פיטום בעלי חיים

"מעיקר הדין מותר לפטם אווזים. אך אין זו מידת חסידות. יש להדר לא לפטם אווזים משום צער בעלי חיים" [ציטוט מדברי הרב אריאל, באתר זה]. 1. פיטום אווזים גורם צער גדול לבעלי חיים. דבר שיכול היה להימנע אם הרבנים היו אוסרים על כך. השאלה היא - כיצד ייתכן, שלצער בעלי חיים, זה דבר שמותר מעיקר הדין? כידוע, משרד החקלאות אוסר היום פיטום אווזים, ועוד סוגי התעללות שונים כמו למשל - נאסר על מגדלי עגלי חלב להצמיא את העגלים כדי שבשרם יישאר רך. כמו"כ ישנן מדינות באירופה שאסרו שיטות שונות של גידול תרנגולות מאותה סיבה, כלומר אפילו הגויים מרגישים שזה דבר רע לעשות. איך הגענו למצב שלפי התורה כל זה עדיין מותר? בעיני הציבור החילוני - זו בושה לתורה, שמפגרת אחרי החברה בעניין מוסרי זה. אני אומר זאת בכאב לב. פעם קיבלתי תשובה, ש"זוהי דרך הגידול". אם כן – אולי מותר יהיה להתעלל גם בעבדים ושפחות, או עובדים במפעל וכדו’, משום שזוהי דרך ההעסקה שלהם? האם התורה רק מסתכלת מהצד ולא באה לתקן דברים מקולקלים הנהוגים בחברה? 2. אם צער בעלי חיים אכן אסור מהתורה, כיצד ייתכן שכשרות הבשר תהיה תלויה אך ורק בגוף הבשר עצמו? במילים אחרות - מדוע קניית בשר כזה אינה אסורה – לפחות כמו קניית רכוש גנוב, מדין מסייע לדבר עברה? [הרי בהכרח ההתעללות תיפסק אם לא יקנו מהם]?

יש מדות חסידות ההופכות במשך הזמן לנורמות והן מחייבות כעיקר הדין, אם אכן הנורמות המוסריות בחברה הגיעו לרמה מחייבת גם בתחום צער בעלי החיים הדבר ייהפך לנורמה מחייבת. איני סובר שכבר הגענו לכך. צא ובדוק למשל כיצד מגדלים תרנגולות בסוללות צפופות, לפעמים מצמיאים אותן ימים שלמים כמו"כ מאלצים אותן להטיל ביצים מעבר ליכולתן הטבעית ע"י מניעת שינה מעיניהן ועוד ועוד. כל זאת נעשה ע"מ לספק בשר וביצים לכל האנושות. ודהירה על סוסים ע"י דרבונם היא לרוחם? ואופנת הציד? המדברים על הימנעות מוחלטת מציעורם של בעלי חיים אנם דוברי אמת. התורה התירה עקרונית שימוש בבעלי חיים לצורך האדם ואסרה התעללות בהם. ההבדל בין צורך אובקייטיבי של האדם לבין מותרות הוא די דק לכן ההבחנה בין עיקר הדין לבין מידת חסידות. פיטום אוזים אינו רצוי והמהדרין אכן אינם אוכלים אווזים מפוטמים (מסיבות של כשרות אולם היא הנותנת, הפיטום פוצע את האווז ולכן כשרותו נפגמת וזהו הרי גם צער בע"ח) באשר לפיטום עגלים מעולם לא התיחסתי לכך.