ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שער לדין
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
הגמרא אומרת, שהשומר חייב. והטעם הוא שהרי זה ''תחילתו בפשיעה'', שהרי הכסף הונח במקום שאינו משתמר ביחס לדליקה, ו''סופו באונס'' והכלל הוא ''תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב''.
באחרונים מצאנו שתי גישות עקרוניות, מדוע תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.
אפשרות אחת היא, שהיות שהשומר פשע בתחילה, הרי הוא הביא עליו את האונס שבא אח"כ, ואין זה אונס באמת, וממילא השומר לא נפטר. האפשרות השניה היא, שמשעת פשיעה התחייב השומר לשלם, ואינו נפטר מחיוב זה אלא בהחזרת החפץ, אבל אם לא החזיר את החפץ, חייב לשלם.
על מנת להבין יותר טוב את שתי האפשרויות, נעמוד על שני מקרים הקשורים ל''תחילתו בפשיעה וסופו באונס'' ומובאים בגמרא:
א. ''פשע בה ומתה כדרכה'' - הגמרא (שם לו.) דנה בשומר שהיה צריך לשמור על בהמה ופשע בשמירתה. הבהמה התרוצצה חופשיה. היא לא נגנבה, אלא ''מתה כדרכה'' (-מתה בנסיבות טבעיות). לכאורה, זהו מקרה של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. הגמרא מביאה שתי דעות אם חייב במקרה זה או לא, ואומרת שלשתי הדעות אין הדין תלוי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס:
" אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב - דחייב. אלא אפילו למאן דאמר פטור - הכא חייב. מאי טעמא - דאמרינן: הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר: פטור, כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא. לא מיבעיא למאן דאמר: תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור - דפטור. אלא אפילו למאן דאמר חייב - הכא פטור. מאי טעמא - דאמרינן: מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם?".
לדעת אביי, פשע בה ומתה כדרכה אינו מקרה של אונס. שכן, כיוון שיצאה הבהמה לאגם ניתן לתלות ולומר ש''הבלא דאגמא קטלה''. ואף שזו תליה כדי לחייב את השומר, ולא אומרים שמספק נפטר השומר, הרי זה מפני שסוף סוף פשע השומר בתחילה.לעומת זאת, לדעת רבא, השומר פטור. ואפילו אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, זה רק כאשר יש קשר בין הפשיעה לאונס. אבל כיוון ש''מלאך המות, מה לי הכא ומה לי התם'' נמצא שגם אם לא היתה הפשיעה, האונס היה בא, ובמקרה כזה, לא אומרים תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. נמצא שלדעת רבא, תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, רק כאשר יש קשר סיבתי בין האונס לפשיעה והלכה כרבא.
ב. ''רועה שהניח עדרו'' - הגמרא (שם צג:) דנה ברועה שהשאיר את העדר מחוץ לעיר, ונכנס לעיר. בזמן שהרועה היה בעיר, באו חיות רעות וטרפו את העדר. הגמרא אומרת, שמדובר שהרועה נכנס לעיר שלא בזמן הרגיל והמקובל. ואמנם, גם אילו השומר היה נשאר, לא היה יכול להציל את העדר, שהרי השומר אינו יכול להילחם באריה, אבל כיוון שפשע ונכנס לעיר, הרי זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, והשומר חייב.
הרי"ף (על הסוגיא בדף לו) אומר, שלכאורה הגמרא על הרועה סותרת את הדין של רבא שכן, ברור שהשומר לא היה יכול לשמור מפני האריה גם אילו היה שם, ואם כן, אין קשר סיבתי בין הפשיעה לאונס. הרי"ף אומר, שהגמרא לגבי רועה שהניח עדרו היא כדעת אביי, אבל לדעת רבא, באמת חייב, וכן כתב גם הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ג הלכה ח).
לעומת זאת, הראב"ד כתב, שבגמ'' של השומר שנכנס לעיר, זה אונס מחמת פשיעה, כי שמא אם היה נמצא באותו מקום היתה מתקיים בו ''גם את הארי גם הדוב הכה עבדך''. והביאו הרא"ש (בבא מציעא פרק ג סימן ז).
אף שאין מחלוקת להלכה, אם באונס שלא בא מחמת הפשיעה יש חיוב או לא, הרי יש מחלוקת בדעת אביי. שכן, אליבא דהרי"ף, אביי באמת סובר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אף שאין שום קשר סיבתי בין האונס לפשיעה. לעומתז את, והראב"ד והרא"ש סוברים, שגם אביי מודה שצריך שהאונס יהיה מחמת הפשיעה, אלא שהם תולים בכל דהו, שיתכן שאילו לא היתה הפשיעה לא היה האונס קורה.
בגליון מהרש"א (חושן משפט סימן רצא סעיף ט) מסביר, שמחלוקת זו תלויה בשתי האפשרויות להבין את הדין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אם תחילתו בפשיעה וסופו באונס נובע מכך שהאונס הוא לא באמת אונס, אם כן ברור שזה רק בתנאי שהאונס קשור לפשיעה. אבל באונס שלא בא מחמת פשיעה, אין טעם לחייבו. אבל אם החיוב הוא משעת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לכתחילה לפני שיכנס לסוכה שאינה שלו יבקש רשות מבעל הבית או מבעלת הבית
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
