שלום רציתי לשאול לעניין שמיעת שיעורי תורה בענייני אמונה/ מוסר/ דרשות וכיוב.. בזמן כתיבת סת"ם. אני יודע שיש אוסרים ויש מתירים. ושאלתי הראשונה האם מדובר בפסיקת הלכה ברורה? או הוראה / המלצה הלכתית שאין לה תוקף של הלכה פסוקה אלה הדרכה רבנית. היות ובכל מקום שראיתי שפוסקים לאסור לא ראיתי מקורות קדמונים , הגבוהה ביותר הוא פרשנות על דברי השו"ע שאומר שצריך כוונה בכתיבת תפילין אך אין זה פשט דברי השו"ע שצריך כוונה אקטיבית ממש. כשם שאנחנו לא מכוונים ממש אקטיבית בעיבוד העור כל זמן העיבוד. וכן לא ראיתי ראשונים שאומרים זאת כדבר המובן מאליו וכיוב.. ודבר שני אחד מהרבנים האוסרים משווה את הדבר לנהיגה במכונית שדורשת כוונה (כך אמר בע"פ בשיעוריו) ואני שואל הרי גם בנהיגה במכונית אני שומע שיעורי תורה בדיוק מאותו הסוג כאלה שנחמדים לאוזן ולא דורשים ריכוז מסיח דעת. נקודה שלישית ממה שאני מכיר רוב מוחלט של הסופרים כותבים עם דברי רקע אך ישנה זעקה גדולה על האיסור הגדול וכמה שדבר זה פסול וגרוע. אך בשטח אין כן הדבר גם אברכים וסופרים יראי שמיים שעוסקים בזה. נוסף לזה לענ"ד זה כמעט לא הגיוני מעשית לשבת שעתתיים עד שש שעות לכתוב בשקט בוודאי כשאר מדובר בתפילין ומזוזות שהטקסט חוזר על עצמו. אשמח לביאור והבנת העניין והשאלה הסופית היא אחר כל הדברים שאמרתי האם מותר לעשות כן או אסור ואיך להתייחס לסוגיה זו. כמובן שמדובר בתנאים כשרים הלכתית כמו הפסקת השיעור לפני כתיבת שם השם. אני ספציפית כותב גם עם שקף כך שהמקום לבלבול נמוך אמירה מילה מילה וכו..

שלום רב. הדיון בין האוסרים למתירים הוא הלכתי, מחשש לכמה תקלות בהלכות כתיבת סת"ם. עם זאת יש פוסקים שהקלו בדבר, וכן נהגו סופרים רבים. למעשה יש לדון בכל מקרה לגופו. **ראה כאן קישור לתשובה רחבה בעניין ומקורות. בברכה נאמנה,