ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת
אם הכוונה לישוב רחוב שבעמק בית שאן, הרי שהדרך שהלכו בה היא דרך המלך שמקבילה לירדן. דרך זו שימשה למעבר בארץ ללא צורך לצלוח את הנחלים הנשפכים לים התיכון (נחל שורק, הירקון, אלכסנדר וקישון). כשראו תושבי רחוב של תקופת התלמוד שיושבים הם על אם הדרך המובילה לסוסיתא שבמזרח הכנרת, לנווה שבטרכון שבסוריה, לצור או לקיסריה שעל חוף הים התיכון, ריצפו את בית הכנסת שלהם בפסיפס המהווה את הכתובת הארוכה ביותר שנמצאה בארץ, ובה פירוט מה מותר לאכול באותם מקומות ומה אסור. די דומה לשלט הגדול הניצב בשער המושב שדמות-מחולה שבעמק הירדן, המודיע לעוברים ולשבים מתי הם זמני התפילות ביישוב. שירות חשוב לנוסעים בדרכים.
הנוסע בעמק בית שאן יוכל להבחין בתל בין המושב רחוב לבין הקיבוץ עין-הנצי"ב, ממזרח לכביש. סמוך לכביש קיים שטח מגודר, וזהו המקום שבו נמצאה רצפת הפסיפס הנ"ל, שהועברה בשלימותה למוזיאון ישראל. רפליקה שלה הורכבה בפתח בית הכנסת של הקיבוץ עין-הנצי"ב, שבשדותיו נמצא בית הכנסת של רחוב.
ומדוע רחוק כל כך בית הכנסת מהתל עצמו, ששם שכן היישוב רחוב? כך נהגו קדמונינו, שבית הכנסת שלהם היה מחוץ ליישוב, ולכן אנחנו אומרים בלילות שבת "ברכה מעין שבע", כדי לאפשר גם למאחרים לסיים את תפילתם, ולא להסתכן בדרכם חזרה ליישוב.
יוסי דוד (מורה דרך מוסמך) yossi.adi@gmail.com