ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק שני
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- השבת אבידה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
הרמב"ם מקדים ומונה את הכללים ששייכים לדיני האבידה בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה, וזו לשונו שם (הלכות א'-ב'):
"השב אבידה לישראל מצות עשה שנאמר 'השב תשיבם לאחיך', והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם' ובטל מצות עשה, ואם השיבה קיים מצות עשה.
לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול..."
לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול..."
הרמב"ם אינו מתייחס שם לשאלה האם ה"יאוש" ישפיע על דיני ההשבה. מההתעלמות הזו משמע שגם לאחר "יאוש" עדיין קיימת מצווה להשיב את האבידה; וכן מתבקש למעיין ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ד' הלכה ג', וז"ל:
"ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה לפי שהם עוונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן: (א) המקלל... (ב) והחולק עם גנב,... (ג) והמוצא אבדה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה, לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר , (ד) והאוכל..."
מדבריו משמע, שלאחר זמן - כשיתייאשו הבעלים ויפסיקו לחזר אחריה; עדיין יכול המוצא לקיים את מצוות ההשבה - לו היה יודע מי הם.
הקושיה מדברי רבא
על שיטה זו של הרמב"ם קיימת סתירה מדברי רבא בסוגיה בבבא-מציעא דף כ"ו ע"ב. הרמב"ם פסק בהלכותיו את דברי רבא; וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ד הלכות ו'-ז':
"הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ ולא ידע בו, ונטל הדינר קודם יאוש עובר על עשה ועל שני לאוין כמו שביארנו, ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתיאש זו מתנה היא וכבר עבר על האיסורים.
נטל הדינר לפני יאוש על מנת להחזירו ולאחר יאוש נתכוון לגזול אותו עובר משום השב תשיבם. המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה."
נטל הדינר לפני יאוש על מנת להחזירו ולאחר יאוש נתכוון לגזול אותו עובר משום השב תשיבם. המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה."
בהלכות אלו מבואר, שאחר ה"יאוש" אי אפשר לקיים את מצוות השבת האבידה; והשבת המטבע נחשבת למתנה בלבד. האם הלכה זו סותרת את פשטות דברי הרמב"ם האחרים?
ניתן לומר שאין סתירה. באבידה רגילה היאוש לא ישפיע על מצוות ההשבה; וההשבה אחר היאוש - תתקן את החטא. אך האבידה שרבא דיבר עליה היא אבידה יוצאת דופן, ולכן ההשבה לאחר היאוש - תיחשב "מתנה".
כדי לבאר את הדברים, צריך להקדים שתי הקדמות שמבוססות על יסודות שהתבארו במאמרים הקודמים.
חלות של מצווה – חלה למפרע
במאמר הקודם "הרמב"ם והתורם שלא ברשות" התבאר שהרמב"ם פסק את שיטת מר זוטרא בסוגיה בבבא מציעא דף כ"ב ע"א. לשיטה זו יש דין מיוחד ב"חלות שם" שנובעת ממצווה – כמו "תרומה" – שהיא מסוגלת לחול למפרע. הדין המיוחד הזה נכון גם לגבי מצוות השבת אבידה.
מצוות ההשתדלות בהשבה חלה על מוצא האבידה מרגע שראה אותה. לפיכך כאשר יחזיר את החפץ - נמצא שהיה מושב מאותו רגע למפרע; וממילא אין נפק"מ ליאוש שהיה בינתיים.
לפיכך מדוייקת לשון הרמב"ם שכתב בפרק י"א הלכה ב' - "לקח את האבידה ולא השיבה " - מפני שאם בסופו של דבר השיבה , הרי שהיא מושבת מן הרגע שראה אותה וקיים את העשה של 'השב תשיבם לאחיך' ואת העשה של 'והשיב את הגזלה אשר גזל'; וכמו-כן תיקן את "לא תוכל להתעלם" ו"לא תגזול".
לשיטת הרמב"ם דברי רבא - "מתנה הוא דיהיב ליה" נאמרו דווקא באבידה שאין בה סימן , ולכן הביאם בפרק י"ד הדן בדברים - שחזקתם שהתייאשו מהם.
אבידה שאין בה סימן – "תולדת" אבידה
לדעת הרמב"ם, רבא סבור, שכאשר התורה דיברה על אבידה עם סימנים, היא גילתה שחפץ ללא סימנים - שהוא במצב אבוד ואין מקיימים בו מצוות השבה - הוא מותר בנטילה; ואפשר לתלות שהבעלים יודעים כבר מנפילתו והתיאשו, וגם במקרים שאפשרות זו קלושה.
רבא סבור, שאע"פ שלא מצאנו שהתורה ציוותה בהשבת חפץ שאין בו סימנים; אם המוצא נוכח ברגע אובדנו - ויודע למי הוא שייך; ואינו יודע שבעליו התוודעו לחסרונו; הרי שקיימת תולדה למצוות השבת אבידה-עם-סימנים, והיא להשיב גם חפץ-ללא סימן, שיודע למי להשיבו.
דיני ה"תולדה" דומים בפרטים רבים לדיני ה"אב", אך ייתכנו גם הבדלים בין דיני התולדה לבין דיני האב. במאמר הקודם"תולדת גזל" התבאר שהרמב"ן התייחס למציאות שרבא דיבר עליה בתור "תולדת גזל", ולכן דיני המציאות הזו היו שונים מדיני גזל רגיל; ובמאמר הקודם "מלקות בעושק שכיר ובריבית" הובאו הלכות ברמב"ם שנשקף מהן ההבדל שבין "תולדת גזל" לבין גזל רגיל.
לדעת רבא, מכיוון שתורה דיברה על אבידה שיש בה סימן, נמצא שלא קיימת ב"אבידה שאין בה סימן" מצוות ה'עשה' עצמה, שעליה דיברה התורה; אלא תולדתה; ולדעת רבא, דיני התולדה הזו שונים מדיני האב. לפיכך, אם ישיב דינר זה אחר היאוש, לא יחול כאן הכלל, שבחלות של מצווה חלה החלות למפרע; - ולכן לא יתברר למפרע שהחפץ היה מושב מאז שנטלו.
וכן לענין 'לא תגזול'. מכיוון שהבעלים אינו יודע היכן החפץ שאין בו סימן; נמצא שהחפץ הנ"ל שמור פחות מחפצים אחרים; ולכן הגוזלו אינו עובר על הלאו של "לא תגזול", אלא על תולדתו .
ומכיוון שאין כאן את ה"לאו" של התורה, אלא את תולדתו; סבור רבא, שאחר היאוש לא יוכל לתקן את אשר קלקל, - ו" מתנה הוא דיהיב ליה" .
סיכום ההבדל שבין ההלכות השונות שברמב"ם
הדין של רבא, הוא דין מיוחד במצוות השבת "אבידה שאין בה סימן". מצווה זו היא "תולדה" של המצווה הרגילה; ולכן דיניה שונים. אך בהשבת אבידה רגילה שיש בה סימן, אם הוא ישיב את האבידה גם לאחר היאוש – הוא יקיים מצווה; ואין זו מתנה בעלמא; וכך משמע גם מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה שהובאו לעיל. 1
מדוע רבא פטר מלשלם מדין "נהנה"
אמנם עדיין יש להקשות, מדוע רבא פטר את מוצא הדינר - לשלם מדין "נהנה"?
נראה שהסיבה לכך היא, מפני שאם לא היה נוטל את הדינר - שווי הדינר לבעליו היה אפסי שהרי אין בו סימן, ולא ידעו למי להשיבו. מציאות זו דומה למצב של "זה נהנה וזה לא חסר". ונפסק ברמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק ג' הלכה ט' ובשו"ע חו"מ סימן שס"ג סעיף ו' – ש"זה נהנה וזה אינו חסר" - אינו חייב לשלם לו. מכיוון שאינו חייב לשלם מדין נהנה, - " מתנה הוא דיהיב ליה".
^ 1.כמו כן ניתן ליישב באופן אחר, ולומר שדברי הרמב"ם בהלכות תשובה מתייחסים לכל אבידה שנטלה על דעת להחזירה. וסבור הרמב"ם כרמב"ן, שמכיוון שנטלה על דעת להחזירה נעשה שומר של הבעלים וידו כידו, ולכן לא יועיל היאוש, מפני שנעשה כיאוש בחצרו, שחצירו זוכה לו. אולם היו שהקשו על חידוש זה של הרמב"ן, ועיין גם בש"ך בסימן רס"ח ס"ק ב'.
בבא מציעא - פרק שני שיטת הרמב"ם ב'אדם עשוי למשמש בכיסו'
בבא מציעא כא, ב; בבא מציעא כו, ב; בבא קמא קיח, ב
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
