ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- ואתחנן
- הלכה מחשבה ומוסר
- אמונה וחסידות
- הנהגת ה' את העולם
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
לפני פטירתו של משה רבנו מעולמנו, הוא עומד ומזהיר את בני ישראל:
"ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש. פן תשחיתון, ועשיתם לכם פסל, תמונת כל סמל וכו'. תבנית כל בהמה אשר בארץ, כל ציפור כנף וכו'. תבנית כל רומש באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ. ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים וכו' והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים אשר תחת השמים. ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל, להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד, טו-כ).
דברים הללו תמוהים ביותר. [א] כלום יעלה על דעת שום בר דעת לעבוד ולהשתחוות ולהכנע תחת "כל בהמה אשר בארץ, כל ציפור, כל רומש באדמה"? כלום יש לנו עסק כאן עם משוגעים? [ב] ומדוע לפרט עשרה פרטים אלו? והרי כבר כלל את הכל יחד במלים "תמונת כל סמל"? [ג] ומה פירוש שהקב"ה חילק אותם לעבודת שאר העמים? כלום להם כן מותר לעבוד עבודה זרה? והרי זה מן שבע מצוות בני נח? [ד] מה הקשר בין דברי הסיום "ואתכם לקח ה', להיות לו לעם" לכל המפורט בתחילת דבריו?
ועוד בשיחתנו זאת נרצה לברר האם צודקים דברי רמ"א (שו"ע או"ח סוף סי' קנ"ו) שאין אומות העולם מצווים על "שיתוף", כלומר הותר להם האמונה בהקב"ה יחד עם האמונה בכוחות-על נוספים? והרי שו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד סי' קמח) סבור שהרמ"א הבין בטעות דברי קדמונינו. ולעצם הדבר, דברי רמ"א הם קשים להבנה. אם האמונה בע"ז היא אחת משבע מצוות בני נח, כיצד נתיר לו זאת ב"שיתוף" עם האמונה בהקב"ה? הרי בזה כמעט בטלנו כל תוקף המצוה הזאת? ועוד, אם דבריו כפשוטם כי מותר לנכרי להאמין ב"שיתוף", אזי גם אם יאמין ביש"ו בנוסף להקב"ה, אין הנוצרי נחשב לעובד ע"ז. כלום לזה התכוון רמ"א?
[ודברים דלהלן למדנו מדברי רנ"ה וייזל, מחבר "רוח חן" (פרשה ט"ו), שקיבל על ספריו הסכמה מ"ערוך לנר" ודבריו הובאו ע"י המלבי"ם והנצי"ב].
יסוד הכל הוא שיש הבדל בין אומות העולם וישראל. האומות הינם תחת שלטון הטבע. אין הקב"ה עורך בעבורם נסים. כפי דברי ר' יהודה הלוי ("הכוזרי" ח"ד פסקא ג, עמ' קנו) הם תחת השגחה כללית, בלי קשר למעשיהם המפורטים. זו לשונו: "אנו רואים אותם נעזבים ביד הטבע והמקרה, ורק על פיהם יגיעו אם להצלחה או לכשלון, לא בדרך השגחה אלוהית הברורה לכל. וכך יוחדנו רק אנחנו בני ישראל". בכינוי של המקובלים הקדמונים (רמב"ן, ויקרא יח, כה ועוד, על סמך פרדר"א פרק כז) יש על האומות שרים ממונים, כלומר מלאכי מעלה. אין הקב"ה משנה את מזלם מפני מעשיו של יחיד זה או אחר. לעומתם, ישראל לא נמסרו כלל תחת פיקוח של שום שר או מלאך, אלא הם מונהגים ע"י הקב"ה בצורה פלאית נסית, מעל לכל כוחות הטבע [הנקרא "מזל"] וכמעשה אברהם אבינו שהקב"ה הרים אותו מעל לכוכבי מעלה (בראשית רבה מד, יב), כלומר גורלם אינו נקבע לפי "מזל" או טבע, אלא לפי מעשיהם בלבד.
וכך לשונו של רמב"ם: "ולפיכך אמרו 'אין מזל לישראל' (שבת קנו.) כלומר שאושרם ורעתם אינם בסיבה טבעית ולא כפי נוהג המציאות, אלא תלוי במשמעת [לדבר ה'] או במרי, וזה אות גדול מכל אות. וכבר ביארו כי זה ביחס לכלל [הציבור], וביחס לכל פרט ופרט [ממנו] וכו'. ומן המאמר המפורסם באומה, 'ראה אדם יסורין באים עליו, יפשפש במעשיו' (ברכות ה ע"א). וענין זה עצמו הוא המכוון במאמרו בבחירת האומה [ישראל] 'אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל, להיות לו לעם נחלה כיום הזה" (דברים ד, יט-כ). ("אגרת תחיית המתים", ב"אגרות הרמב"ם", מהד' הגר"י קאפח, עמ' צז-צח).
הרי רמב"ם מלמד אותנו על הבדל יסודי מה בינינו לבין האומות. אצל ישראל מתנהל גורלנו לפי שכר ועונש. אם ניטיב מעשינו, יוטב לנו. אם נקלקל ונחטא, אנו מזיקים לעצמנו גם בענינים החומריים. כיון שכך הוא הדבר, אין לנו להיות כפופים מדאי למהלכים טבעיים, אין לנו להיות מוכי פחד מפני התהליך הטבעי. כי בכוחו של הקב"ה להפוך אבן למים, להפוך מטה לנחש, לעצור את השמש במהלכה (כמו שעשה יהושע בגבעון). על אומות העולם להיות יראים מתוצאות הטבע, אבל לא אנחנו! כי לנו יש כח על טבעי, מחמת שאנו עמו של הקב"ה. ה' חילק כוחות הטבע לאומות, אבל אותנו לקח ה' "להיות לו לעם נחלה".
ולכן כאשר התורה מצוה אותנו בפרשתנו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' עמכם בחורב", ענין ההתראה הוא לא לתת חשיבות יתרה לכוחות הטבע. לא לבהמות (הכח המניע כל מחרישה, או המוביל כל קרון ורכב), ולא לציפור כנף (להתפלא מכוחות התעופה, וקלות התנועה לנוע ממקום למקום), ולא לכל רומש באדמה [שהם מתרבים בריבוי תולדותי עצום, לרבבות מכל מין וסוג), כל דגה שבמים מתחת לארץ (שלמרות כל הטורפים המצויים, דג אוכל דג, בכל זאת נותרים לפליטה מכל סוג ומין). וגם אין לנו לתת משקל יתר לשום גורם פיזי, עצום כמה שיהיה. לא השמש, המאיר עולמנו ביום, ולא הירח המאיר עולמנו בלילות. כי הקב"ה הוא ורק הוא הכח העליון, בעל הכוחות כולם (כלשון השו"ע או"ח ה'), ברצותו מאריך וברצותו מקצר. והוא יכול להפוך יום ללילה (כמו שהיה במצרים) ולילה ליום (כמו שהיו בעת קריעת ים סוף). ובזה מובנים דברי סיום של הציטט הנ"ל "ואתכם לקח ה', להיות לו לעם נחלה".
ובזה מובנים דברי רמ"א כי מותר לגוי להאמין ב"שיתוף", כלומר לתת יהבו על כוחות הטבע ולהשען עליהם, אבל עליו גם לדעת שהקב"ה הוא שהמציא את הטבע. וברור שהרמ"א לא התכוון להתיר אמונה בע"ז גולמית טפשית של עץ ואבן, כמו שהאמינו עמי קדם, וגם לא התכוון למאמינו הנצרות. אבל מיד מתברר לנו שאין לישראל לפחד או להכנע לשום כוחות הטבע כשלעצמם [ואפילו אמונה ב"שיתוף" יחד עם האמונה בהקב"ה]. עלינו לדעת כי הקב"ה מלמעלה מושך בחוטים, ועושה כל הזמן שינויים בטבע, לתת שכר או עונש (וכדברי רמב"ן, סוף פרשת בא).
ולכן גם היום במצבנו המדיני הקשה, שגם אויבינו מבחוץ מאיימים ולוחצים להוציא אותנו מארצנו (ויורים עלינו פצמ"רים יום יום); וגם שונאינו מבפנים זוממים לעקור אותנו מירושתנו, לתת מנחלת אבותינו לזרים למען הקים לעצמם מדינה פלשתינאית; כל זה מפחיד מבחינת הטבע. כל זה מאיים עלינו מבחינת המוחשי לנו. [וברור שהתורה מצוה עלינו לעשות ככל שביכולתנו למנוע מזימתם זאת]. אבל יש לנו אב מושיע, והוא שליט על הטבע. אין אנו משתחוים לבהמה ורמש, רמז לכוחות איתנים של הטבע. יודעים אנו "כי גבוה על גבוה שומר, וגבוהים עליהם" (קהלת ה, ז).
על אויבינו ועל שונאינו יקוים: "כורה שחת, בה יפול. וגולל אבן, אליו תשוב" (משלי כו, כז) וכמו שהאריכו בזה חז"ל במכילתא (בשלח, יד, כו) בכמה הוכחות. "בקדירה שבשלו, בה נתבשלו" (רש"י על שמות יח, יא). וישראל עושה חיל. "כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם" (שמו"א יב, כב).
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע

החופש הגדול חוסן רוחני בימי בין הזמנים
הרב עוסק בחשיבותו המיוחדת של לימוד התורה דווקא בימי בין הזמנים, בהם הלימוד מגיע מתוך בחירה חופשית ומתיקות מיוחדת, המהווה בסיס לחוסן הרוחני של עם ישראל. כמו כן, הרב מדגיש כיצד כוחה של התורה והיראת שמיים משמשים כעוגן חיוני להתמודדות מול אתגרי הרחוב והאווירה המתירנית בתקופה זו.

עקב פרשת עקב – לא תירא מהם
זה הכל בתוכנו בראש שלנו ובהסתכלות שלנו משם הכל מתחיל ולכן השינוי הגדול צריך להתרחש קודם כל בתוכנו ממש בתפיסתנו

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת עקב
מה הטעם שבתחלה אמר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן לשון רבים, ואח"כ אמר וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ לשון יחיד. 'אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל', אַל תִּקְרֵי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. צריך להבין למה הוציאו את המקרא מידי פשוטו. מה הטעם שבברכות התורה אומר 'בָּרְכוּ אֶת יְ-הֹוָה הַמְּבֹרָךְ'. והוא שם יְ-הֹוָה שהוא מידת הרחמים, ואילו בברכת המזון אומר ברוך א-לוהינו שאכלנו, מזכיר שם א-להים שהוא מידת הדין. מה נשתנה ברכת התורה שחיובה מן התורה הוא לפני הלימוד, שהרי מברך ברכות השחר טרם תחילת לימודו, מברכת המזון שחובתה היא רק לאחר האכילה

קרח מבחן הקטורת של משה
לשיטת רס"ג ורמב"ן משה הציע את מבחן הקטורת לפי הוראה מה'. לפי חזקוני משה הציע אותו מדעתו מתוך הנחה שהם לא ירצו למות ולא יקטירו, לפי ר' חיים פלטיאל מבחן הקטורת לא היה אסור ולא מסוכן.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מצוות ירושת הארץ
עיון בשיטת רש"י והרמב"ן במצוות ירושת הארץ, האם המצווה היא לגרש את האויבים או לשבת בארץ.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפוחי זהב במשכיות כסף
כיצד ניתן להעביר את עומקה הפנימי של התורה לדורות הבאים מבלי לפגוע בהם או לעוות את כוונתה? דרך בחינת המושג "תפוחי זהב במשכיות כסף", השיעור יעסוק במבנה הרב-שכבתי של התורה המשלב פשט, רמז, דרש וסוד כמיקשה אחת בלתי נפרדת.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מעמדם הלכתי של חוקי המדינה
השיעור עוסק במעמדם ההלכתי של חוקי המדינה ודיני המלכות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים וההבדלים שבין הגישות השונות ביחס לתוקפם. במהלך השיעור נדון הגבול שבין סמכותו הלגיטימית של השלטון לבין גזל, לצד בירור השלכותיהם של הדינים הללו על המציאות הישראלית הנוכחית.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו פרה אדומה ורפואה מודרנית
בשיעור ייחודי זה, נצלול אל תוך עולמו של המרצה, אשר משתף בסיפורים אישיים מרתקים על משפחתו, ועל החיבור הייחודי שבין סוגיות הלכתיות עתיקות לבין עולם הרפואה והטכנולוגיה המודרנית. השיעור נע בין ההיסטוריה המרתקת של שיקום עולם התורה, דרך מאמצים בני זמננו להשבת סוגיות מקדשיות לקדמת הבמה, ועד לפתרונות הלכתיים ורפואיים מתקדמים.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו כוחה של עצירה: תענית מול אבלות
השיעור בוחן את כוחם של ימי החורבן והצום לא כמצב של חוסר אונים, אלא כהזדמנות ייחודית להתעלות ולתשובה. דרך ההבחנה של הרמב"ם בין אבלות לתענית, נגלה כיצד דווקא מתוך הכרת החיסרון והשבר נפתח הפתח לבניין רוחני מחודש.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מסירות נפש ורוח מלחמה
בשיעור זה נעסוק בפרשות מטות-מסעי ונתעמק בפרשת מלחמת מדין תוך בחינת סוגיות הלכתיות והשקפתיות מרתקות. נברר את המקורות לעניין השארת "רוח רביעית" לבריחת האויב, נדון במעמדו של פנחס כמשוח מלחמה, ונסיים בהנחיות מעשיות לניצול נכון וקדוש של ימי בין הזמנים.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפילה כממשיכת עבודת הקורבנות
השיעור עוסק במהותה של התפילה, ומציג את התפיסה לפיה כוחה של התפילה יונק וממשיך את עבודת הקורבנות שהתקיימה בבית המקדש. דרך בחינת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, מוסבר כיצד עבודת הקורבנות והתפילות נועדו לעדן ולאזן את העולם הגשמי, ולהעלותו בהדרגה לקדושה.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו האור המפציע: תהליך הגאולה וקושי הגלות
בשיעור זה, מנתח הרב את דברי הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה, הדנים במעבר המורכב וההדרגתי מחושך הגלות אל אור הגאולה. מתוך כך, השיעור מציג את התפיסה כי דווקא מתוך המשברים ותופעות הבוסריות של דור עקבתא דמשיחא, נבנים בהדרגה כוחות החומר והרוח של עם ישראל לקראת הגאולה השלמה.

ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו דילמות חיים ומוות בסל התרופות
השיעור עוסק בדילמות המוסריות, הכלכליות וההלכתיות המורכבות שעמן מתמודדת ועדת סל התרופות בישראל בבואה לתעדף תרופות וטכנולוגיות תחת מגבלת תקציב נוקשה. באמצעות דוגמאות רפואיות ומקורות תלמודיים, המרצה מנתח את ההכרעה הקשה בין הארכת חיים לשיפור איכותם, ובין הצלת הפרט לעומת טובת הכלל כשותפות ציבורית.











