שבועה בזמן הזה

אחת מאבני היסוד לבחינת טענות הצדדים ולאמינותן, הינה הטלת שבועה על אמינות הגירסא של הבעל דין או העד בבית הדין.

 

כח זה נדון רבות בפוסקים, ובהגדרתו. יסוד כח השבועה הינו מדינא דאורייתא. שכן התורה חייבה שלוש שבועות לביסוס הטענה של הבעל דין, וחכמים הרבו את השימוש בכח זה לכל טענה ודיון שמתקיים בבית הדין שאין לו ראיה ניצחת.

 

לא בכדי ניתן כח עצום זה לנאמנות השבועה, שכן הנשבע בשם ה' גורם לזעזוע עצום, ועל כן אם נשבע לשקר, גורם רעה גדולה לעצמו למשפחתו ולעולם. ועל כן מצוויים הדיינים להתריע בפני המבקש להשבע את חומרת השבועה, ולראות שמבין את המשמעות של מעשיו, לבל יבולע לו ולהעמיד את הדין על דיוקו.

 

דא עקא שהשלכות השבועה כה חמורות, ביקשו כבר הראשונים להמנע מלהשביע, והציעו את כח הפשרה כחלופה.

בגיליון זה נעסוק בדיון בבית הדין שנדרשו לדיון אם להטיל שבועה בשל המבוי הסתום שהגיעו אליו, או להמנע מכך ולהטיל פשרה כפויה.

 

נציג בגיליון זה את המחלוקת אם ישנה מצוה להשבע על דבר אמת, וכן נביא את הנזכר בחומרת השבועה והחובה להמנע מלהגיע לכך. ואם יש יכולת לכוף על הפשרה. נזכיר את הנהוג בבתי הדין במקום שישנו חיוב שבועה דרבנן או שבועה דאורייתא. 

 

הובא בגליון זה את שאמרו לי מו"ר; הג"ר יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל שאמר לי בזמנו, וכן שיבלח"ט הג"ר זלמן נחמיה גודלברג שליט"א והג"ר שלמה פישר שליט"א.

למעבר לגיליון