אני בחורה דתיה, רוקה, בת 23. רבות מחברותיי נשואות. גדלתי במשפחה ובסביבה דתית, אולם די מתירנית ומתפשרת. אני לאט לאט התחזקתי וכיום מאוד מקפידה באורח החיים הדתי שלי, יותר מהרבה חברות שלי. כשחברותיי התחתנו היה לי ולחברותיי הרוקות מאוד חשוב לשמור על קשר איתן ולהכיר טוב את בעליהן. לכן יזמנו מפגשים משותפים ומאוד רצינו שהן תגענה עם הבעלים שלהם, והתאכזבנו כשלפעמים הן הגיעו בלעדיהם. תמיד ידעתי שאני צריכה לשמור על גבולות עם הבעלים של חברותיי ולא להגיע לשחוק וקלות ראש, אמנם תמיד השתדלתי להיות נחמדה ולהכירם לפחות ברמה בסיסית. יש לציין שגדלתי במשפחה בה להוריי יש הרבה זוגות חברים ויוצאים הרבה לבלות ביחד ואוכלים גם ארוחות שבת משותפות. לאחרונה התברר לי במקרה (או שלא...) שיש להקפיד יותר בצניעות בנושא הזה - לדוגמא - חברה נשואה שלי סיפרה לי שמאז שהיא התחתנה היא מקפידה כמעט לא לדבר עם בנים אחרים ולא לשאול : "מה שלומך?" אם היא פוגשת איזה בן שהיא מכירה. גם הוברר לי, שהפגישה המשותפת הזו של החבר’ה שלנו שבינהם גם בנות ובני זוגם אולי בכלל לא צריכה להתקיים (מדובר על ישיבה בבית\בית קפה\חגיגת יום הולדת וכדו’). כל הדברים הללו נשמעים לי מאוד נכונים ואמיתיים, פשוט לא הייתי מודעת אליהם קודם! אני מאוד רוצה להתחזק בדברים אלה, אך אין לי מושג מה מותר, מה אסור, ומה ראוי, כי אני לא גדלה בתוך ישיבה וגם לא בתוך סביבה תורנית כל כך, ואין לי ממי לספוג את זה כרגע. אני מנסה להתחיל להקפיד לפי השכל הישר שלי, אך עלול לצאת שאחמיר מידי, ולא אענה לבן לדוג’ במקום שצריך לענות. כיצד אני, שבנתיים רוקה, לומדת באוניברסיטה, גדלה בסביבה עירונית שהרבה ממנה די מתירנים אוכל ללמוד מה מותר ראוי ואסור בעניינים אלה? גם בתור היחס שלי כרווקה לבעלים של חברות שלי וגם בתור אשה נשואה לעתיד. האם יש ספר שעוסק בזה או מקור שהרב יוכל להפנות אותי אליו?

בעינינים אלה צריך לנהוג לפי השכל הישר וביראת שמים. כי אין בזה גבולות מוגדרים. הכלל הוא שיחה ענינית קצרה בעניני למודים או מילות של נימוס קצרות מותרות. הרחבת שיחה מעבר לכך רצוי להמנע. ואת הגבול יש לשקול מתוך יראת שמים ושכל ישר. אין נכון לגרום אי נעימות מחד אך מאידך בגלל אי נעימות אין להפריז.