כלל ברזל במשפט העברי הוא - "אין שליח לדבר עבירה". התורה חידשה דין שליחות - יכול השליח לקנות, למכור לגרש ולקדש ושאר פעולות למען משלחו, וחלות המעשה תחול על המשלח. אף על פי כן, אם השליחות היא לבצוע עבירה, בטל החידוש ואין המעשים או התוצאות מיוחסים למשלח.
יש לדון במקרה שבו נשלח השליח לעשות פעולה שאין בה עבירה ואיסור בהכרח, אבל הוא עשה אותה בדרך אסורה, אם יש כאן דין "שלליחות".
דוגמא לדבר מצינו בדין השולח שליח לגרש את אשתו וגרשה השליח נגד רצונה, בעל כרחה. ידוע שרבנו גרשום מאור הגולה התקין והחרים שאסור לגרש אשה בעל כרחה. נחלקו בזה האחרונים. לדעת ה"נודע ביהודה" (חלק אהע"ז מה"ק סי' עה) כיוון שזהו מעשה עבירה ואין שליח לדבר עבירה, בטלו הגירושין והרי היא עדיין אשת איש לכל דבר.
לעומתו, סובר "קצות החושן" (שו"ע חו"מ סי' קפב ס"ק ב) שהאשה מגורשת. וטעמו שהרי לא שלחו לגרש בעל כרחה, והשליח מעצמו עשה עבירה, אמנם אם שלחו ואמר לו שיגרשה בעל כרחה בזה מודה הוא ל"נודע ביהודה" שבטלה השליחות.
ראיה לדבר הביא בעל "קצות החושן" מגנב ששלח שליח לטבוח את השור את השה שגנב. במשנה למלך (הל' גניבה פ"ג), פסק שאם שלחו שישחוט בשבת אין שליח לדבר עבירה ואין זה נחשב שהגנב שחטו, לכן פטור הגנב מתשלומי ד' וה'. אבל אם שלחו לשחוט, והוא מעצמו שחט בשבת חשוב שלוחו של הגנב, וישלם הגנב ד' וה'.
ניתן להסביר את מחלוקתם של בעל "קצות החושן" ובעל ה"נודע ביהודה" ע"פ טעם ההלכה , ש"אין שליח לדבר עבירה". בגמרא (קידושין מב ע"ב) הובא ההסבר שהמשלח טוען כלפי השליח , למה שמעת בקולי הרי ידוע הכלל "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", דהיינו שלא היה לשליח לשמוע למשלח ולכן המשלח פטור.
לדעת רש"י (בבא מציעא י ע"ב) טעם זה נשאר למסקנה, ואילו לדעת הריטב"א (קידושין שם) סובר זוהי דרשה ללא טעם, לכן גם כשלא מתקיים הטעם הנ"ל אין שליח לדבר עבירה.
יתכן וה"נודע ביהודה" סובר כדעת הריטב"א, לכן כל שנעשתה עבירה בשליחות לא חידשה התורה דין שליחות. לעומתו בעל "קצות החושן" סובר כרש"י ולכן כל שלא ידע או רצה המשלח שתיעשה שליחותו בעבירה, השליחות בתוקף. זאת אע"פ שהאחריות על העבירה היא על השליח.