^ 1.בשו"ת "מנחת שלמה" (תניינא סי' ס' אות כח) מובא: "קיבלתי היום את מכתבו, ולכאורה צריך להיות מותר משום 'מתוך', כמו שכתב, דמתוך שהותרה נטילת נשמה לצורך אוכל נפש הכא נמי הותרה בזה, ושפיר יש בזה צורך קצת, שהרי מפריעו ומצערו, ואפילו לפי מ"ש בספרי "מאורי האש" (דף ה ע"ב), לפרש כוונת ה"כסף משנה" בדעת הרמב"ם (חמץ פרק ג הל' ח), שהצורך צריך להיות דווקא חיובי, כגוונא דאוכל נפש שצריך את המאכל, וכן את הספר ללמוד בו או הלולב למצווה, ולא כשהצורך הוא רק ביעור וכילוי, מ"מ אפשר דכל זה דווקא כעין שריפת קדשים וחמץ בפסח, שהעיקר הוא הכילוי (ואף גם זה נגד פשיטות הגמ' בפסחים ו ע"ב), משא"כ הכא, שהצורך הוא כדי שיוכל לישון. מ"מ אפשר דאין לעשות כן לכתחילה, דאפשר שהוא גם הורג כאלה שאינם מפריעים כלל. עכ"פ גם לי אין זה ברור".
יש הסוברים שבכל הריגה יש גם איסור צידה, ובמלאכת צידה אין דין "מתוך". הראבי"ה (שבת קז סימן קצד) מסתפק אם בכל הריגה עוברים גם על צידה. ה"מנחת סולת" (על "ספר החינוך" מצווה לב אות כח) לרה"ג דוד צבי זעהמן, סובר שדעת הירושלמי היא שאם צד בעל חיים על-ידי הריגה מתחייב בכך משום צד (יש לדון בדבריו, משום שבירושלמי מדובר בהריגת בעל חיים כדי שיעמוד לשימוש, ועל כן שייך לחייבו משום צידה, מה שאין כן כשמסלק בעל חיים מטריד ועושה זאת על-ידי הריגה, שאין לדונו משום צד אלא משום נטילת נשמה בלבד). עיין ב"אור שמח" על הרמב"ם (שבת פרק כג הל' כב), שסובר שאין לחייב בשורף כלי משום סותר, ובשורף ספר משום מוחק. וב"שלמי ניסן" רצה להוכיח מכאן שגם בהריגה אין לחייב משום צד, ויש מקום לחלק. מתוך תשובת הגרש"ז אויערבך שהובאה לעיל, שלא חש לאסור בגלל הבעיה של צד, נראה שהכריע כדעת רוב הראשונים, שלא הזכירו בהריגה איסור צידה. עיינו עוד בשאלה הקודמת בהערה 5.
^ 2."שמירת שבת כהלכתה" (פרק כה סע' א) מתיר אפילו להרוג צרעה בשבת, כשמצוי בקרבתה תינוק. ושם בסע' ב פסק: "מזיקים שנשיכתם או עקיצתם גורמת לכאבים מרובים אבל אינה ממיתה, אם הם עומדים במקומם ואינם רודפים אחרי האדם, והוא חושש שמא יפגעו אותו לאחר זמן – מותר לצודם, דהיינו שכופה עליהם כלי, אבל אסור להורגם". בהערה ז שם הוא מעיר שאדם הרגיש לעקיצת הדבורה ייתכן שייחשב הדבר לצער מרובה, שבגללו הותר לצוד בשבת וביום טוב. האפשרות לצוד ולא להרוג קיימת כאשר הדבורה בכלי והוא סוגר את הכלי או שכופה כלי עליה.
^ 3.סברת "מלאכה שאינה צריכה לגופה" איננה מצטרפת לקולא בכל מצב, עיין בשו"ע (או"ח סי' שמב), ב"משנה ברורה" (שם ס"ק א) וכן ב"פרי מגדים" בא"א. אבל לסיבה האחרונה של צער ניתן לומר שיש מקום להקל, דהוי רק מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועיין בשו"ע (או"ח סי' שטז) וב"משנה ברורה" (ס"ק מו).