יום העצמאות

ליל יום העצמאות. בית הכנסת גדוש מתפללים לבושים בגדי חג. אני מתרכז בתפילת ההודיה - "יהי רצון... שכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כן נזכה לשמוע קול שופרו של משיח צדקנו...". בליבי אני מהרהר: "ברוך ה' זכינו למדינה, אבל זו רק ההתחלה, כיצד ממשיכים הלאה אל הגאולה השלמה"?

אינני יכול להתחיל להבין את חוסר הדעת הנורא הזה. מדינת ישראל היא יצירה שהוקמה ע"י הקב"ה, וכי לא נודה לו? מה כל הדיבורים המשונים האלו לומר חצי הלל, או רבע הלל, המדינה היא דבר קבוע וקיים, כמו כל דבר שאנו מאמינים שניתן לנו בס"ד.

לחגוג את יום העצמאות למרות הביקורת שלנו על ראשי המדינה, ולשמוח ולהודות לה' על הטוב שבמדינה.

מצב הקיים בימינו שאנו תלוים בקאפריזות של נשיא אמריקה, או לפי החלטותיו של ארגון האו"ם, או הקוורטט האירופי, הוא מצב גרוע. איך נשפלנו שלימדנו אותם והרגלנו אותם להיות שולטים בנו? האמת היא שאין לנו עדיין עצמאות אמתית.

אנו לא עומדים בתחילת הגאולה, אלא כבר באמצעה. יש חיוב להודות לקב"ה על כל הטוב שגמל עמנו, ויחד עם זאת לצפות לחירות הרוחנית יחד עם החירות הגשמית. הלימוד בישיבה הוא הבונה את הכוחות הרוחניים בעם ישראל.