ליל הסדר במחיצת הרב חרל"פ

"מה נהדר היה רבנו זצ"ל בליל הסדר,כשעל פניו המאירים והמזהירים הייתה נסוכה שמחה נפשית טוהרה וזכה יותר מבכל השנה כולה, חרות הגוף והנפש היו חרותים על לוח לבו במלוא תפארתם ופניו בוערים כלפידים והוא כולו מלא רגשי קודש וגילת אהבה ורעדה, כאילו הוא עצמו יצא ממצרים".תיאור זה של ליל הסדר במחיצתו של הרב חרל"פ המופיע בהקדמת עורכי ההגדה, חוזר על עצמו אצל רבים מבני משפחתו ותלמידיו. הם מתארים כי חג הפסח היווה אצל הרב חרל"פ את אחת מהפסגות הרוחניות של השנה: ההכנות לפסח, הזהירות וההקפדה מכל שהוא חמץ, אפיית המצות, וכמובן: ליל הסדר ושביעי של פסח עם "שירת הים" המפורסמת (ראה בהרחבה: יאיר חרל"פ, שירת הי"ם, עמ' 257-278). החידושים שהיה אומר הרב חרל"פ סביב שולחן הסדר, וחלק מדרשותיו ב"שירת הים" שנערכה בביתו כונסו בידי תלמידיו לספר,זמן קצר אחרי פטירתו.

לאחרונה, קרוב לחמישים שנה לאחר שיצאה לאור לראשונה (תשט"ו), יצאה לאור המהדורה החדשה של הגדה של פסח עם פירושו של הרב חרל"פ. מלבד המראה הנאה של המהדורה הנוכחית ישנן במהדורה זו הוספות רבות,חלקן מכתב ידו של הרב חרל"פ. אתייחס למספר רעיונות מההגדה שמופיעים במהדורה זו.

 עשיית האדם משלימה מעשה בראשית

ליל התקדש חג. פותחים באמירת "קדש".כאשר מתאחדות קדושת שבת וקדושת הפסח ויום טוב חל בליל שבת, פותח המקדש:"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם... אשר ברא אלוקים לעשות". את דרשתו של הרב חרל"פ על פסוק זה המובאת בהגדה, שמעתי מפי מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל, מתלמידיו של הרב חרל"פ. הרב צוקרמן היה חוזר על רעיון חינוכי זה פעמים רבות בפני בני הישיבה והמסר הברור העולה ממנו: עידוד לפעול וליצור בעולמנו. היה שואל הרב צוקרמן: מדוע לא נאמר: 'אשר ברא אלֹקים ועשה' אלא: "אשר ברא אלֹקים לעשות", ומוסיף:

הרי מתאים בפסוקנו לשון עבר דווקא, שהרי הקב"ה סיים ביום השביעי את מלאכת עשיית העולם? ויש ללמוד שלשון זו היא ציווי לאדם על העשייה. לאמור לנו: אמנם יוצר הכול ברא את עולמו בתכלית השלמות אולם השאיר בידינו את האפשרות והחובה להוסיף עשייה על עשייתו ולפתח את העולם (לוחות אבן, עמ' 28)

הרעיון הזה מבוסס על דברי הרב חרל"פ בהגדה. כותב הרב חרל"פ:

אף על פי שיסוד הבריאה הוא בשביל גילוי יכולתו, בכל זאת המשכת הבריאה צריכה להיות על ידי האדם, וזהו: לעשות, שהבריאה נבראה בכח כזה שצריכים לעשות אותה. (עמ' לב)

"והגדת לבנך"

הגענו לאחד משיאי ליל הסדר: "מגיד",סיפור מצוות יציאת מצרים. כאן מתגלית שלשלת הדורות מיציאת מצרים ועד דורנו, אב שמוסר לבן שמוסר לבנו אחריו, דורות על גבי דורות, דרך ייסורים, שמדות, אינקוויזיציה וגטאות, בכולם יושב האב ומלמד את בנו על חירות הגוף והרוח שמתנוצצת ביום זה.בהסתכלות ראשונה, נראה שבמצווה זו, האב המלמד, מעביר המסורת, הוא מוקד העברת המסורת. הוא שקיבל מאביו או אורות הגאולה ותפקידו להעבירם לבנו. אולם מלמדנו הרב חרל"פ, כי התבוננות זו "מיושנת" היא. אמנם "גאולת מצרים קשרה את הבנים אל האבות", אך "הגאולה העתידה תקשר גם את האבות אל הבנים", לא האב הוא העיקר בגאולה העתידה, אלא עליו להתבונן מהו המקום הרוחני,יהיה אשר יהיה, שבו נמצאים בניו ולגלותו:

ובהגיע הזמן לגלוי אור הגאולה מחויב כל אחד לשאוב הקדושה מצד הבנים, ויש להאמין ולדעת ברור כי למרות הגוונים החיצוניים שישנם בבנים, בפנימיותם הם כולם זרע קודש, ואש שלהבת הקדושה הנעלמת בוערת תמיד בקרבם, ועל כל טובי עין הנאמנים לד' מוטלת החובה לגלות את הקדושה הנוראה של הבנים, שדווקא מצד נוראות קדושתה באה בהסתר פנים,והמתעקש בעת ההיא לעזוב את הבנים, ולחרוץ עליהם משפט בלתי נכון, ולשאוב את הקדושה מהאבות לבד, את נפשו ואת נפש כל העולם הוא קובע. (עמ' נ-נא)

 הנס המתגלה בטבע

אנו ממשיכים בהגדה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק...אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא". על מעשה מפורסם זה, רצונו של רבי אלעזר בן עזריה לומר יציאת מצרים בלילות והסתמכותו על דרשתו של בן זומא, מקשה הרב חרל"פ: מדוע "השתוקק רבי אלעזר בן עזריה שתאמר יציאת מצרים בלילות"? ומתרץ:

הנפלאות שבטבע הם יותר גדולים מהנס, הנס הוא לפרקים והטבע הוא בתדירות. האמונה שבאה ע"פ נס היא בחינת אונס רוחני, וזה רק לאומות העולם, אבל כנסת ישראל אין להם שום אונס, ועל כן כל מגמתם היא להכרה תדירית, ולא לאמונה שמוכרחת על פי הנס. (עמ' ס)

לאמור, בניגוד להשקפה הראשונית, הנס המתגלה בטבע גדול יותר מהנס הפלאי, ולכן "השתוקק" רבי אלעזר בן עזריה להזכיר את יציאת מצרים בלילות, כי רצה שנשים לב להתמדת הנס גם ביום וגם בלילה. למרות שיציאת מצרים היא נס פלאי כשלעצמו, בכל זאת הזכרתה ביום ובלילה דורשת מאתנו התבוננות סביבנו על הניסים המתגלים בכל יום. ההתבוננות בנס שבטבע וההכרה האמונית שצריכה להיות מבוססת על ההתגלות בטבע, הוא רעיון שמובא אצל הראשונים (מורה נבוכים ג, נ; דרשות הר"ן, דרוש עשירי), אולם מודגש רבות אצל מורו של הגרי"מ חרל"פ, הראי"ה קוק. לדוגמה:

משובחים מאד הם הניסים בזמן ילדות האומה, והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו,אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבעה תמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'". (עין איה, פרק א, קמג, עמ' 57)

ממו"ר הרב שאר ישוב כהן שליט"א,תלמידו של הרב חרל"פ זצ"ל, שמעתי את הביטוי "פני חמה ופני לבנה" (ע"פ בבא בתרא עה, א),המתאר את הקשר בין מרן הראי"ה קוק זצ"ל לבין תלמידו הגרי"מ חרל"פ, קשר של תלמיד היונק מתורתו של רבו.

 קדושת פירותיה של ארץ ישראל

אנו מתקרבים לסיומו של ליל הסדר,ל"ברך", ברכת המזון. על המילים "ואכלת ושבעת וברכת", כותב הרב חרל"פ:

שובע מופלג, מביא אחריו אסונות רוחניים. משביעת הבטן באות התאוות הנבזות, מהן נובעות המדות הרעות... כל האמור הוא רק בחוץ לארץ. אבל ארץ ישראל מעלה גדולה יש לה, שכל אכילה, שתיה והנאה מתנובת הארץ, כל שביעה ושביעה של האדם מגדולי הארץ, מוסיפים אך ברכה אם קשור האדם  ודבוק בתורת ד' ובעצותיו (עמ' קפד-קפה).

על נוסח ברכת מעין שלוש המובא בגמרא (ברכות מד, א): "לאכול מפריה ולשבוע מטובה", כותב הטור (או"ח סימן רח): "ואין לאמרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצוות התלויות בה, ע"כ. ובהלכות גדולות ישנו, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא היה אומרו". על כך מקשה הב"ח:

תימה,הלא קדושת הארץ הנשפעת בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... וע"כ ניחא שאנו מכניסין בברכה זו, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.

הרצי"ה קוק נהג להביא את דברי הב"ח (סימן רח) הללו בפני תלמידיו. והדברים קרובים לדברי הראי"ה קוק (אורות הקדש, ג עמ' רצה): "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו,ואינו מגשם אלא בחיצוניותו, אבל ממאכלי חו"ל צריכים להזהר".

לשנה הבאה בירושלים!

את הספר הנפלא הזה, כמו גם את כל שאר כתבי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל ניתן להשיג בהוצאת "מאבני המקום", קרית הישיבה בית אל.