(ה:) אמר רב יהודה אמר רב:"אדם ובהמה תושיע ה'" אלו בני אדם שהן ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה (ענוים) ומה שבפסוק "וזרעת את ישראל זרע אדם וזרע בהמה", המשמעות של "בהמה" שלילית משום ששם הפסוק חילק בין בהמה לאדם.

לאכול משחיטת כותי
ר' חנן בר יעקב בר אידי אריב"ל משום בר קפרא והסכים עמו ר' זירא: ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, והסבירה הגמ' (ו'.) משום מעשה שההוא סבא (אליהו הנביא) אמר לר"ש בן אלעזר להתחזק ולא לקנות מהכותים יין, ור"מ ששמע זאת גזר עליהם. והסביר רב נחמן בר יצחק, כיון שמצאו בראש הר גריזים (מקום יראתם) דמות יונה שהיו עובדים אותה, ור"מ לטעמו שחוששים למיעוט וגוזרים על הרוב משום המיעוט וכן אמר ההוא סבא לר' אבהו שבין הכותים אין שומרי תורה, ושמעו ר' אמי ור' אסי ועשאום כעכו"ם גמורים לעניין שחיטה ויין נסך, ואף שר"מ ור"ג כבר גזרו עליהם, הרי שלא נתקבלה גזירתם, ואילו גזירת ר' אמי ור' אסי התקבלה. והסביר ר"נ בר יצחק שהכותים נחשבים עכו"ם לעניין לבטל רשות ולתת רשות (לישראל שגר עמם בחצר שיהא לו מותר להוציא מביתו לחצר בשבת), וכמו בברייתא (עי' לקמן ו'.) [וזוהי אחת מתקנות ר"ג].
רב נחמן בר יצחק א"ר אסי: ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי, ואף ר' אסי אכל.

בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים - לא כל שכן.

(ו.) גזירת ר"מ ר' אמי ור' אסי על הכותים (עי' ה':)

תני ר' חייא:
"כי תשב ללחום (לאכול) את (עם) מושל- בִּין: אם יודע תלמיד שרבו יודע לענות -יקשה עליו.
תבין את אשר לפניך, ואם לא - יתאמץ להבין בעצמו
ושמת סכין בלועך התגבר על יצרך לשאול שמא תביישנו
אם בעל נפש אתה" ואם אתה מתאווה לשאול עד שיתברר לך - פרוש הימנו (ומצא רב גדול יותר

תניא: אופן ההיתר לטלטל במבוי כאשר במבוי של ישראלים גר :
א. ישראל מומר לחלל שבת רק בפרהסיא- המומר צריך לבטל את רשותו ויתננה לבני המבוי שאומר רשותי קנויה/ מבוטלת לך, וא"צ לזכות להם (בקניין חליפין)
ב. כשהישראל המומר לא שומר גם לא בפרהסיא- אינו יכול לבטל רשותו להם.
ג. עכו"ם (וכן כותי)- צריך לשכור רשותו ממנו

ר' אסי אכל תערובת ביצים מצומקות (שאח"כ עירבום וטרפום) ביין דמאי ולא הבחין בכך (שהרי לא קיימת בעין והביאוה לפניו על ידי תערובת). ור' זירא שתמה כיצד באה תקלה לידי צדיק מצא ברייתא המתירה דמאי בתערובת:
תוספתא דמאי: "הלוקח יין לתת לתוך המורייס (שומן דגים) או האלנותית (משקה מיין מים ושמן) ,כרשינין (גרגירי המספוא) לעשות מהן טחינין/ רסיסין (מאכלי עדשים):
1.חייב לעשרם משום דמאי ואין צריך לומר משום ודאי.
2.והן עצמן (המאכלים המוכנים) אם נקנו מעם הארץ מותרין מפני שהן תערובת ולא גזרו על התערובת"
הקושיות שגזרו על התערובת:
א. מהברייתא "הנותן לשכנתו (אשת עם הארץ) עיסה לאפות או קדירה לבשל- אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר (לא חוששים שתחליף), ואם אמר לה עשי לי משלך חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר" (וקשה שגזרו על התערובת),והגמ' מתרצת ששם גזרו
שכיון שאמר לה לבשל כאילו עירב בידיו התבלין או משום שהשאור והתבלין עשויים לטעם וטעם לא מתבטל.
(ו':) ב. מהמשנה דמאי פ"ג ו'/ה' הנותן לחמותו או לפונדקאית שלו מצרכים שתבשל או תאפה לו- מעשר את מה שנותן לה או נוטל ממנה מפני שחשודה להחליף המתקלקל (וא"כ חוששים שתחליף) והגמ' מתרצת כדתניא משום שרוצה בתקנת בתה ומתביישת מחתנה/ רוצה שהתלמיד יאכל חם והיא תאכל קר.
והגמ' מקשה שחוששים להחליף מהברייתא "אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה, ולר"ש בן אלעזר אסור אף בזמן שהיא טמאה שחברתה נותנת לה ואוכלת" שמשמע שחשודה לגנוב משל בעלה לתת לחברתה וק"ו להחליף ומתרצת ששם חוששים משום שהיא מורה היתר לקחת לעצמה שסוברת שהואיל ומסייעת לו- לא הוי גזל.

ר' יהושע בן זרוז העיר לרבי שר"מ אכל מבלי לעשר עלה של ירק מאגודה שכבר התחייבה במעשרות בבית שאן, ועל סמך זאת התיר רבי את בית שאן כולה, למרות שאבותיו אסרוה, והוא הסביר שהניחו לו מקום להתגדר כמו שהניחו לחזקיה לכתת את נחש הנחושת שאסא ויהושפט לא כיתתו. והגמ' (ז'.) מבארת: א. שבית שאן היא מהמקומות שעולי בבל הניחום מלקדשם כדי שהעניין יסמכו עליהם בשביעית, וס"ל קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא,
ב. שר"מ לא שכח לעשר שהרי אין הקב"ה מביא תקלה לבהמתן של צדיקים וכ"ש לא לצדיקים עצמם, ואי אפשר לומר שעישר ממקום אחר, שלא נחשדו חכמים על כך, ואי אפשר לומר שר"מ נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר שהרי גברא רבא העיד על ר"מ שאכל מבלי לעשרו.

(ז'.) מהעובדה שרבי קיבל את העדות התמוהה על ר"מ לומדים שת"ח שאמר הלכה מחודשת בשם רבו: אין מזיחין (מבדילים)/ וי"א שאין מזניחין (להתעלם מדבריו)/ וי"א שאין מזחיחין אותו- דכתיב "ולא יזח החושן"/"כי לא יזנח לעולם ה'"/דתנן משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל.

ההסברים שנדחו לומר שר"מ לא אכל מעושר (עיין ו':).

המעשה שממנו למדים שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י בהמתן של צדיקים : שכשהלך ר' פנחס בן יאיר לפדות שבויים גזר על נהר גינאי שיחלוק לו מימיו, ואח"כ גם למלווהו שנשא חיטים לפסח, ואח"כ גם לסוחר הערבי שליווה אותם כדי שלא יתרעם. ובהמתו של ר' פנחס בן יאיר לא אכלה שעורים שלא עישרו אותם, ואף ששנינו (דמאי א' ג') שהלוקח לזרע ולבהמה, וקמח לעורות, שמן לנר ולסוך בו כלים - פטור מדמאי, התם א"ר יוחנן לא שנו אלא שלקחן מתחילה לבהמה, אבל לקחן לאדם ונמלך לבהמה - מעשר.

(ז':) הפסוק "אל תלחם (תסעד) את לחם רע עין " מדבר במי שיש לו ואינו רוצה שאחרים יהנו ממנו, ולכן ר' פנחס בן יאיר לא בצע על פרוסה שאינה שלו כל חייו, ואפילו מסעודת אביו, מיום שעמד על דעתו. אבל אצל רבי הסכים לסעוד שהרי יש לו ויודע שהוא רוצה שאחרים יהנו ממנו, אבל כיון שמיהר למצות פדיון שבויים הבטיח שכשיחזור ייכנס, וכשחזר נכנס דרך שהפתח שהיו בו פרדות לבנות בפרדות אפילו בקצות רגליהן,שהן כמלאך המוות, ולכן סירב לסעוד אצלו, משום שהמכה שהם מכים אינה מתרפאת והוא לא הסכים שרבי ימכרם משום לפני עוור ולא יפקירם שהרי ע"י הפקרתם יתרבה היזקם ושלא יעקר פרסותיהם (שלא יזיקו) משום צער בע"ח, ושלא יהרגם משום בל תשחית ושלא ימכרם ולכן בכה רבי ואמר מה בחייהן (של צדיקים אין הקב"ה נותן שיעברו על דעתם, שהרי אירע לו שנכנס בפתח של הפרדות ולא עבר על מנהגו שלא להנות מאחרים) כך- במיתתן על אחת כמה וכמה (שהקב"ה יעשה רצונם).

הלימוד שצדיקים במיתתן גדולים מבחייהם - שנאמר "ויהי הם קוברים איש... האיש בעצמות אלישע ויחי" שלאחר מותו החייה אדם ע"י נגיעה בלבד, ואילו בחייו לא הצליח אלא לאחר מאמץ גדול, ור"ע הסביר שאי אפשר לומר שברכת אליהו "ויהי נא פי שניים ברוחך אליי" היא שהחייתה את האיש כי הוא חזר למות זמן קצר לאחר מכן, והסביר ר' יוחנן שברכתו התקיימה במה שריפא את נעמן מצרעתו, שמצורע חשוב כמת, שנאמר במרים "אל נא תהי כמת".

ריב"ל: הפרדות נקראות "יֵמִים", שאימתן מוטלת על הבריות.

ר' חנינא: א. מהפס' "אין עוד מלבדו" לומדים שאפילו כשפים אינם יכולים להרע לאדם שה' לא גזר עליו להיענש , לכן הרשה לאישה שניסתה להמיתו לקחת עפר מתחת רגליו שהרי זה לא יעזור לה, ואף שנקראים כשפים שהם מכחישים פמליא של מעלה (סותרים גזר דין), שונה ר' חנינא שזכותו גדולה.
ב. אדם לא מקבל מכה באצבעו אלא אם כן מכריזין על כך בשמים שנאמר "מה' מצעדי גבר כוננו (מכוונים)", ועוד נאמר "ואדם מה יבין דרכו".

ר' אלעזר: הדם היוצא ממכה מכפר כמו דם. ורבא הסביר דהיינו באגודל של רגלו הימנית, ובמכה שניה שם (לפני שנתרפאה המכה הראשונה) ובשעה שהולך לדבר מצוה.

(ח'.) ר' זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה - כשר, שכן חידודה קודם לליבונה (חותכת הסימנים לפני שנכווים) וצידי החתך נפרדים זה מזה, לכן רק להב הסכין נוגע בסימנים ולא בצדדים הרחבים של הסכין.
תניא: שחין ומכווה גורמים שהכהן יסגיר אותם לשבוע ויטמא אותם באחד משני הסימנים: שיער לבן בנגע ובפסיון (אם התפשט בסוף שבוע ההסגר) והכתוב חילק את דיני השחין והמכווה לב' פרשיות לומר שאין מצטרפין זה לזה.

תנן (נגעים ט' א'): א. שחין היינו כשעורו לקה על ידי מכה מ: עץ, אבן, גפת, חמי טבריא, עופרת שנחצבה מהאדמה.
ב. מכווה היינו כשנכווה מגחלים, רמץ, סיד וגפסית רותחים וחמי האור.

תניא: שחין ומכווה, המאוחר מהם מבטל את המוקדם.

ליבן שפוד והכה בו אדם ליד כחצי גריס שחין שהיה בו ויצא בו חצי גריס נוסף ועתה נראה ביחד כגריס - הגמ' דוחה ראיות מדברי ר"ז אמר שמואל ומהברייתא "ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכוות אש", שהחבטה קודמת והיא הגורמת לשחין והחום בא רק אח"כ וגורם למכווה המבטלת את השחין.

רב נחמן אמר רבה בר אבוה [ע"פ הגמ']: סכין חדשה שחתך בה עצים לעבודה זרה או ישנה שליבנה באור כך שאין בה שמנונית של איסור (נבלה):
א. לשחוט בה- מותר כי הוא "מקלקל" (את שווי הבהמה). והוסיף רבא שלשחוט בהמה מסוכנת (קרובה למיתה) אסור (שהוא "מתקן").
ב. לחתוך בה- אסור כי הוא "מתקן" (הבשר לאכילה). והוסיף רבא שלחתוך נתחים טובם של בשר כגון ירך, כתף וחזה העומדים להישלח כדורון לאדם חשוב - אסור.

(ח':) השוחט בסכין של ע"ז:
- רב: קולף וחותך קליפת הבשר החיצונית של בית השחיטה (מקום החתך בצוואר).
- רבה בר בר חנה: מדיח בית השחיטה שאין השמנונית נבלעת בתוך הבשר אלא רק נדבקת בו.
הסבר א' במחלוקת- לכו"ע בית השחיטה רותח הוא: לרב- מובן שצריך לקלוף בגלל בליעת האיסור, ולרבה בר בר חנה- הדחה מספיקה כי הסימנים (קנה וושט) עסוקים להוציא דם, וממילא אינם בולעים.
הסבר ב' במחלוקת: לכו"ע בית השחיטה צונן הוא: לרב- צריך לקלוף כי אגב דוחק הסכין בבשר בשחיטה- הבשר בולע מהשמנונית שעל הסכין, ולרבה בר בר חנה מספיק להדיח כי אין כאן בליעת איסור.

רב אחא ורבינא חולקים בהכשרת סכין (ששחט בה בהמה שהיא) טריפה (בהמה או עוף עם מום שיגרום למותם תוך יב' חודש ואסור לאוכלם אף אם נשחטו כהלכה).
 חד : צריך להגעילה בחמין משום שבלעה איסור והגמ' מבארת שאין לומר שהסכין בלעה מהבהמה שומן בזמן שהייתה אסורה משום אבר מן החי, כי הסכין מתחילה לבלוע כשהיא מתחממת ואז כבר נגמרה השחיטה והבהמה היא בשר היתר.
 חד (וכ"פ הגמ'): מספיק להדיחה בצונן והוסיפה הגמ' שיכול לקנחה גם בחתיכת בד ישנה.

רב יהודה אמר רב- לשוחט צריכות להיות:
א. ג' סכינים : לשחיטה, לחיתוך הבשר, לחיתוך החלבים (שאם יחתוך חלב בסכין של הבשר ידבק חלב על הבשר). הגמ' מבארת שאי אפשר שיחתוך באותה סכין הבשר ואח"כ החלבים, שאנו חוששים שיטעה ויחתוך חלבים ואח"כ בשר. ולא חוששים שגם כשיש לו ב' סכינים יבוא להחליף ביניהן, שהרי יש לו היכר שיש לו ב' סכינים.
ב. ב' כלים : אחד שמדיח בו הבשר ואחד שמדיח בו חלבים. והגמ' מבארת:1. שאי אפשר שישתמש בכלי אחד וידיח קודם הבשר ואח"כ החלבים, גזירה שמא יעשה ההיפך 2. שאין חשש שיחליף בין הכלים כיון שיש לו היכר.

אמימר משמיה דרב פפא: אסור להפוך את הכסלים (חלקי הירך של הבהמה שיש בהם חלב האסור באכילה) באופן שיהיו מונחים ע"ג חלק אחר של הבשר, משום שהחלב זב ע"ג הבשר ונבלע בו. והגמ' מבארת: (א) שאין לחשוש כשהכסלים מונחים כדרכם (שהחלב למעלה) ואינו הופכם, כי הקרום העבה שמתחת לחלב מפסיק בין החלב לבשר, והחלב הזב נבלע בו ואינו עובר לבשר תחתיו, (ב) שהקרום הדק שמעל החלב לא יכול למנוע זיבת החלב לבשר כשהוא הפוך, כי ידו של השוחט ממשמשת בחלב והקרום מתפורר.

(ט.) לדעת רב, תלמיד חכם צריך ללמוד :
 אליבא דרב יהודה : כתב (לחתום), שחיטה (לאמן ידיו), מילה (לאמן ידיו), ומה שלא הזכיר קשר תפילין, שבע ברכות, ציצית - כי הכל בקיאים בהם.
 אליבא דרב חנניא בר שלמיא : קשר תפילין, ברכת חתנים (ז' ברכות), לקשור ציצית.

רב יהודה אמר שמואל:
א. טבח שאינו בקי בהלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו (כי הם פוסלים השחיטה). והגמ' מבארת שהוא מחדש שכן הדין למרות ששחט פעמיים ושלוש לפנינו והלכות שחיטה והם:
1. שהיה (אם הפסיק בשחיטה שיעור זמן "כדי שחיטה")
2. דריסה (התיז ראש הבהמה בבת אחת בלי הולכה והבאה)
3. הגרמה (היטה הסכין לשחוט את הקנה והוושט מחוץ למקום הכשר לשחיטה)
4. חלדה (שחט כשהסכין תחובה בתוך צוואר הבהמה כגון שנעץ הסכין מתחת לקנה או הוושט ושחט הסימן השני)
5. עיקור (חתך את הקנה שלא ע"י שחיטה כגון ששחט בסכין שיש בה פגימות והפגימה קרעה את הקנה או הוושט)
ב. השוחט צריך לבדוק בסימנים לאחר שחיטה (שנשחטו רובם) ורב יוסף סייעו מדברי הברייתא שאם שהה כדי ביקור - פסול. והסביר ר' יוחנן כדי בדיקת הסכין ע"י שוחט שהוא ת"ח.

כשהשוחט לא בדק הסימנים לאחר השחיטה:
- ר"א בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי- הבהמה טריפה ואסורה באכילה (אבל לא מטמאה טומאת נבילה).
- בברייתא- נבילה ומטמאה במשא.
הגמ' מבארת שיסוד מחלוקתם הוא דברי רב הונא שהבהמה שנולד ספק בשחיטתה עומדת בחזקת איסור (אבר מן החי) עד שיוודע במה נשחטה שהברייתא סוברת את סברת רב הונא ואילו ר"א בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי סובר שבחזקת איסור אמרינן (אסורה באכילה) בחזקת טומאה לא אמרינן (שהרי בחייה לא הייתה טמאה).

רב הונא: א. בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור עד שיוודע לך במה נשחטה.
ב.בהמה שנשחטה עומדת בחזקת היתר עד שיוודע לך במה נטרפה. ובגמ' קמ"ל דאע"ג שנולד בה "ריעותא" (סיבה המעוררת ספק שמא נטרפה) כגון ע"י נקב של זאב במעי הבהמה - מותרת, כיון שעומדת בחזקת היתר ולא חוששים שהזאב הכניס שיניו רק במקום הנקב שהיה בהם כבר,שהרי סתם בהמה אינה טריפה, ומה שבציפור/ עכבר המנקרים בתאנה/ באבטיחים חוששים שהנקב שבהם נעשה ע"י נחש ושמא הטיל שם ארסו - היינו משום שבסכנה מחמירים ולא מדמים איסור לסכנה, ורב אשי מסייעו מברייתא (עי' לקמן).

(ט':) הגמ' מסייעת לרב הונא שאמר שסכנה חמורה מאיסור מהברייתא: צלוחית (שמילאוה למים חיים) שהניחה מגולה ומצאה מכוסה או להיפך - חוששים, אבל מצאה כמות שהיא לא חוששין, ואילו ספק מים מגולים אסורים.
הגמ' דחתה סיוע לרב הונא מ"ספק טומאה ברה"ר - ספיקו טהור ואילו ספק מים מגולים - אסורים" וגם והגמ' מהברייתא: שרץ בפי חולדה שמהלכת ע"ג ככרות של תרומה ספק אם נגע טהור, ואילו ספק מים מגולים אסורים- כי מקובלנו שההלכה של ספק טומאה ברה"ר -נלמדת מסוטה שנאסרת רק ברה"י ואם כן גם בטומאה כך.

ברייתא. א. צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה טמאה, שמא אדם טמא כיסה אותה.
ב. צלוחית שהניחה מכוסה ומצאה מגולה- לדברי ר"ג, אם יכולים חולדה או נחש לשתות ממנה או שירד בה טל בלילה - פסולה, והסביר ריב"ל שלא חוששים שטמא כיסה אותה משום שדרכם של שרצים לגלות ולא לכסות, ואם תאמר אדם כיסה - ייתכן שהיה טהור

(י.) תנן (תרומות ח' ד') המשקים האסורים משום גילוי: מים, יין, חלב - אם שהו זמן שבו יכול השרץ לצאת ממקום קרוב (בגמ', מתחת ידית הכלי) וישתה מהכלי ויחזור לחורו.

השוחט בהמה (כשידוע שלפני השחיטה הייתה ללא פגם ולא נבדקה לאחר השחיטה) בסכין ונמצאת פגומה:

-רב הונא: פסולה, אפילו שבר בה (לאחר השחיטה) עצמות כל היום, שיש מקום לתלות הפגימה בשבירת העצמות, כי חוששים שמא נפגמה הסכין בעור הצוואה בשחיטה, ורב הונא לשיטתו שבספק בשחיטה מעמידים הבהמה בחזקת איסור עד שיוודע לך שנשחטה כדין. הגמ' פסקה כמותו כשלא שיבר בה עצם (לאחר השחיטה). הגמ' מבארת שרב יוסף (י':) שהטריף יג' בהמות שנשחטו בסכין כזו סובר לפי ה"איבעית אימא" כרב הונא, כי לפי רב חסדא היה צריך לתלות שהסכין נפגמה בבהמה האחרונה.

-רב חסדא : וכן סובר רב אחא בריא דרבא- כשרה. עצם - ודאי פוגם, עור - ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי. הגמ' מבארת שלשיטתו אף שלא שבר בה עצם - כשרה, כי הסכין נפגמת בעצם המפרקת (אבל פוסקים בזה כרב הונא). הגמ' מקשה על רב חסדא מברייתות ומתרצת (ועי' לקמן בסמוך). הגמ' (י':) מבארת שרב אחא בריה דרבא שמצריך בדיקה בין כל בהמה ובהמה סובר כרב חסדא והבדיקה נצרכת כדי להכשיר את הבהמות האחרונות. ומה שלא הצריך בדיקת הסכין ע"י חכם - היינו משום שעד אחד נאמן באיסורים. ומה שצריך בדיקת חכם לפני שחיטת הבהמה הראשונה היינו מפני כבודו של החכם. הגמ' פסקה כמותו כששיבר בה עצם (לאחר השחיטה). הגמ' מבארת שרב יוסף (י':) סובר כרב חסדא, ולא הטריף את הבהמה הראשונה.

(י (:על רב חסדא שאמר אין ספק (שמא נפגמה הסכין בעור) מוציא מידי ודאי (שנפגמה מהעצם) הקשתה הגמ' :
א. מהברייתא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו - לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי בטבילה. והא הכא ספק (אם היה עליו) מוציא מידי ודאי (שטבל) ותירצה שבסכין יש ריעותא (סיבה המעוררת ספק שנטרפה שהרי היא פגומה לפנינו), אבל בגוף הבהמה אין ריעותא אלא בסכין (וסוף סוף יש לומר בה הרי שחוטה לפניך ואין ספק פגומה מוציא אותה מידי שחיטה ודאית, מה שאין כן בחציצה בטבילה שהריעותא נולדה בגוף הטובל ואין לומר בו "הרי טבל לפניך").
ב. ב. מהתוספתא ." כל ספק בשחיטה פסול " והמקשן הבין ש"כל" בא לרבות ספק כזה שהסכין נמצאת פגומה ותירצה ש"כל ספק" לא בא לרבות ספק אם הסכין נפגמה אלא ספק שהה ספק דרס (שדחק את הסכין וחתך בלי להוליך ולהביא), שבספיקות אלו מעמידים הבהמה בחזקת איסור אבל בספק פגימת הסכין יש לומר כרב חסדא שהוא כשר, כי בספק זה נולדה ריעותא, אבל בספק אם נפגמה הסכין לא נולדה ריעותא.

תוספתא: א."שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת (קנה), כשר.
ב. נשמטה הגרגרת (מחיבורה ללסת)אח"כ שחט הוושט - פסול.
ג. שחט הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה, זה היה מעשה ואמרו: כל ספק בשחיטה פסול.

ר"ש בר נחמני א"ר יונתן ניסה ללמוד שהמקור לדברי חכמים "העמד דבר על חזקתו" (אוקי מילתא אחזקי'ה) הוא מהפס' "ויצא הכהן מן הבית.. והסגיר את הבית" שלא חוששים שמא עד שיצא נפחת שיעורו של הנגע מהשיעור המטמא (שתי גריסים ברוחב כגריס), אבל רב אחא בר יעקב הקשה עליו שמא דין ההסגר נאמר כשהכהן יצא מהבית כשהוא הולך לאחוריו ורואה שהשיעור לא נפחת (אביי ניסה לתרצו ורבא דחה תירוצו, והגמ' הביאה ברייתא שלא כרב אחא בר יעקב ותירצה, וא"כ קושיית רב אחא בר יעקב עומדת בעינה, ועיין בסמוך).

רבא: א. המשנה (נגעים ב' ג') "בית אפל - אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו" מדברת כשלא הוחזק הנגע בטומאה, ואין פותחין כדי לטמאו.
ב. אי אפשר לומר שיציאה דרך אחוריו אינה נקראת יציאה שהרי שנינו "יצא ובא לו דרך כניסתו".

ברייתא: כדי לקיים הפסוק "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית" הכהן המסגיר את הבית צריך לעמוד בצד המשקוף ואם הסגיר כשהיה בביתו או בתוך הבית המוסגר - מוסגר, שנאמר "והסגיר את הבית" - מכל מקום. ורב אחא בר יעקב הסביר שמברייתא זו אינה לימוד לכלל "העמד דבר על חזקתו" כי ייתכן שמדובר שעומדים אנשים בשורה מן הבית המנוגע עד ביתו של הכהן ואומרים ששיעור הנגע לא פחת.

(יא'.) המקורות לרבנן שאמרו הלך אחר הרוב (זיל בתר רובא) ברוב שאינו לפנינו (רובא דליתא קמן) (שהרי ברוב שלפנינו כגון בסנהדרין נאמר "אחרי רבים להטות") והדוגמא לרוב שאינו לפנינו: כגון שקטן יכול לייבם קטנה ולא חוששים שתהיה איילונית (שאינה יכולה ללדת) או שהוא סריס (שאינו יכול להוליד) ונמצא שבמצב כזה הם פטורים מהייבום ואסורים זה לזו בכרת של אשת אח - לפי שרוב בני אדם ראויים להוליד:
א. ר' אלעזר: מקריבים ראשה של עולה מבלי לנתח הראש שנאמר "וניתח אותה" ולא את נתחיה ולא חוששים שמא ניקב קרום המוח והיא טריפה. והגמ' דחתה שאולי צריך לבקע הראש והאיסור רק כשחותך לגמרי.
ב. מר בריה דרבינא: שמקריבים קרבן פסח מבלי לשבור גולגלתו שנאמר "ועצם לא תשברו בו" ולא חוששים שמא ניקב קרום המוח והוא טריפה. והגמ' דחתה שאולי צריך לשרוף הגולגולת ולבדוק מבלי לשבור עצם.
ג. ר"נ בר יצחק: באליה (זנב) של הכבש של הקרבנות מבלי לחתכה, שנאמר "האליה תמימה", ולא חוששים שמא נפסקה חוט השדרה והוא טריפה. והגמ' דחתה שאולי צריך לפתוח ולבדוק מבלי לחתוך לגמרי.
ד. רב ששת בריה דרב אידי: עורפים עגלה מבלי לנתחה שנאמר "העגלה הערופה", שצריך לערפה שלמה, ולא חוששים שמא היא טריפה ונאמר בה "כפרה" שהיא כקדשים
ה. רבא בר רב שילא: שורפים פרה אדומה מבלי לנתחה, שנאמר "ושרף" ששחיטתה ושריפתה כשהיא שלמה, ולא חוששים שמא היא טריפה, והתורה קראה לה "חטאת".
ו. רב אחא בר יעקב: שולחים שעיר המשתלח (שצריך להיות שווה בכל דבר לשעיר המוקרב לה') ולא חוששים שמא הוא טריפה, ומה שצריך שלא יהיה טריפה הוא כי הגורל קובע רק בדבר הראוי לשם. וא"א לומר שבודקים אותו אחר דחייתו שהרי הוא מתפרק.
ז. (יא':) רב מרי: ממה שהתורה אמרה להרוג אדם המכה את אביו ואמו ולא חוששים שמא אינו אביו אלא אומרים רוב בעילות אחר הבעל, וגם אם תאמר שחיוב המיתה הוא רק כשהיו אביו ואמר חבושים בבית הסוהר גם שם אין וודאות שלא נבעלה ע"י אחר שהרי אין אפוטרופוס לעריות (אי אפשר להיות ערב בעניין עריות לומר על אשה שלא נבעלה).
ח. רב כהנא: ממה שהתורה אמרה להרוג רוצח ולא חוששים שהנרצח היה טריפה ואי אפשר לומר שיבדקוהו שלא היה טריפה שהרי בדיקה זו מנוולת אותו וגם אם תבדוק אותו שמא נזדמן שהרוצח דקר במקום שכבר היה לנרצח נקב.
ט. רבינא: ממה שהתורה אמרה לעשות לעדים זוממים כמו שזממו לעשות ולא חוששים שהאדם שהעידו נגדו היה טריפה. ואי אפשר לומר שלא הורגים אותם עד שבודקים אותו כי ברבי (גדול הדור) אומר שהורגים אותם גם אם הנידון עדיין בחיים (אבל אם כבר הרגו הנידון ורק אח"כ הוזמו - אין הורגים אותם).
י. רב אשי: ממה שמותר לשחוט ולאכול ולא חוששים שמא היה בבהמה נקב המטריף אותה והשוחט שחט בדיוק במקום הנקב (ואי אפשר כבר לבדקה), ורב כהנא וי"א רב שימי דחו ראייתו, שצריך לומר שבמקום שאפשר לבדקו בודקים ובמקום שאי אפשר לא בודקים שאם לא תאמר כן יהיה קשה על ר"מ החושש למיעוט, כיצד אפשר יהיה לאכול בשר, פסח וקדשים.

(יב'.) רב נחמן אמר רב: ראה אחד ששחט (בגמ': שהוא מכירו שלא בקי בהלכות שחיטה ומדובר ששחט לפנינו היטב סימן אחד ולא ראינו שחיטת הסימן השני):
א. אם ראהו מתחילה ועד סוף - מותר לאכול משחיטתו.
ב. אם לאו - אסור [בגמ', ולא אומרים שכיון ששחט סימן ראשון היטב שחט גם סימן שני היטב, שייתכן שבמקרה שחט הראשון היטב, אבל בשני שהה או דרס].

רב נחמן: האומר לשלוחו:
א. צא ושחוט ומצא (בעה"ב) שחוט - חזקתו שחוט- שהרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן (עי' לקמן שלר"נ בר יצחק לא חולקים בזה ר' יהודה ור' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי).
ב. צא ותרום ומצאו תרום - חזקתו שאינו תרום הרי שתרם שלא מדעת בעה"ב ואין תרומתו תרומה.

אבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין :
א. כשמצאן באשפה שבבית [בברייתא ע"פ ר"נ בר יצחק-מח']:
- לרבי יהודה :[ודבריו נראים לר' חנינא בנו של ריה"ג באשפה שבשוק]- אסורים שהרי אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית.
- לרבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי - מותרים שהרי אדם לא עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית.
[ב. כשמצאן בשוק לכ"ע אסור]
[ג.וכשמצאן בבית לכ"ע מותר.]

הקושיות על רב חסדא שאמר אין ספק (שמא נפגמה הסכין בעור) מוציא מידי ודאי (שנפגמה מהעצם):
א. מהברייתא טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו - לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עליי בטבילה. והא הכא ספק(אם היה עליו) מוציא מידי ודאי(שטבל) התירוץ בסכין יש ריעותא (סיבה המעוררת ספק שנטרפה שהרי היא פגומה לפנינו), אבל בגוף הבהמה אין ריעותא אלא בסכין (וסוף סוף יש לומר בה הרי שחוטה לפניך ואין ספק פגומה מוציא אותה מידי שחיטה ודאית, מה שאין כן בחציצה בטבילה שהריעותא נולדה בגוף הטובל ואין לומר בו "הרי טבל לפניך").
ב. מהתוספתא : "כל ספק בשחיטה פסול" והמקשן הבין ש"כל" בא לרבות ספק כזה שהסכין נמצאת פגומה והתירוץ "כל ספק" לא בא לרבות ספק אם הסכין נפגמה אלא ספק שהה ספק דרס(שדחק את הסכין וחתך בלי להוליך ולהביא), שבספיקות אלו מעמידים הבהמה בחזקת איסור אבל בספק פגימת הסכין יש לומר כרב חסדא שהוא כשר, כי בספק זה נולדה ריעותא, אבל בספק אם נפגמה הסכין לא נולדה ריעותא


תוספתא: א."שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת (קנה), כשר.
ב. נשמטה הגרגרת (מחיבורה ללסת)אח"כ שחט הוושט - פסול.
ג. שחט הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה, זה היה מעשה ואמרו: כל ספק בשחיטה פסול.

ר"ש בר נחמני א"ר יונתן ניסה למוד שהמקור לדברי חכמים " העמד דבר על חזקתו" (אוקי מילתא אחזקיה) הוא מהפס' "ויצא הכהן מן הבית.. והסגיר את הבית" שלא חוששים שמא עד שיצא נפחת שיעורו של הנגע מהשיעור המטמא(שתי גריסים ברוחב כגריס), אבל רב אחא הקשה עליו שמא דין ההסגר נאמר כשהכהן יצא מהבית כשהוא הולך לאחוריו ורואה שהשיעור לא נפחת (אביי ניסה לתרצו ורבא דחה תירוציו, והגמ' הביאה ברייתא שלא כרב אחא בר יעקב ותירצה, וא"כ קושיית רב אחא בר יעקב עומדת בעינה, ועיין בסמוך).

רבא: א. המשנה (נגעים ב' ג') בית אפל - אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. המשנה מדברת כשלא הוחזק הנגע בטומאה, ואין פותחין כדי לטמאו.
ב. אי אפשר לומר שיציאה דרך אחוריו אינה נקראת יציאה שהרי שנינו "יצא ובא לו דרך כניסתו".
ברייתא: כדי לקיים הפסוק "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית" שהכהן המסגיר את הבית עומד בצד המשקוף ואם הסגיר כשהיה בביתו או בבית פתוח או בתוך הבית המוסגר - מוסגר, שנאמר "והסגיר את הבית" - מכל מקום. ורב אחא בר יעקב הסביר שמברייתא זו אין ראיה להעמיד דבר על חזקתו כי ייתכן שמדובר שעומדים אנשים בשורה מן הבית המנוגע עד ביתו של הכהן ואומרים ששיעור הנגע לא פחת.

(יב':) פעולת מחשבה של קטנים (כגון שחיטת קדשים ששחט קטן עולה לשמה):
א. במחשבה גרידא (ללא מעשה) ר' אמי: לא מועילה, דתנן (כלים יז', טו') האילן, הרימון, האגוז (שקליפתו קשה) שחקקום תינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזניים - מקבלים טומאה מפני שיש להן מעשה (שנחשבים ע"י מעשה הקטנים ככלים) ואין להם מחשבה (שאם חשב למוד בה עפר לא נעשית בזה כלי ולא מקבלת טומאה).
ב. (יג'.) כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כגון שעמדה העולה בדרום העזרה והביאה הקטן לצפון העזרה ושחטה שם, שניכר שעשה לשם עולה - הוי מעשה דתנן (מכשירין ו', א): המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם טל - אינן ב"כי יותן" ואם נתכוון לכך הן ב"כי יותן". העלום חרש שוטה וקטן - אע"פ שנתכוונו לכך אינן ב"כי יותן" מפני שיש להם מעשה ואין להם מחשבה. וא"ר יוחנן לא שנו אלא שלא היפך בהם (לאחר ירידת הטל) אבל היפך- הרי זה בכי יותן.

כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו - ר' יוחנן הסתפק אם חשוב כמעשה מדאורייתא (ואפשר לסמוך עליו אף לקולא) או מדרבנן ור"נ בר יצחק אמר בדעת ר' יוחנן שמדאורייתא אין ומדרבנן יש (ומחשבה מועילה לחומרא כגון אם היפך הפירות - הוכשרו בכך לקבל טומאה).

-ר"נ בר יצחק בדעת ר' יוחנן:
א. במעשה- יש לקטן ומדאורייתא.
ב. במחשבה- אין לו אפילו מדרבנן

רב הונא: המתעסק (בסכין להגביהו ושחט) בקדשים - פסול, שנאמר "לרצונכם תזבחו", שצריך לשחוט בכוונה של שחיטה. וכיון שהתורה כפלה דין זה גם בפסוק "ושחט את בן הבקר" שתהא שחיטה לשם בקר לומדים ששנה עליו הכתוב לעכב.

משנה . שחיטת עכו"ם (אפילו ראה ישראל) נבילה (לפי שאינו בתורת שחיטה והרי היא כמתה מאליה) ומטמאה (במגע של כזית מבשרה) ובמשא [בגמ' (יג':) רבא: ולא באוהל, ותקרובת ע"ז מטמאה באוהל וכר' יוחנן בן ברוקה שהשווה אותה הפסוק לזבחי מתים וליש אומרים בדעת רבא תקרובת ע"ז אינה מטמאה באוהל].

גמרא . הדיוק ממה ששנתה המשנה ששחיטת נכריה "נבילה":
לר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: שבהנאה לא אסורה ודלא כר"א שאמר סתם מחשבת עכו"ם (בשחיטה) לע"ז (ונעשית תקרובת לע"ז וכ"ש אם שחטה הנכרי בעצמו). ור"נ אמר רבה רבר אבוה: אין לחוש שנכרי הוא מין אדוק בעבודתו ואוסר בהנאה כי רובם אינן מינים - ס"ל כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שנכרים בחו"ל אינן עובדים ע"ז אלא מנהג אבותיהן בידיהן.
ר' אמי: ששחטת מין(אדוק) לע"ז ושאסורה בהנאה וכן בברייתא (דלקמן בסמוך).

תניא, מין (אדוק לע"ז):
א. שחיטתו- לע"ז,
ב. פיתו - פת כותי, יינו - יין נסך.
ג. ספרי תנ"ך שכתב - ספרו קוסמין (שכתבו נביאי הבעל לע"ז) וטעונים שריפה.
ד. פירותיו - טבל.
ה. בניו - י"א ממזרים (שמפקיר אשתו לזנות) ולת"ק, אין מפקיר את אשתו.

דף יג.
רב יוסף בר מניומי אר"נ ע"פ רב עוקבא בר חמא- מין (אדוק בע"ז):
1. שחיטתו- אסורה בהנאה.
2. מורידין אותו לבור.
3. קרבן- כשהמין ישראל לא מקבלים ממנו וכשהמין עכו"ם- מקבלים ממנו, דתניא "מכם" - בכם חלקתי (שמומרים לא מביאים וכשרים כן) ובעכו"ם לא חילקתי אלא מכולם מקבלים. וכן בברייתא "איש איש" לרבות עכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

משנה . א. השוחט [בגמ': בדיעבד] בלילה - שחיטתו כשרה
ב. הסומא ששחט (אף שאין פיקח עומד על גביו) - שחיטתו כשרה.

גמ '. רב פפא והגמ' קיבלה דבריו: הברייתא "לעולם שוחטים ביום ובלילה, בראש הגג ובראש הספינה" - היינו בשאבוקה בידו, ורב אשי מסייע להסבר זה שבברייתא הוזכר גם יום ואילו במשנה הוזכר גם סומא.

(יד'.) משנה . השוחט [בגמ'. בשוגג] בשבת וביוה"כ, אע"ג שמתחייב בנפשו [בגמ'. אם שחט במזיד]- שחיטתו כשרה.

גמ' . רב הונא בשם חייא בר רב משמיה דרב: השוחט ואסורה באכילה באותו היום ובני הישיבה נקטו למר שרב ס"ל כר' יהודה. והסביר רב אשי (בדף טו'.) שהיינו ר' יהודה שמבשל בשבת בשוגג יאכל (רק) למוצ"ש והגמ' מבארת מדוע אי אפשר להעמיד כר' מאיר או כר' יוחנן הסנדלר שחולקים על ר' יהודה.

בגמ' (טו':) מה שר"מ התיר בשר שנשחט (משום מוקצה) היינו בכגון שהיה לו חולה מבעו"י והבריא, וכרב שחילק כך בגמ'.

נסיונות הגמ' להעמיד משנתנו כר' יהודה שבנשחטה בשבת אסורה באכילה עד למוצ"ש:
א. ר' אבא: בענין הכנה דתנן (שבת קנו':) שמחתכין את הדילועין/ הנבילה לפני הבהמה/ לפני הכלבים, אם לא הייתה הנבילה מער"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן, אולם אביי מסביר שאין זה דומה, שהרי שם בבהמה שמתה בשבת היא הייתה מוכנה לאכילת אדם בער"ש ועכשיו מוכנה לכלבים (ולכן ר' יהודה אוסרה) אבל הבהמה שנשחטה בשבת מוכנה לאדם גם בכניסת השבת וגם לאחר שנשחטה. הגמ' מסבירה שלר' יהודה אין ברירה ובהכרח ההיתר לשחוט בהמה ביו"ט היא בגלל שעומדת לאכילה.
ב. (יד':) רב יוסף:בענין טלטול שברי כלים, שניטלים רק אם עושין מעין מלאכתן כיון שלא הוכנו מאתמול לאותה מלאכה אסירי אולם אביי דוחה, דהתם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי, והוי ליה כנולד ואסור,ואילו הכא - מעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא, ושמעינן ליה לר' יהודה שאמר שאוכל שנשבר בשבת מותר ולא הוי נולד, דתנן (שבת קמג':) ר' יהודה אמר אם הפירות עומדים לאוכלין, היוצא מהן מותר, ואמר רב, חלוק היה ר' יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים (וא"כ יש להתיר גם לאכול מבשרה של בהמה שנשחטה בשבת ואי אפשר לומר שרב אסר אותם משום גזירה שמא יבוא לשחטה).
ג. רב ששת בריה דרב אידי: מטלטול נרות של מתכת, שמטלטלין חוץ מהנר שהדליקו בו באותה שבת. ודוחים, דילמא שאני התם שהוא דחי ליה בידיים.
ד. (טו'.) רב אשי: ראיה מאוכל שנתבשל בשבת, שכשנתבשל בשוגג - יאכל במוצ"ש, ובמזיד - לא ייאכל עולמית. ודוחים, הא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני.

הנסיונות ללמוד שר' יהודה לא סובר שיש ברירה:
א. (דמאי ז', ב'): הלוקח יין מהכותים:
- ר"מ אומר (בשבת) ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, י' - מעשר ראשון, ט' - מעשר שני ומחלל ושותה מיד.
- ר' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון אוסרים. ודוחה הגמרא שטעמו של ר' יהודה לא קשור לברירה אלא שחושש שהנאד יבקע וימצא שותה טבלים למפרע ור"מ לא חושש.
ב. (יד':) אין אדם מתנה על ב' דברים כאחד אלא אם בא חכם למזרח - עירובו למזרח, למערב - עירובו למערב. ודוחה הגמ' שטעמו של ר' יוחנן לא קשור לברירה אלא משום שהחכם כבר הגיע ורק הוא לא ידע לאן הגיע.

טלטול שברי כלים - עי' דף יד'
.
תנן (שבת קמג.) משקים שיצאו מעצמם :
א. כשעומדים למשקין - אסור.
ב. כשעומדים לאכילה - לחכמים אסור, לר' יהודה מותר ולדעתו בסלי זיתים וענבים: אליבא דשמואל -מודה לחכמים, ורב אמר שגם בזה חולק.

תניא, ר' יהודה מטלטלין נר חדש אבל לא ישן, שמוקצה מחמת איסור, וכן במשנה: כל נרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת.

המבשל בשבת:
- ר' מאיר (וכן הורה רב לתלמידיו): בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל. את משנתינו שבהמה שנשחטה בשבת אסורה באכילה בשבת, אי אפשר להעמיד לשיטתו במזיד כי במשנה מדובר על שבת ויוה"כ ביחד, שהן בשוגג והן במזיד - לא יאכל.
- ר' יהודה (וכן דרש רב בפירקא משום עמי הארץ): בשוגג - יאכל למוצ"ש, במזיד - לא יאכל עולמית. אפשר להעמיד משנתינו שאע"פ שבמזיד מתחייב בנפשו, הכא שמדובר בשוגג - שחיטתו כשרה.
- ר' יוחנן הסנדלר : בשוגג - יאכל למוצ"ש לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. אי אפשר להעמיד משנתנו לשיטתו, שהרי היא מכשירה שחיטתו לו ולאחרים.