מי שחייב לצום ביוה"כ ואוכל, עונשו כרת. וגם מי שאוכל חמץ בפסח חמץ עונשו כרת. למה ביוה"כ למרות שיש איסור אכילה ושתייה, מותר שיעמוד לידי אוכל. אז למה דווקא התורה מחמירה עם פסח שגם בו מי שאכל חמץ חייב בכרת, ואסור גם שימצא חמץ, מדוע ההחמרה הזאת?

שלום וברכה, שאלת שאלה יפה, ואני מבין שהיא מבוססת על הנחת יסוד, שאיסור בל ימצא בפסח נובע מחשש שהאדם יאכל את החמץ. אולם באופן פשוט זהו איסור עצמאי, שמלמד שיש בעיה מהותית בעצם הימצאות החמץ ברשותינו, כלומר הענין הרוחני שמסמל החמץ נוגד את הענין הרוחני של חג הפסח. כאן כבר אנו נכנסים לטעמי מצוות, ויתכנו הסברים רבים מהו אותו ענין רוחני שבחמץ שנוגד את ענינו של חג הפסח. כך לדוגמא אומר המהר"ל שהמצה מסמלת את החרות, שהרי היא עשויה רק מקמח ומים ללא תוספות חיצוניות, בעוד שהחמץ תופח על ידי שמרים, שהם דבר חיצוני, ואי אפשר להיות בן חורין אמיתי כשמושפעים מגורמים זרים (כמובן שהסבר זה הוא בבחינת 'טעמי מצוות', והמצוה עצמה היא רחבה ועמוקה הרבה יותר). לעומת זאת בפסח המצוה היא לענות את נפשותינו, ולכן האיסור הוא רק באכילה. יש להוסיף שהאור שמח מפרש את הפסוק "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" כפי שכתבת בשאלה, שטעם איסור בל ימצא הוא שלא נבוא לאכול את החמץ, אולם גם לדבריו ניתן לומר שאין זה הענין היחיד שבאיסור. ועוד ניתן לומר, שדוקא בפסח שבו אנו אוכלים מצה עלולים לטעות ולאכול גם חמץ, אך בפסח נמנעים לגמרי מאכילה ולכן חשש זה אינו קיים כל כך. הרב יעקב כהן