אני רואה שהמדינה הזאת פורחת וזה מאד יפה, תל אביב הכל, אבל גם אני יודע שזו מדינה חילונית ברובה אז יש לי כמה שאלות: 1) האם אני כאיש דתי נענש על שאחרים הם חילונים? אולי כי לא מוחה או כמו שקרה עם יוסף שזרעו היו גם עבדים במצרים בגלל מכירתו. 2) האם אנו בטוחים שהמדינה לא תחרב בגלל כל החילולים שיש, כמו שהיו לנו שואות אחרות בגלל עברות? 3) האם זה עבירה לחיות בחו"ל?

1) א. הסיבה שהיו בני ישראל עבדים במצרים היא בגלל סיבה אחרת ולא בגלל מכירת יוסף. ב. אנו נמצאים בעם ישראל ויודעים שלא כולו הגיע לשלב של קיום תורה ומצוות ואנו מאמינים שכל החולשות שיש היום, אם בתחום הצניעות ואם בתחום השבת וכו', הם רק תופעות זמניות-חולפות. כמו שנקרא השבת בתורה: "ושבת עד ה' אלוקיך, ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך". והרמב"ם פוסק כך בהלכות תשובה "שהבטיחה תורה שעם ישראל יחזור בתשובה". אינך נענש על מה שאחרים עושים. אם אינך יכול למחות ולמנוע אתה מוגדר כאנוס, והכלל הוא ש"אונס רחמנא פטריה". אבל אנו רואים שיש גם צד היום של התעוררות בתשובה. יש היום הרבה קיבוצים שפעם לא היה בהם משפחות דתיות, והיום רוצים שתגורנה בתוכם משפחות שומרות תורה ומצוות. כך שמעתי, בייחוד בעוטף עזה. הם רואים שמשפחות שיש להם כוחות נפש ואמונה יכולים לעמוד גם במצבים קשים. גם בנושאים חינוכיים, יש מקומות שכבר הבינו שהחינוך החילוני התרחק מערכי הלאום ומגדל תופעות שליליות עד שלצערנו הרב שומעים מדי פעם בפעם על אלימות בקרב הנוער, מכיוון שלא מחנכים על פי ערכי אמת כפי שהתורה מחנכת לצדק, יושר ואהבת הזולת אמיתית ותיקון המידות ולא לצביעות ולאגואיסטיות. החינוך השאוב מן הגויים אינו מטפל כלל בנושאי מידות. מי מדבר שם על שנאה, קנאה, תאווה וכעס? אצלנו תיקון מידותיו של האדם הוא הדבר הבסיסי בחינוך. גם החינוך שניתק עשרות שנים את הנוער מערכי נצח כשלא חינכו לתורה ומצוות אבל חינכו לאהבת הלאום, גאולת הארץ והגנה עליה במסירות נפש והתיישבות שהיו חלק אינטגרלי מהלימוד והיה נוער אידאלי וחלוצי, היום זה הולך ונחלש ולכן אין פלא שיש אלימות. אין לי ספק שככל שהמצב ידרדר יותר ויותר זה יעורר את ההורים שלחינוך הכללי אין את הפתרונות לבעיות אלה עד שיבינו שרק בתורת ישראל גלום כל האושר והצדק והטוב, מה שכל הורים רוצים לטובת ילדיהם. וכאשר תבוא אתערותא דלתתא נקווה שזה יביא גם לגאולה. 3) אין ספק שזו עבירה. יהודי צריך להיות בארץ. הרמב"ן כותב בספר המצוות במצוות עשה ד' שיש לנו מצווה לגור בארץ, כפי שפוסק גם הרמב"ם, שמותר לאדם לצאת לחו"ל לדבר מצווה אבל מקום מגוריו הקבוע של אדם מישראל צריך להיות בארץ. כפי שמדריכה אותנו ההלכה בשו"ע בכל פרט ופרט בחיינו, איך לישון, על איזה צד, איך להתפשט, איך לקום וכו', כך ברור שליהדות יש גם קביעה על מקום מגוריו הקבוע של האדם, והוא צריך להיות בארץ ישראל. הרמב"ם מונה ארבעה דברים שמותר לצאת בשבילם לחו"ל: ללמוד תורה, לישא אישה, להציל מהנוכרים, או יצואן או יבואן יכול לצאת לצורך עבודתו, אבל לדברים אחרים כמו לצאת לראות פלאי הטבע ולבילויים אסור לצאת (והיום אפשר לראות הכל בתמונות). הרב קוק כותב בתשובותיו לשאלה אם מותר לצאת לקברי צדיקים בחו"ל שיטה שמתירה (בשדי חמד בשם אחד מחכמי ספרד) ושיש עניין בהשתטחות על קברי צדיקים, כפי שלמדנו מכלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי אבות, אבל כשזה בא בהתנגשות עם איסור יציאה לחו"ל, מי אמר שהאיסור הזה נדחה? ועוד שמי שרוצה להשתטח על קברי צדיקים יכול לעשות זאת בארץ, שהרי לא חסר בה צדיקים: הוא יכול ללכת לאבות האומה בעיר האבות או על גדולי התנאים בגליל ובמירון. מי יאמר שצדיקי חו"ל גדולים יותר מאבות האומה או גדולי התנאים. ולכן מתנגד הרב ליציאה לחו"ל לקברי צדיקים.