ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- בבא מציעא - פרק ראשון
- הכופר בפקדון ושיטת הרמב"ם
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
" היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים , והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה ; אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה - הרי זו נוטלת מאתים; ואם אין לה עדים בזה - הרי זו נוטלת מנה; ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה ; ונאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו ".
הרמב"ם מדגיש בסיום דבריו, שההלכות שהוא מביא קיימות דווקא במקום - שאין כותבין כתובה. אך דברי הרמב"ם טעונים ברור.
במקום שאין כותבין כתובה קיים תנאי בית דין , שכל אישה שהוכיחה שהיתה נשואה לנתבע והיא מוכיחה שהתגרשה או התאלמנה ממנו - מקבלת מאה דינרים עבור כתובתה; ואישה שהוכיחה שהיא היתה בתולה כשנישאת לו - מקבלת מאה דינרים נוספים . כאשר אישה באה לבית הדין והיא מביאה גט - הבעל חייב לשלם באופן ברור מאה מנה, והוא אינו יכול לכפור בהם. הרמב"ם קבע בהלכות טוען ונטען (ד, ד) שמי שהודה בדבר שאינו יכול לכפור - אינו נחשב למודה במקצת, והוא פטור משבועה על השאר . לפיכך, אין זה מובן מדוע הרמב"ם מחייב את הבעל שהודה במנה בשבועה על השאר - והרי הוא לא יכול היה לכפור במנה שהודה בו.
הקושי השני: נאמנות קטן
לרמב"ם יש שיטה מיוחדת בנאמנות שיש לדברים שהקטן מעיד עליהם. שיטת הרמב"ם בנויה על הסוגיה בפסחים דף ד, א, שמובאת בה ברייתא "הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים ". בסוגיה מופיעה שיטה - "אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה?" שמשמעותה - שאין לייחס שום חשיבות לדברים שהקטן אומר. אך ממסקנת הסוגיה משמע שלקטן יש נאמנות מסוימת; וחכמים החליטו להשתמש בה בדינים שחכמים חידשו - כמו בדיקת חמץ. וכן פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ב, יז), וזו לשונו:
"... והכל כשרין לבדיקה ואפילו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק ".
הרי"ף השמיט את הסוגיה הזו, ולשיטתו אין לקטן שום נאמנות ואפילו לבדיקת חמץ. שיטת הרי"ף מתבססת על הסוגיה ביבמות (דף לט, ב) שדנה על מי ניתן לסמוך כדי להכיר אנשים:
"אשתמודעינהו - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בעדים, וחד אמר: אפילו קרוב, אפילו אשה. והלכתא: גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב, ואפילו אשה."
הסוגיה לא הזכירה "קטן"; והרי"ף מדייק ממנה שאין לסמוך על אמירת קטן אפילו במקום-עיגון של יבמה או אלמנה, מפני שאין באמירתו ממש. לפיכך הרי"ף הוסיף שם על דברי הסוגיה רק אפשרות של - "עד מפי עד" שמוזכרת במשנה (יבמות דף קכב); אך הוא לא הוסיף אפשרות של קטן.
מאידך, הרמב"ם סבור שכשם שחכמים החליטו לסמוך על נאמנות הקטן לענין בדיקת חמץ, כך הם הקלו להאמין לקטן במקום עיגון. לפיכך, הרמב"ם (הלכות יבום וחליצה, ד, לא) הוסיף שגם קטן נאמן:
"... ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון 1 נאמנין לומר זה הוא פלוני"
וכן ביאר הט"ז (על השו"ע אבן העזר סימן י"ז סעיף י"ג) שנראה לו לעיקר, שהרמב"ם סבור כטור - שקטן שהוא נבון - נאמן להיתר עגונה.
לפי מה שהתבאר, מן הראוי היה שהרמב"ם יפסוק, שבמקום שאין כותבין כתובה הקטן נאמן לומר אפילו בקטנותו - שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; שהרי במקום כזה - החוב הוא מדרבנן בלבד.
הקושי השלישי: גירסת הראשונים
המעיין בראשונים רבים (שרובם מובאים ב"שיטה מקובצת" בפרק ב' בכתובות) יתקשה מאוד. הם מתייחסים לדברי הרמב"ם בהלכה הזו - אך הם מדגישים שהרמב"ם חייב שבועה במקום שכותבין כתובה . ויש לבאר כיצד הם הבינו כך. לפי גרסתנו הרמב"ם מדגיש בסוף דבריו שאע"פ שדבריו נאמרו בסתם - הרי שדבריו נאמרו - במקום שאין כותבין כתובה; ומיעוט "דברים" - שנים, וברמב"ם הוזכרו שני דינים: א. שבועת הבעל. ב. נאמנות גדול על שראה בקטנותו.
ואם כך, לפי גרסתנו גם השבועה נאמרה במקום שאין כותבין כתובה.
אולם, המעיין בכתבי היד העתיקים ביותר שבידינו, ימצא שיש בהם שוני מהנוסח המופיע בדפוס.
כתב-יד קימברידג' (8)1564 (17476 ביה"ס הלאומי)השימוש בצילום הוא "באדיבות אוניברסיטת קיימברידג'"
כתב-יד בודפסט קויפמן A (77) (2904 א' ביה"ס הלאומי)השימוש בצילום הוא "באדיבות אוניברסיטת בודפסט"
בכתב-יד המלא המוקדם ביותר של ה"יד החזקה" שנמצא בידינו - קימברידג' (8)1564 (17476 ביה"ס הלאומי) - ההלכה מחולקת לשתי הלכות נפרדות; ונראה שכך משמע גם מכתב-יד בודפסט קויפמן A (77) (2904 א' ביה"ס הלאומי) הסמוך אליו בגילו:
ההלכה הראשונה: "היא אומרת בתולה נישאתי ... שהרי הודה במקצת הטענה".
ההלכה השניה: "ונאמן הקטן ... במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו".
ההלכה השניה: "ונאמן הקטן ... במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו".
ומעתה, יש מקום לומר שחלוקת ההלכות לשתים, הביאה את הראשונים לומר; שבהלכה הראשונה הבעל נשבע שבועת מודה במקצת, מפני שמדובר במקום שכותבין כתובה; ומאחר שהכתובה אינה בידה הבעל יכול היה לומר שפרע לה, ועכשיו שאינו טוען זאת אלא מודה שחייב מאה - חייב להישבע שבועת מודה במקצת. ואילו סיום דברי הרמב"ם, שדבריו נאמרים במקום שאין כותבין כתובה - מתייחס רק להלכה הנפרדת האחרונה.
אך הסבר זה אינו מספיק. הלשון " וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו" - עדין קשה. מיעוט דברים - שנים. ובהלכה השניה מוזכר רק דין אחד, שקטן שהגדיל יכול להעיד שראה בקטנותו שנעשה מנהג הבתולות. מתבקש שהדין הנוסף נמצא בהלכה לעיל מיניה - והוא שבועת מודה מקצת של הבעל; והרמב"ם כתב שגם ההלכה הזו מדברת - במקום שאין כותבים כתובה. נמצא שעדיין קשה, מדוע נקטו הראשונים שבשטמ"ק, שדברי הרמב"ם בחיוב שבועה, נאמרו - במקום שכותבים כתובה?
כאשר נעיין היטב בכתב-יד ניווכח שקיים בו שינוי נוסף מהנוסח שבדפוס.
הנוסח אצלנו:
"ונאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות, וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו".
הנוסח שבכתב-יד:
"ונאמן הקטן לומר ולהעיד בגדלו זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות, ' ו כל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שבארנו".
לשון הרמב"ם המופיעה בכתב-יד אינה מתאימה ללשונו הדייקנית השגורה בכל מקום.
חלק המשפט "ולהעיד בגודלו" נראה כבא לבאר את חלק המשפט "לומר", ובתור שכזה יש לצפות שיוסיף ביאור - מהי האמירה עליה דיבר הרמב"ם. אולם "להעיד בגודלו" אינו מוסיף הסבר. ואם כך די היה שיאמר רק אותו - ויכתוב כעין סגנון המשנה.
המשנה (כתובות ב, י) אומרת: "ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר ... זכור הייתי בפלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע "; וראוי היה שהרמב"ם ישמור על סגנונה ויכתוב: " ונאמן אדם להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות"
אך בגרסת שני כתבי היד העתיקים הללו מופיע - "ונאמן הקטן לומר ולהעיד בגדלו ...".
אולם מכיוון שקושי זה מופיע בשני כתבי היד המלאים העתיקים ביותר, נראה שאין זו טעות. אדרבה נראה יותר, שהמעתיקים הבאים אחריהם תלו את לשון הרמב"ם בטעות סופר, והפכו את סדר המילים.
אולם נראה שגרסת כתבי-היד העתיקים היא מדויקת; מפני שהרמב"ם שינה באופן מכוון מלשון המשנה; והוא הוסיף דין נוסף שאינו מוזכר במשנה. המשנה דברה על "אדם" גדול שמעיד מה היה בקטנותו, ואילו הרמב"ם מדבר על "קטן". הרמב"ם פותח ב"קטן" שנאמן "לומר" - בקטנותו!! ולאחר מכן החלק "ולהעיד בגודלו" אינו הסברו של החלק הקודם; מדובר בשני דינים נפרדים שמפרטים את אופני נאמנות הקטן - להעיד על מנהג הבתולות:
א. לומר בקטנותו (דין שאינו מוזכר במשנה).
ב. להעיד לאחר שהגדיל, שכך קרה בקטנותו (דין שמוזכר במשנה).
וכך היא הרצאת דברי הרמב"ם:
"ונאמן הקטן
לומר -
ולהעיד בגדלו 'זכור אני כשהייתי קטן' -
' שנעשה לפלונית מנהג הבתולות ' "
לומר -
ולהעיד בגדלו 'זכור אני כשהייתי קטן' -
' שנעשה לפלונית מנהג הבתולות ' "
ואם כך אין קושי על דברי הראשונים הרבים, שכתבו שדברי הרמב"ם בשבועת הבעל נאמרו - במקום שכותבים כתובה. גירסתם היתה כגירסת כתבי-היד העתיקים ביותר; שבדברי הרמב"ם יש שתי הלכות נפרדות. ההלכה הראשונה שדנה בשבועת הבעל - מדברת במקום שכותבין כתובה; ואילו שני הדינים שבהלכה השניה, שמתייחסים לנאמנות הקטן בקטנותו ולנאמנותו בגדלותו - מדברים במקום שאין כותבים כתובה.
יש להוסיף, שגם בקטעים מכתבי-יד אחרים, אין המילה "וכל" המופיעה בסיום דברי הרמב"ם מופיעה לכשלעצמה, אלא כשלפניה קיים רווח ולאות ו"ו צמוד גרש, וכדלהלן -" ' ו כל ".
ובכתב-יד ווינצ'יאה מרציאנה (32692 ביה"ס הלאומי) מופיע במקום הגרש - נקודותיים ורווח; שמציינים תחילת הלכה עצמאית - "וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו".
וזו גרסה קשה, שהרי לא מצאנו הלכה חדשה עצמאית כזו בשום מקום.
ונראה, שבכתב-יד המקורי היתה כתובה המילה "אבל", אלא שהאל"ף נשברה והפכה ל-גרש עם ו"ו. ומכיוון ש"גרש" שלידו המילה "ובל" הם חסרי משמעות, המעתיקים נאלצו לפתור את הבעיה שהם מצאו בכתב-יד המקורי שלפניהם.
והמעתיק שבכתב-יד קימבריג' הפך אותה ל-גרש שלידו המילה "וכל", ואלו המעתיק שבכתב-יד בודפסט הפך אותה למילה "ובכל".
והמעתיק שבכתב-יד ווינצ'יאה מרציאנה סבר שמדובר בהפסק שלפני הלכה חדשה; ופתח שם הלכה חדשה עצמאית, ואע"פ שאין בכך טעם.
ונראה שבגירסת הרמב"ם - שהיתה לפני אותם הראשונים, הופיעה המילה "אבל". ונמצא שהרמב"ם עצמו מבאר, שההלכה הראשונה מדברת בסתמא במקום שכותבין כתובה, " אבל " הדינים שבהלכה השניה מדברים במקום שאין כותבין כתובה.
בכל אופן, מיעוט "דברים" - שנים; והראשונים שהתייחסו לדברי הרמב"ם, הבינו שהרמב"ם נוקט בחלק השני, שבמקום שאין כותבין כתובה - קיימים שני דיני נאמנויות. ונאמן הקטן לומר בקטנותו, ונאמן הגדול להעיד בגודלו 'זכור אני כשהייתי קטן' - " שנעשה לפלונית מנהג הבתולות ".
והרמב"ם מבאר שלפנינו חידוש על גבי חידוש, החידוש הראשון הוא עצם העובדה שהקטן נאמן לומר מה ראה, ועל גביו מופיע החידוש השני שגם כאשר "אישתני דינא" (והקטן הגדיל) הריהו נאמן להעיד מה ראה. 2
בסיכום הדברים ניתן לומר, שכתב-יד קימבריג' (8)1564 משנת ה' אלפים ב', הוא כתב היד המלא העתיק ביותר הקיים היום בידינו, ואף כתב-יד בודפסט קויפמן 77A (2904 א' ביה"ס הלאומי) משנת ה' אלפים נ"ו, סמוך אליו בגילו; ולכן הם מהימנים ביותר.
וקורא הדורות מראש ראה שגירסה זו ברמב"ם עתידה להיעלם למשך תקופה ארוכה; ובאורח פלאי הוא קיבץ סיעת סופרים (והם הראשונים בתחילת פרק ב' מכתובות) המעידים על הגרסה הישנה שהיתה בדברי הרמב"ם. כך שמתוך העיון בדבריהם - ניתן היה להסיק מהי הגרסה העתיקה - גם בלא להגיע לכל כתבי היד שהוזכרו כאן.
בסיכום הדברים נמצאנו למדים, שגרסת הראשונים בהלכה זו ברמב"ם - המקבלת חיזוק מכתבי היד העתיקים - מיישבת היטב את דברי הרמב"ם כאן עם דבריו במקומות האחרים:
א. במקום שאין כותבים כתובה, אין חיוב שבועה - שהרי אז תביעת המנה הראשון היא תביעת דבר ברור שאינו יכול לכפור בו.
ב. במקום שאין כותבים כתובה, קטן נאמן לומר גם בקטנותו - שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; -שהרי החיוב במקום זה הוא כולו דרבנן, וקטן נאמן במקומות שאינם הרחבת דין תורה.
ונמצא שחלק מקושיות נושאי הכלים ומפרשים אחרים על הרמב"ם היתה - מפני גרסתם בו; אך לפי גרסת רוב הראשונים, נפלו אותן קושיות.
ולגבי שבועה בשעבוד קרקעות, המשנה למלך הסביר שם שהרמב"ם חולק על הרי"ף, והרמב"ם נוקט שהודאת שעבוד קרקע אינה פוטרת משבועה; וכפי שהתבאר בפרק "שבועה בשעבוד קרקעות".
^ 1.בנוסף לקטן שהוא נבון ומכיר, קיים אופן מוגבל שבו אפילו תינוקות הדומים לשוטים נאמנים; ומדובר בקבוצה גדולה של תינוקות, ובאופן מסוים ביותר; וכן מבואר ברמב"ם בהלכות גירושין פרק י"ג הלכות ח'-ט':
"אבל אם שמע מפי שוטה-או-קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם.
שמע מן התינוקות שהן אומרין עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנין היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו כך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן ומשיאין את אשתו."
^ 2.המשנה בסוף פרק ב' דכתובות אמרה "אלו נאמנין להעיד בגודלן ", ולא הוסיפה שלגבי מנהג הבתולות - הקטן נאמן אף בקטנותו. אך יש מקום לומר שהמשנה הסתפקה בחידוש הדין השני; שאע"פ שהקטן הגדיל ודינו השתנה (כמבואר בסנהדרין דף עא, ב) הרי הוא נאמן. ויתכן שמטעם זה שמר הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות עדות הלכה ג' את לשון המשנה הזו. אפשרות נוספת היא שהמשנה הזו חולקת על הברייתא שנתנה לקטן נאמנות לבדיקת חמץ, והרי"ף הכריע כמוה ודחה את הברייתא. אולם הרמב"ם פסק כמסקנת הסוגיה בפסחים שקיבלה את הברייתא - ונתנה נאמנות לדברי הקטן. הרמב"ם שמר בפרק י"ד מהלכות עדות הלכה ג' על לשון המשנה ביבמות, אך הוא היה צריך להביא בהלכה אחרת - שבמקום שאין כותבין כתובה - קטן נאמן לומר שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; והוא עשה זאת בהלכה שלפנינו.
"אבל אם שמע מפי שוטה-או-קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם.
שמע מן התינוקות שהן אומרין עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנין היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו כך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן ומשיאין את אשתו."
^ 2.המשנה בסוף פרק ב' דכתובות אמרה "אלו נאמנין להעיד בגודלן ", ולא הוסיפה שלגבי מנהג הבתולות - הקטן נאמן אף בקטנותו. אך יש מקום לומר שהמשנה הסתפקה בחידוש הדין השני; שאע"פ שהקטן הגדיל ודינו השתנה (כמבואר בסנהדרין דף עא, ב) הרי הוא נאמן. ויתכן שמטעם זה שמר הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות עדות הלכה ג' את לשון המשנה הזו. אפשרות נוספת היא שהמשנה הזו חולקת על הברייתא שנתנה לקטן נאמנות לבדיקת חמץ, והרי"ף הכריע כמוה ודחה את הברייתא. אולם הרמב"ם פסק כמסקנת הסוגיה בפסחים שקיבלה את הברייתא - ונתנה נאמנות לדברי הקטן. הרמב"ם שמר בפרק י"ד מהלכות עדות הלכה ג' על לשון המשנה ביבמות, אך הוא היה צריך להביא בהלכה אחרת - שבמקום שאין כותבין כתובה - קטן נאמן לומר שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; והוא עשה זאת בהלכה שלפנינו.
הלכות שטיפת כלים בשבת
משמעות המילים והדיבור שלנו
דיני פרשת זכור
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
אנחנו קודש למענך
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות שלושת השבועות הלכות תשעה באב: מערב הצום ועד מוצאי התענית
הלכה למעשה
בשיעור זה נעבור בצורה מסודרת על פני כל סדר הזמנים – החל מדיני ערב תשעה באב ומחצות היום של יום רביעי, דרך גדרי שני תבשילים בסעודה מפסקת, ועד לחמשת העינויים, הפטורים לצום (חולים, מעוברות ומניקות) ומנהגי האבלות בתפילה ובבית. דגש מיוחד בשיעור זה ניתן להלכות מוצאי תשעה באב שחל בשנה זו ביום שישי (ערב שבת) – כיצד מאזנים בין מנהגי עשירי באב לבין כבוד שבת? מתי מותר להסתפר, להתרחץ, ולכבס לבני אשכנז ולבני ספרד?
מידות הראי"ה חיבור השכל והרגש באמונה
אמונה י"ח - כ'
השיעור עוסק בחשיבות השילוב ההכרחי בין בירור שכלי לרגש פנימי חי בבניית קשר אותנטי לבורא, תוך אזהרה מפני תפיסות אמונה שטחיות או ילדותיות. כמו כן, מודגש ההכרח המעשי להתאים את ההדרכה הרוחנית ואת רמת הלימוד במדויק לכלים, למידה ולמדרגה האישית של כל לומד.
לקראת הנישואין הדרכה לשידוכים ובניית בית תורה
הרב נותן הדרכה מעשית ותורנית לבחורי ישיבה לקראת תקופת השידוכים, תוך שימת דגש על שמירה על צניעות ופנימיות הקשר, הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, ופרופורציות נכונות סביב אירוע החתונה ולימוד התורה. בנוסף, הרב מציג מודל מובנה בן שלושה שלבים לקבלת החלטות בבחירת בת זוג – בירור חזון הבית, בחינת תכונות אופי וכישורים, ומציאת חן – מתוך מטרה עליונה להקים יחד בית של תורה, קדושה והערכה הדדית.
דברים סוד האחדות והשראת השכינה
שיחת מוצ"ש פרשת דברים
הרב מסביר כיצד השכינה ממשיכה לשרות בעם ישראל גם לאחר חורבן בית המקדש, במיוחד כאשר העם מאוחד סביב ההלכה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כמו כן, מודגש כי אימוץ "עין טובה" וחיפוש נקודות הזכות בכל אדם הם המפתח לתיקון עוון שנאת חינם ולקירוב הגאולה השלמה.
דברים חומש דברים והכמיהה לבניין המקדש
השיעור עוסק בקשר שבין פרשיות "בין המצרים" וספר דברים, לבין תהליך הכניסה לארץ ישראל והצורך בהקמת חברה ומערכת משפט מתוקנות. מתוך הלימוד על חורבן הבית, מודגשת החובה להעמיק את הכמיהה הפנימית למשכן השכינה, לפעול לתיקון רוחני ומעשי, ולצפות באופן פעיל לגאולה השלמה.
לנתיבות ישראל קץ המגולה ונצחיות הכותל המערבי
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"א
הרב מסביר את המושג "הקץ המגולה", המהווה תוכנית אלוקית וסימן מובהק לגאולה שאינו תלוי בתשובה, ומתבטא בפריחתה ומתן פירותיה של ארץ ישראל. בנוסף, הרב מסביר כי הכותל המערבי מסמל את לב האומה ומקום משכנה הנצחי של השכינה שלא זזה ממנו, והוא עומד איתן כעדות חיה לברית ולתקומת ישראל.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א השאיפה לגדלות
דרך הקודש טז - יז
לבעלי נשמות גדולות אין מרגוע עד שהם יממשו את מדרגתם. ואסור להם לחשוש לגאווה, אדרבה, הם צריכים להזהר הרבה יותר מענווה פסולה. אמנם מיצנו שנאמר על הראשונים שהם כמלאכים, אבל אל לנו להבהל אם נמצא דבר שאנו מגיעים בו למדרגה פנימית יותר מהם. כמו שמצינו שיש יתרונות לבני אדם על מלאכים
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאור דמותם ותפקידם של הראי"ה והרצי"ה קוק זצ"ל
שיעור מיוחד לרגל סיום ספר אורות במסגרת התוכנית הישיבתית - סקירה על תפקידם הגדול של הראי"ה קוק ובנו הן ברובד המעשי והן ברובד השמיימי.
לקראת הנישואין הכנה לפגישות
בבסיס הכל - התפילה | גיל החתונה בזמננו | למה להתחתן? | שלב החיפושים | מתי להתחיל? | איך יודעים שזה מתאים? |ההבדלים בין איש לאישה | שלבי התפתחות הקשר | דגשים כלליים לפגישות.
תפילה מהות התפילה: חיבור עמוק לבורא
הרב מסביר כי התפילה אינה רק פעולה טכנית שאנו חייבים לצאת בה ידי חובה, אלא "עבודה שבלב" שנועדה לבטא התבטלות, עבדות ורצון אמיתי לקרבה ולדבקות עם בורא עולם. בנוסף, מודגש כי ההלכות השונות והמבנה הקבוע של התפילות נועדו לרומם את שאיפותינו הרוחניות ולחזק בנו את ההכרה התמידית שכל השפע בחיינו מגיע אך ורק מאת השם.
רביבים חטא המרגלים כמבחן אמונה לדורות
כשם שצום תשעה באב חמור מצום י"ז בתמוז, כך מכמה בחינות חטא המרגלים חמור מחטא העגל | שני החטאים היסודיים של דור המדבר מלווים את ישראל בכל הדורות | המרגלים חטאו בכך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה | מי שכופר בערכה של ארץ ישראל, כופר ביכולת לגלות את דבר ה' בארץ | רוב מי שמבינים את ערכה של ארץ ישראל, מוצאים דרכים מעשיות כיצד להחזיק בארץ וליישבה תוך התמודדות עם האתגרים הקשים נדמה שהוויכוח על ארץ ישראל מבוסס על טענות ריאליות, האם ויתור על שטחים ימנע מלחמה או יקרב מלחמה? האם ניתן להחיל את הריבונות על יהודה ושומרון בלא לתת אזרחות לנוכרים שאינם מזדהים עם המדינה היהודית? אולם בפועל אנו מוצאים עובדה מעניינת. הרוב המוחלט של מי שאינם מבינים את ערכה המקודש של הארץ, מוצאים שיש קושי ליישבה ורוצים לסגת מחלקים ממנה, ולימים מתברר שהביאו אסונות על עם ישראל
אורות ישראל ותחייתו הורדת הרעיונות למעשה
השיעור מדגיש כי רוח ההלכה המעשית, באמצעות התורה שבעל פה, מספקת הדרכה מסודרת המהווה בסיס יציב וחיוני לבניית חיי רוח שלמים וקבועים ללא דילוג על שלבים. לעומת זאת, "רוח סער" המחפשת אידיאלים גבוהים ללא עיגון מעשי בסדרי החיים, כפי שבא לידי ביטוי בנצרות או בגישות קיצוניות, מנותקת מן המציאות ואינה מסוגלת להתקיים לאורך זמן.
כינוסי אברכים כינוס אברכים - ראש חודש אב
אבלות בתשעה באב בשגרת החיים | רמת ההחמרה בכשרות (בדיקת תולעים וחרקים) | קריאת שם לתינוק על שם קרוב משפחה שנפטר | מפגשים ושיח עם הציבור החילוני | אחדות ישראל ושילוב כלל העם (משל החלבנה) | כוונה בתפילה.
