אגדתות

בירושלמי מסופר שארטבן שלח לרבי מרגלית טובה, ורבי שלח לו מזוזה; אך ארטבן זילזל במזוזה. בבבלי מסופר סיפור הפוך, שארטבן החשיב את המזוזה והסתכן עבורה וגוי אחד קנס אותו. לפי מסורת הגאונים ארטבן מזלזל במזוזה גם בבבלי; והמעשים משתמשים בסמלים שלקוחים מספור שכם בתורה ובנביא.

יהושע כרת ברית לישראל בשכם וכתב אותה ב'ספר תורת א-להים', והוא הציב אבן לעדות תחת ה'שער' שב'מקדש'. הספר והמקדש שיהושע מזכיר אינם כפשוטם. יעקב קיים את נדרו בשכם והקים שם בית מדרש שמעליו יש בשמים 'מקדש' ו'שער'; ויהושע חוזר על מעשיו.

אגדות חז"ל קושרות את העיר ירושלים והעיר ציפורי למספרים שמבוססים על "שמונה עשר" ו"שלוש". המספרים הללו מופיעים בדברי הנביאים והם קשורים לצבאו של אברהם שבא לירושלים. ירושלים הסמלית - קשורה למספרים הללו; והיא מסוגלת לנדוד לשכם ולצפורי.

מחזה ברית בין הבתרים מתבאר בדברי הנביאים ובמדרשים. הבהמות - מסמלות את הפועלים עם משיח בן יוסף בפעילות צבאית וכלכלית; הצפורים - מסמלות את הפועלים עם משיח בן דויד בפעילות רוחנית ותורנית. ה'עיט' מסמל את בית דויד שמזהים את משיח בן יוסף בתור 'פגרים' - ודוקרים אותו.

בירושלמי נאמר שהמת בתקופת גוג אין לו חלק לעתיד לבוא. מלחמת גוג ומגוג היא מלחמה רוחנית פנימית שדורשת התמסרות מוחלטת לעמל התורה. במהלכה שוללים אנשים אחרים שמתאווים לענייני העולם הזה ומגדירים אותם כ"מתים" שאינם זכאים אפילו לחלק לעולם הבא. בסיומה ניתן להתייחס אליהם באופן אחר וחיובי.

משה כינה את עבר הירדן המזרחי בשמות הגנאי "הגיא" ו"מול בית פעור", כדי לחנך את ישראל שמי שרוצה להישאר שם כדי להתעשר - נמצא בצד של עבודה זרה ובמקום נמוך מבחינה רוחנית. למרות זאת, משה הסכים להיקבר שם כדי להראות שהעולם צריך גם כאלו שרודפים אחר העושר.

בספר במדבר מסופר שאהרון נקבר 'בהֹר ההר'; אולם בספר דברים מסופר שהוא נקבר ב'מוסרה'. מנבואת יחזקאל ומתרגום יונתן משמע שהקבורה ב'מוסרה' היא סמלית. משמעותה מתן מקום-תפקיד למישהו כדי "שיקבר שם במשך שנות חייו"; זו הכרה של בני ישראל בצורך ב"מקום" (=תפקיד) של כהנים ושל לויים.

יחזקאל מנבא שלאחר שישראל יתקבצו לארצם, תתקיים בם הנבואה הקדמונית; וגוג ומגוג ינסו לכבוש אותם, והקב"ה ילחם בהם באש. נבואת יחזקאל מתבססת על נבואת אלדד ומידד שהיתה במדבר - בעת שהשליו חזר והגיע לבני ישראל.

חז"ל אומרים שכשישראל בכו על חסרון הבשר, הם בכו מפני שהתורה אסרה עליהם את נשותיהם שהיו עריות. מאידך, כשנה לפני כן בסיום מתן תורה הם הותרו לבוא על נשותיהם. אין סתירה מפני שהדרשה מתארת את האירוע דרך ה"משקפים" של משה.

הרמב"ם כותב שמשה פירש מן האשה ומן "הדומה לו" ומבאר שהכוונה לעיסוק בשאר צרכי הגוף. הרמב"ם מתבסס על תרגום יונתן. התורה כותבת שמשה רבנו נשא "אשה כושית", והתרגום מספר שמשה ברח אל הכושים והם השיאו לו את המלכה שלהם. הרמב"ם הבין את דברי התרגום כמשל לחיבור לצרכי הגוף.