פעם אחת, בימי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ערכה המשטרה חיפוש מדוקדק בבתי יהודי ירושלים, במטרה לאתר לוחמי מחתרות ולגלות 'סליקים' נסתרים.
והנה, פתח אחד השוטרים את דלתו של בית אחד, ומיד סגר אותו בבהלה. גערו בו חבריו על שהוא מתרשל בחיפוש ודחקו בו לשוב ולפתוח את הדלת. (ואכן, בבית זה הוסוו, לעיתים, לוחמים וכלי נשק של המחתרות).
אך השוטר השיב להם ביראת כבוד – לא ראיתם שבבית זה מתגורר מלאך?
המלאך המדובר היה אדם שהוא מלאך, הלא הוא 'הרב הנזיר' – רבי דוד כהן זצ"ל. איש אלוקים קדוש, מקובל – פילוסוף וגדול בהלכה, שב – כח' מנחם אב, מלאו ארבעים שנה לפטירתו. (זכתה עירנו נתניה, והיא היחידה מכל ערי הארץ, שקראה רחוב על שם הצדיק).
התקופה בה עלה הרב הנזיר לארץ ישראל, הייתה תקופה של התחדשות עצומה בחיי ארצנו. באותם ימים, התהלכו בארצנו אנשים רבים החולמים חלומות גדולים. איש איש וחלומו. זה חלם על הקמת ישובים, ומשנהו על תחיית השפה העברית. המשותף לכולם, שהם חלמו עד המקום שהשגתם הגיעה.
בין כל החולמים, הסתובב חולם אחד מיוחד, שאופקיו רחבים וחלומו הרקיע שחקים, היה זה הרב הנזיר, שחלם את חלום התחדשות הנבואה בימינו. כל ימיו ערג, וציפה להתגלות דבר ה'. הרב קיבל על עצמו את גדרי הנזירות, כמבוא והכנה לגילוי הנבואה, על פי הפסוק בעמוס "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", המלמד על הקשר בין הנזירות לנבואה.
בעקבות דרכו של רבו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שראה את שיבת ישראל לארצם, לא רק כשיבה גשמית של עם למולדתו, כי אם כתחיה רוחנית של נשמת האומה, ציפה אף הוא לשיבת העם לקומתו הגשמית והרוחנית הגבוהה כימי קדם. פסגות רבות יש לקומה רוחנית זו – בית מקדש, סנהדרין, תורת ארץ ישראל וממלכת כוהנים וגוי קדוש. בעיני הרב הנזיר, פסגת כל הפסגות היא התחדשות הנבואה – הקשר הישיר והגלוי בין ישראל ואלוקיו.
בעת פרידתו של מלאכי, אחרון הנביאים, מחזיון הנבואה, הותיר הוא לנו את ההבטחה הגדולה על התחדשות הנבואה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה'...", הווה אומר שהנבואה תתחדש לפני הגאולה. יש מהראשונים שהבינו שרק אליהו יתנבא, אך הרב הנזיר סבר כרמב"ם באיגרת תימן שהנבואה תתחדש בכלל העם כמבשרת בוא הגאולה (וכסברת הרבי מליובאוויטש) .
יתר על כן, הנזיר סבר שהנבואה ברמות מעומעמות יותר לא פסקה מבית ישראל מעולם, ואף חיבר חיבור גדול בשם 'קול הנבואה' המלמד על המשך הופעת רוח הקודש ודבר ה' בדברי החכמים והמקובלים בכל הדורות.
ביסוד תפישתו של הרב הנזיר מונחת אמונה גדולה בעם ישראל בכלל ובכל יהודי בפרט. האמירה, שכל ישראל בני נביאים הם, וגם בדורנו נשמתו של יהודי מסוגלת להתרומם למדרגה הנעלה שה' ידבר עימו, אומרת לכל יהודי את גודלו וטובו.
ואף חלק מהכנותיו המעשיות של הרב הנזיר לקבלת הנבואה הסתמכו על האמונה הגדולה בגובהה של נשמת בן ישראל. הנזיר היה מרבה בשתיקה ובתעניות דיבור. בכל שנה, במשך 40 יום מר"ח אלול ועד יום הכיפורים היה שרוי בתענית דיבור, כמובא בקבלת האר"י הקדוש שהשותק 40 יום זוכה לרוח הקודש. לא הייתה זו שתיקה סתם, כי אם שתיקה שכל כולה שמיעת דבר ה' אשר בתוך מעמקי נשמת היהודי, שהיא חלק אלוק' ממעל.
מספרים, שפעם בא הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל (חמיו של הרב אלישיב זצ"ל) לבית מדרשו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, לשאול שאלה בעניין חשוב. הרב קוק לא נכח במקום, ארך בפינת האולם ישב הרב הנזיר. סימן הנזיר לר' אריה לבוא ולשבת לידו, וכך ישבו ושתקו זמן מה זה לצד זה. כשקם ר' אריה ללכת, הרגיש שקיבל מענה לשאלתו. השתיקה, המקשיבה לדבר ה' שבנשמה, אמרה הכול.
ערב ר"ח אלול, אומרת לנו דמותו של הרב הנזיר – יהודי, גדול אתה. שוב לאלוקיך, כי בן נביא אתה. נשמתך הגדולה מתגעגעת לבוראה. עצור, הקשב ושמע לנשמתך המתגעגעת. ואף אם הסתלק מאיתנו הרב הנזיר, והנבואה עוד לא התגלתה בשלמותה, נותר החלום הגדול, העתיד להתגשם כדברי הנביא יואל: "אשפוך רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם".