לאישה שעוברת הפלה לא מרצון האם נקרא שהנשמה של העובר למעלה מחכה לה אחרי 120 כמו ילד שלה? ואם כן מאיזה שלב בהריון זה נקרא? מאיזה שבוע? או זה מאז שהיא נקלטה להריון זה נקראת ילד שלה ?

שלום רב. אכן מבואר בדברי חז"ל ובדברי רבותינו המקובלים, שגם נשמה של ולד שנפטר קודם לידתו אינה הולכת לאיבוד, אלא עתידה לעמוד בתחיית המתים כשהיא טהורה ונקייה מכל חטא, ותכיר את הוריה. לפיכך, גם במקרה של הפלה שלא מרצון האישה (ועוד הרבה לפני כן כמבואר לקמן), יש מקום להתנחם בידיעה שהוולד שמור בהיכלו של מלך, ויש משמעות לקשר שבינו לבין הוריו גם לעתיד לבוא. מקורות והרחבה: ראשית, אם אירעה חלילה הפלה, אין להוסיף צער ודאגה יתר על המידה, אלא להאמין שיש המשך לנשמות אלו, וכמובן להתחזק באמונה ולהתפלל שהקב"ה יפקדם בזרע של קיימא, ויזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. לצערנו, הפלות טבעיות הן תופעה מצויה, וע"פ עדות של רופאים כעשרים אחוז מן ההריונות מלווים בדימומים, וחמישים אחוז מהריונות אלה מסתיימות ל"ע בהפלה, כלומר אחד מעשר הריונות (יעויין בס' פתחי מגדים פרק ל"ח). הנה בגמרא (סנהדרין קי:) נחלקו התנאים והאמוראים ממתי יש לקטן חלק לעולם הבא. רבינא אומר: משעה שנזרע, ומפרש רש"י שהכוונה משעה שנקלט הזרע במעי האישה, ואף אם הפילה את העובר ונמחה, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "זרע יעבדנו". וכן מבואר בגמרא (כתובות קיא:), על הפסוק: "נבלתי יקומון" (ישעיהו כ"ו י"ט), שהכתוב בא לרבות את הנפלים. ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג, סי' קל"ח) כתב הגר"מ פיינשטין זצ"ל, שתחיית המתים וחיי העולם הבא שייכים גם לנפלים, וכפי העולה מדברי רש"י, שהעמידה בתחיית המתים וחיי העולם הבא הם בעניין אחד. נמצא שגם ולד שלא זכה להיוולד ולחיות בעולם הזה, עתיד לקום בתחיית המתים, וייו הנפלים כגדולים צדיקים, שהם הרי ודאי נקיים וטהורים מכל חטא. יסוד נוסף מצינו בגמרא (סוטה יב.), המספרת על עמרם, שגירש את אשתו בעקבות גזירת פרעה להשליך את הזכרים ליאור, ובעקבותיו עשו כן ישראל. בתו מרים הוכיחה אותו ואמרה: "גזירתך קשה יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות; פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא". ואכן בעקבות דבריה החזיר עמרם את אשתו, וכל ישראל החזירו את נשותיהם. ופירש שם רש"י, שגזירת פרעה היא רק בעולם הזה, שאף שנולדים ומתים, חוזרים וחיים הם לעולם הבא. הרי שאף שלא זכה העובר לחיים בעולם הזה, מכל מקום אין לומר "לשוא אנו עמלים", כי חוזרים וחיים הם לעולם הבא. אם כן מדברי הגמרא ורש"י, עולה גודל המשמעות של החיים העתידים לבוא, גם למי שלא זכה לחיים בעולם הזה. עוד אמרו חז"ל (יבמות סב.): "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף", שנאמר: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיהו נז, טז). כלומר, הנשמות המצויות באוצר הנשמות (שנקרא 'גוף', רש"י שם), צריכות לרדת לעולם, והדבר קשור לתהליך הגאולה. לפי זה, גם נשמה שניתנה לעובר משעה שנזרע ולא זכה להיוולד אינה חסרת משמעות, אלא היא חלק מהתהליך האלוקי שלשמו הנשמות יורדות לעולם. דברים נפלאים מובאים בספר חסדי אבות למרן החיד"א (פרק ו' משנה ב'), שציין לדברי הזוהר הקדוש, על הפסוק בישעיהו (מט, כא): "ואמרת מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה". ואמר שם רבי שמעון בר יוחאי "לעולם יקיים אדם מצת עונה בזוגתו לשם שמים ובקדושה, שכל אותם הטיפות אף שהיא עקרה וזקנה אינם הולכים לאיבוד. אלא הקב"ה מצוה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבא, ויהיה לכל אחד גוף קדוש. ולעתיד לבא יהי לכל אחד בנים ובנות רבים מאותם טיפות". ומבואר שם כי לעתיד לבוא יעמדו אותם ולדות טהורים ויכירו את אביהם ואת אמם, וההורים יזכו לראות את ילדיהם. ואם כן כל אותן טיפות זרע אינן הולכות לאיבוד, אלא הקב"ה מצווה לשומרן לעתיד לבוא, והן עתידות לעמוד ולהיות מוכרות להוריהן. הדברים הובאו בספר פתחי מגדים (פרק לח) לדודי הגאון רבי דן מייזלס שליט"א, שכתב שלפי דברי החיד"א, קל וחומר הוא כאשר האישה כבר נתעברה, שאף אם הפילה חלילה, לעתיד לבוא תראה שאינה שכולה וגלמודה, ויעמוד לה אותו ולד כשהוא צדיק וטהור, ויכיר את אביו ואת אמו. בשורות טובות ישועות ונחמות,