לכבוד הילולת הבבא סאלי זצוקל זיע"א
האמונה משתלמת
אחרי שמשה מקשה את הקושיה על הצרות שפרעה הביא על עם ישראל, אומר לו ה': "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ". למה אלוקים מזכיר פה את האבות? רש"י מזכיר את דברי חז"ל במדרש (ש"ר סנהדרין קיא) שאמרו כי יש פה תרעומת על משה. אמר לו הקב"ה למשה: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" – חבל על האבות שאבדו. הם לא באו אלי בתלונות כמוך. כי "כשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים. וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר. וכן ביעקב (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו. ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת: למה הרעות?".
לאברהם נאמר: עלה לארץ "והיה ברכה". בא אברהם לארץ והנה רעב, ואברהם לא שואל: איפה הברכה? אברהם הבין שזו הדרך להעלות ממצרים את כל "המתנות-ניצוצות-קדושה" אלוקים מבטיח לאבות לרשת את הארץ, הם מגיעים לכאן ורואים את הכנענים כובשים ומיישבים את הארץ במקומם. לא שמענו שהם מאבדים את האמונה באלוקים. להיפך, הם מבינים שעליהם להרבות אמונה אצל אחרים. "וַיתהלכו מִגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחֵר" (דברי הימים א טז). הם קוראים בכל מקום בשם ה'.
כל הדברים הללו הם תרעומת של אלוקים כלפי משה. אבל באמת הם גם הדרכה חינוכית: לך בדרכם של האבות ובסופו של דבר תראה ישועות. להגביר את האמונה, לחזק את התפילה, להפיץ את דעת ה'. "וְקֹוֵי ה' יחֲליפו כֹח יַעלו אֵבֶר כַנְשרים, ירוצו ולא ייגָעו ילכו ולא ייעָפו" (ישעיהו מ). בסופו של דבר זה משתלם. בזכות זה, ה' כורת אתם ברית על הארץ – "אשר כָרַת את אברהם וּשבועתו ליצחק: וַיַעמידֶהָ ליעקב לחֹק, לישראל ברית עולם: לאמֹר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם" (שם).
משה מבין את התוכחה הזאת ומאמץ את דרכם של האבות. התוצאה היא גאולה. וזאת גם הדרכה בשבילנו בעת הזאת. ועל אף שפעמים נראה כי קץ הגאולה מתמהמה, זו הדרך שעלינו להמשיך וללכת בה, עד שתבוא הגאולה בשלמותה.

מצג שווא של תפילה
האם פרעה מאמין בכוחה של תפילה או לא? מצד אחד הוא אומר שהכול שקר. "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". הוא מלגלג על כוחה של התפילה ומזלזל בה. מצד שני רואים שהוא מפחד מכוח התפילה של העברים, הוא מפחד מהכוח שהתפילה נותנת למתפללים. הוא מנסה למנוע אותה בכל מחיר. הוא מקשה עליהם את העבודה עד גבולות בלתי אפשריים ואומר "נִרְפִּים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ". לאחר מכת הערוב, מצטייר פרעה כמי שהתחיל להאמין בתפילות ובכוחות של עם ישראל. כאילו התחיל הוא להאמין באלוקי ישראל. "הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי", מבקש פרעה, תתפללו עלי. נראה פתאום כאילו המלך המצרי חוזר בו ממשפט הכפירה שעד כה התגונן בו באומרו "לא ידעתי את ה'". הנה הוא מבקש ממשה ומבני-ישראל להתפלל אל ה'. הנה הוא מודה בכוח התפילה של עם ישראל, הנה הוא מודה בכוחו של ה' להכריע גורלות.
אבל צריכים להיות זהירים מ"אמונה" כמו זו של פרעה, מכמה סיבות: הראשונה שבהן היא כי מיד אחרי שסרה מכת הערוב כבקשתו – חוזר פרעה לסורו "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם". אך הפעם לא ה' הוא שמכביד את לבו. פרעה עצמו הוא שמכביד את לבו. ומכאן מבינים אנו, כי גם הבקשה שלו להתפלל – היא לא מתוך אמונה, כי "אמונה" היא מלשון "אמון". "אמינות". על אמונה כמו של פרעה אי-אפשר לסמוך. הוא בסך הכול מנסה את מזלו. ממש כמו הרן שאמר "אם אברהם צודק – אני אתו, ואם נמרוד צודק – אני אתו".
הסיבה השנייה לזהירות הנדרשת מאמונת-השווא של פרעה, היא מעצם הבקשה. בקשתו זו, היא הפוכה מכל תפילה. רוב הסבל ממכות מצרים היה על העם המצרי. הם צועקים ואומרים לו "הטרם תדע כי אבדה מצרים?". הם בלי תבואה, בלי עצים. בלי בעלי-חיים, עם הרבה כאבים ופצעים, עם הרבה הרוגים ומשפחות אבלות. ובשעה קשה כזו מבקש פרעה על עצמו בלבד – "העתירו בעדי". לא אכפת לו מעמו כלל. הוא לא מבקש: "העתירו בעדנו". היינו מצפים, שאם כבר הוא מנסה את מזלו אצל אלוקי העברים – שיבקש בעד כל העם שסובל כל כך בגללו!
אם נתבונן, נראה כי עוד במכת צפרדע, כשנראה היה שפרעה מבקש באמת על עמו – "הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי" – הוא ניצל את המעמד למשחקי כוחות עם משה. משה שאל: "לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ?" – מתי אתה רוצה שיסורו הצפרדעים ממך ומעמך? אם פרעה באמת דאג לעמו, הוא היה צריך לומר "מיד!". אך פרעה חושב אחרת. הוא חושב שמשה יודע כי המכה עומדת להסתיים ומנצל את "הידע" הזה בשביל להראות את עוצמת תפילתו השקרית. וכך כבר אז הוא אומר בלבו: "בוודאי משה שקרן, אומר לו למחר כדי שהוא יתבזה ברבים". עריצים לא מחשיבים כלל את הסבל של עמם. העיקר שהיריב-האויב יצא מבוזה. זה יכול להיות משה רבנו, וזה יכול להיות כל עם ישראל. זה יכול היה להיות אז, וזה יכול להיות גם בימינו אנו.

ברכה להשכיר
מספר הרב אבי זרביב מבית-אל: היו לי שתי דירות ביישוב בית-אל שהיו מושכרות לאנשים שונים, וכדרכם של שוכרים – אלה באים ואלה הולכים. באותה תקופה היו דיבורים על שלום, וכמו שקורה תמיד כשמדברים על שלום, הפיגועים התרבו. הפיגועים הללו הקשו עלי למצוא שוכרים לשתי הדירות, וכך צברתי חובות על הדירות בלי יכולת לשלם אותם.
פניתי לרב חיים בן שושן, שנהג ללכת לשיעור השבועי של הרב זצ"ל בימי חמישי בערב, וביקשתי ממנו שיפנה בשבילי לרב זצ"ל ויבקש ברכה להשכרת הדירות. כבר ביום ראשון שלאחר קבלת הברכה מהרב השכרתי את הדירה הראשונה. זו הייתה בשבילי שמחה גדולה לראות את כוח התפילה של הרב פועל מיד עם התפילה, שהרי לא ציפיתי שביום שישי או שבת יבוא מישהו לשכור את הדירה.
אבל הדירה השנייה עדיין נשארה ריקה. אמרתי בלבי: אולי הרב חיים בן שושן ביקש רק על דירה אחת. אולי אני לא אמרתי את הדברים בצורה ברורה. לכן, כעבור שבועיים, פניתי שוב לרב חיים בן שושן וסיפרתי לו שרק דירה אחת הושכרה, ואשמח אם יבקש בשבילי ברכה להשכיר גם את הדירה השנייה. ביום חמישי ביקש הרב חיים בן שושן ברכה לדירה השנייה, ומיד אחרי השיעור, בשעה 20:30 בערב, התקשר מישהו ואמר שהוא רוצה לשכור את הדירה. אמרתי לו שיבוא ביום ראשון ונחתום חוזה על הדירה, אבל הוא אמר לי שהוא רוצה לבוא כבר מחר עם החפצים ולהיכנס לגור בדירה, ואת החוזה נחתום ליד המשאית עם החפצים, בתנאים שסיכמנו בינינו בעל-פה.
בפעם הראשונה חשתי על בשרי את משמעות הדברים "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיה סה כד), והנה לימדו אותי שזה קורה מיד עם הברכה, ומהר יותר ממה שציפיתי וחלמתי.
אבל את ההפתעה הגדולה שמרו לי רק לסוף. כשהשוכר בא לחתום על הדירה הוא אמר לי כי מציאת הדירה בשבילו היא ממש נס. הכול בזכות ברכה של הרב אליהו. חשבתי שהוא מדבר על הברכה שאני קיבלתי, ולרגע לא הבנתי איך הוא יודע על הברכה הזאת שעברה אלי דרך הרב חיים בן שושן. אבל לא המתנתי הרבה זמן כדי להבין מה שקורה. אותו שוכר סיפר כי באותו יום חמישי, שעתיים לפני השיעור של הרב, הוא בא לרב מרדכי אליהו ואמר לו שהוא מחפש דירה כבר הרבה זמן והוא לא מוצא מה שהוא מחפש. הרב אמר לו: "אני מברך אותך שתמצא מהר". מיד אחרי השיעור הוא שמע ממישהו על הדירה שלי והתקשר וכו'.

כי גדול מרדכי בבית המלך
נודע בשערים אשר דיבר בקודשו רבי ישראל אבוחצירא לבאי ביתו, שמעיד הוא על הרב מרדכי אליהו, שהוא צדיק יסוד עולם, וכל מבין יודע שדומייה תהילה למי שזכה למדרגה עליונה זו.
כשהרב היה מגיע אל הבבא סאלי לבקרו, היה מזמינו לישב על מיטתו, מה שלא הרשה לאיש זולתו. לא פעם החזיק הבבא סאלי את ידי קודשו של הרב ונתאמץ בחזקה לנשקן, וביקש מהרב שיברכו. הרב ניסה להתחמק ולמשוך את ידו, גער בו הבבא סאלי ואמר לו: "אני יודע מי אתה ומי נשמתך, ואתה תברך אותי". הבבא סאלי היה שואל את הרב בענייני הלכה ונוהג כדבריו, וכך היה אומר: "אצלנו פוסקים הלכה לפי הבן איש חי ולפי ההוראות של חכם מרדכי אליהו". את גביעו, גביע הכסף, אשר קיבל בירושה מה"אביר יעקב", נתן מתנה למורנו ורבנו. כשהיה הרב יוצא ממעונו של הבבא סאלי, היה מקפיד הבבא סאלי ללוותו, ובערוב ימיו היה מבקש שיישאוהו על כיסא על מנת ללוות את הרב. פעם, באחת הסעודות שהשתתף בהן הרב, אמר הבבא סאלי לרב: "הם כולם באים כדי לאכול, ואתה בא לשמוע דברי תורה".
בשנת תשמ"ג, שנה לפני פטירתו, אמר הבבא סאלי לרב: "בשמים החליטו עליך שתהיה הראשון לציון. לך תגיש מועמדות!".

כי שם ציווה את הברכה
כשאושפז הבבא סאלי בבית חולים בירושלים וחשבו שצריך לעשות לו ניתוח, בא הרב לבקרו. משהגיע לפתח חדרו, עצר בעדו השוטר שניצב שם, ולא נתן לו להיכנס. מייד נשמע קולו של הבבא סאלי: "תנו לחכם מרדכי להיכנס!". כשנכנס הרב ציווה אותו הבבא סאלי: "אתה תברך אותי שאבריא ולא אצטרך לניתוח", ובירכו הרב כבקשתו. יום-יומיים אחר כך שוחרר הבבא סאלי לחיים טובים ולשלום.
סיפר הרב, שפעם אמר לו הבבא סאלי שקיבל מאת ה' את מפתח רפואת חולים, ולאחר פטירתו יעביר את המפתח לכבוד הרב.

כי נער ישראל ואוהבהו
על תחילת ההיכרות ביניהם סיפר חכם נעים שיחיה, אחיו הגדול של הרב: "כשהגיע הבבא סאלי לשכונת הקטמונים, יצא קול בעיר שידרוש בליל שבת קודש, נתאספו רבים לחזות בפני קודשו ועברו לפניו כבני מרון להתברך. כשהגיע הרב, והוא עודו נער צעיר לימים, עצרו הבבא סאלי וביקש ממנו שיישאר עמו, כי ראה בו מה שלא נוכל לשער ולדמיין מקדושתו וגדולתו.

תקע בשופר גדול
באותם ימים ביקש הבבא סאלי מהרב, שיבוא לתקוע לו בראש השנה. לא הועילו לרב כל ניסיונות התחמקותו, שהוא צעיר וכדומה, ונאלץ לבוא. כשהגיע הרב ביום ראש השנה לבית הכנסת, קרא לו רבי יהושע שרהבני ע"ה, שהיה מתלמידי הבן איש חי, נתן לו שופר ואמר לו: "בזה תתקע". אחרי רגע ניגש אליו אדמו"ר הבבא סאלי, נתן לו את שופרו וציווהו לתקוע בו. מה יעשה הרב בין שני ההרים האלה? בחכמת אלוקים שבקרבו, אמר להם הרב: "אני בקושי יודע לתקוע, התאמנתי על השופר שלי, בו אני תוקע טוב, בשופרות אחרים, מי יודע אם אצליח..." אחר כך בתפילת מוסף חכם שרהבני זריז ומהיר בתפילתו, מסמן לרב לתקוע למלכויות, והבבא סאלי מאריך בתפילתו, ומסמן לרב להמתין... והרב עומד בין שני לפידי האש. בסיום התפילה גמר אומר הבבא סאלי ואמר: "שמענו היום תקיעות שופר כמו בבית דינו של משה רבנו ע"ה".

למי החותמת ולמי הפתילים
סיפר רבי יעקב כהן על הבבא סאלי, שהיו רבנים שהבבא סאלי לא הסכים שייכנסו אליו, אבל לקראת חכם מרדכי היה שש ושמח. סיפר הרב לרבי יעקב כהן, שהבבא סאלי נתן לו את שני השעונים הידועים, את מטה קודשו, את גלימתו ואת ספר "בן איש חי" שלו. כשנתבקש הבבא סאלי לישיבה של מעלה, ליווה הרב את כל סדר הטהרה והיה המספיד היחיד באשכבתיה דרבי. אחר כך לקח הרב בענוותנותו את שלוש המתנות שקיבל, הביאן לרבי ברוך שיחיה ואמר לו: "אתה היורש! זה שלך, קח". עוד באותו לילה, בימי ה"שבעה", בא הבבא סאלי לבנו ואמר לו: "מה זה אצלך הדברים האלה? אני נתתי אותם במתנה גמורה לחכם מרדכי. תחזיר לו מייד!" אך רבי ברוך לא חש לעניין. במוצאי שבת שוב נגלה לו אביו, והפעם אחז את מקלו בידו, ואיים עליו: "תחזיר מייד!". קם רבי ברוך משנתו, ונסע עם נהגו באשמורת הבוקר, באמצע ימי ה"שבעה", להחזיר לרב את המטה, הגלימה והספר "בן איש חי".

ואיזה מקום מנוחתי
סיפר הרב, שפעם בא השר אברהם אבוחצירא ורעיון בידו, להעלות לארץ את קברו של ה"אביר יעקב" אבוחצירא ע"ה, ובא לבבא סאלי לשואלו על רעיונו. שלחו הבבא סאלי שילך לחכם מרדכי. כשבא השר אל הרב, אמר לו הרב: "קודם כל, המצרים מרוויחים כסף מזה שהוא שם. באים לשם להתפלל מכל העולם, ולכן לא יסכימו המצרים להפסיד את רווחיהם מהעניין. נוסף לזה, ה'אביר יעקב' נקבר שם בכוונה מכוונת, להגן על עם ישראל, כידוע ששם נעצרו במלחמת העולם צבאות הארורים ימ"ש, לכן צריך להיות דווקא שם, עד שיבוא משיח צדקנו". חזר השר לבבא סאלי ואמר לו את תשובתו של הרב. השיב הבבא סאלי ואמר: "גם אני ככה חושב". "אז למה שלחת אותי?", שאלו השר. ענה לו הבבא סאלי: "רציתי לראות שהראש שלי והראש של חכם מרדכי שווים".

פלפלתא חריפתא
סיפר הרב שפעם אחת, ביושבו עם המלך במסיבו אצל הבבא סאלי, וקהל הקודש אוכלים, שותים ושמחים, שם לב אחד השמשים, שהרב בחסידותו ובפרישותו אינו אוכל ממה שהוגש לפניו. גער ברב בתקיפות ואמר לו: "אם הבבא סאלי היה נותן לי ארנבת לאכול – הייתי אוכל! ואתה רגל של תרנגולת לא אוכל?" ומייד סיפר לבבא סאלי, שהאורח לא אוכל! אמר הבבא סאלי לרב: "אם אתה לא אוכל – תשתה!", ומזג לרב כוס ערק. הרב בירך, שתה ורצה להפיג את החריפות. הגישו לפניו פלפלין. בירך וטעם, והייתה חריפותן קשה מהערק! צחק הרב שברכתן אינה "בורא פרי האדמה" אלא "דיין האמת". בהזדמנות אחרת הוסיף הרב, שסיים הבבא סאלי, ואמר לרב: "מיתקנו אתך את הדינים". באחת הסעודות, כשראה הבבא סאלי שהרב אינו אוכל, הביא בעצמו מלפפון, קילפו באולר, והגישו לרב. שבת שלום וחודש טוב