רציתי לשאול לגבי הימים הללו של ספירת העומר. אנו גם נוהגים בהם מנהגי אבלות בגלל שמתו 24 אלף מתלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו בכבוד זה בזה, ומאידך יש בנו שמחה והשתוקקות לקראת זמן מתן תורה- חג השבועות. ברמת המעשה- אנו נוהגים במנהגי אבלות והשמחה הזו לא באה לידי ביטוי. א. מדוע זה כך? ב. האם זה לא יוצר בילבול? איך מקיימים ברמת המעשה את שני הדברים ההפוכים הללו? תודה רבה ושנזכה לגאולה שלמה ואמיתית.

תמיד קיים המושג של שמחה בעבודת ה', עניין זה מופיע ברמב"ם ובר' יהודה הלוי וכן בכל ספרי החסידות. בתשעה באב אסור ללמוד תורה מכיוון ש"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", וממילא כל יום שבו אפשר ללמוד תורה יש בו שמחה. אמנם, ישנם זמנים של אבילות כמו ספירת העומר בהם אנחנו לא מראים גילויי שמחה באופן חיצוני, כגון: חתונות, ריקודים ומוזיקה משמחת, בגלל מותם של תלמידי ר' עקיבא. אך בלב פנימה כשלומדים תורה באופן טבעי אדם צריך להיות שמח. כך גם אבל בתוך שלושים יום - אין הוא יכול להשתתף בשמחות, אך הוא רשאי ללמוד תורה וממילא לשמוח בלימוד.