה ונטל את הכלים וכרכן בטליתו וכיון שביקש לירד נפל מן הגג ונשברה מפרקתו. לשחרית השכים רבי יהושע ובא מצאו כשהוא נופל. אמר לו: ריקה! כך עושין בני אדם שכמותך? אמר לו: רבי לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי. אמר לו: ריקה! אי אתה יודע שמאמש היינו זהירין בך. מכאן אמר רבי יהושע: לעולם יהיו כל בני אדם בעיניך כלסטים והוי מכבדן כרבן גמליאל.

סיכום
כתב בעל הבן איש חי בסיכום הלכות דרך ארץ (בהר בחוקותי שם):
"וכל העובר על הלכות דרך ארץ הנזכר לעיל וכיוצא בהם. הרי זה רעבתן, גרגרן, מסטרא דההוא דאמר: "הלעיטני נא". והנה הוא נאחז בסבך הסטרא אחרא ואם הוא בעל תורה ועושה כן - הרי זה מחלל שם שמים. ולכן אמרו רבותינו ז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה". וכאשר האריכו בזה בספרי המוסר והיראה".

וכתב עוד הבן איש חי: "המלמד יזדרז ללמד את הילדים שעה אחת ביום הלכות דרך ארץ ודברי מוסר 'חנוך לנער על פי דרכו'". (שנה שנייה כי תצא כד'). כל זה מחמת חשיבות העניין הזה, ואין זה ביטול תורה. אלא קיומה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il