בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

undefined
3 דק' קריאה
הסירוב הראשון
שתי נשים יהודיות הינן בבחינת 'האבות המייסדים' של החוצפה היהודית. אם נרצה נוכל גם לומר שהן מתוות הדרך של ההיסטוריה הארוכה שעתידה לעמן, דרך של סרבנות עיקשת וגאה, גם מול שליטי הגדולות שבאימפריות: 'וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדת אֶת הָאֱלקִים וְלא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים'. נכון, התנאים קשים: המקום אינו מקומן, השלטון אינו בידן, כּח, שררה או צבא אינם לרשותן ובכל זאת, 'לא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים'.

זהו ה'נרטיב' היהודי, סיפור הרקע ההיסטורי, המפעם בעורקיהן של מרים ושבעת בניה מול הקיסר, של יהודית באוהל הולופרניס בנס חנוכה, של נשות שפיירא במסעי הצלב ועד ימינו אלו כשנשים ואנשים עבריים מוצאים עצמם לא יכולים לעקם את דרכיהם ואת הליכות ישראל ההיסטוריות בשל נסיבות זמניות עקומות. 'וגם נצח ישראל לא ישקר'.

שורשי החוצפה הקדוֹשה
'אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, חוּצְפָּא - מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא' (מסכת סנהדרין דף ק"ה) פירוש הדברים הוא שכח הפעולה העזה יונק את הגושפנקא שלו מן הכתר שעל ראש המלך. לעומת הכח הלגיטימי הזה, החוצפה גרועה מפני שהיא מתחזה לְעושה את דבר המלך, אלא שאין מלך על גבי האדם עז הנפש. והבירור הוא עדִין. על פי רוב אין חצוף או עז פנים פועל בשם ה'. אך 'ישראל עזין שבאומות' כשהם מכוונים דעתם לכתר מלכות ה' בעולמו מקבלים לחוצפה היהודית תוקף ומזרימים תעצומות לעזות דקדושה. זהו הכח שעמד לישראל בגלויות מול איתני העולם ורשעי האומות - 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'.

כך גם שפרה ופועה. הן רואות את ברכת ה'. מי כמותן יודעים את שטף ברכת החיים של בני ישראל ש'פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאד מְאד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם'. ברכות ה' לאבות המתקיימות מול עיני הבנים, מעצימות, מגבשות ומחזקות את תודעת הצדק האלוקי המתגלה דרכנו. לכן אך טבעי הוא שהעוז מתגבר מול כל החולשות של החול, בין של ישראל ובין של גויים. ברכת ה' המתרחשת עלינו היא הכתר המונח על ראשנו, ומכוחו אין פה חוצפה נטולת תוקף אלוקי.

לכן גם במצבים של ריקנות יהודים מנטל החול החינוכי-תרבותי-רוחני, מצב של 'אָכֵן חָצִיר הָעָם' בכל אופן הנאמנים לדבר ה' המתגלה עלינו יודעים: 'יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם'.

גם ה'?
בהמשך הפרשה מתגלות עוד וריאציות רבות של חוצפה יהודית, לעיתים אף מתובלת בהומור של חלשים הבזים למציאות הקשה בה הם חיים ואף 'לשים' אותה לכיוון הרצוי להם. אֵם משה, לא די לה שהיא 'עבריינית' בכך שאינה משליכה את בנה ליאור, היא אף טומנת אותו במסתרי הסוּף להשגחה. כשמתגלה הדבר ובת המלך רואה את הילד, הנשים היהודיות הגולות הללו מסובבות את הענינים כך שלא רק שהילד לא יומת, לא רק שיגדל בארמון המלך, לא רק שאמו שלו תניק אותו, אלא היא אף תקבל שכר על כך מקופת מצרים.

התנהגות גאה זו שה' כתר לה ממשיכה כשמשה יוצא מארמון המלך שגידלו. למרות המחוייבות המוסרית, הוא אינו חש שהוא חייב משהו לממלכתיות המצרית ברגע שהוא רואה עוול שנעשה לאיש יהודי, על אף שעוול זה נעשה על ידי 'נציג החוק': 'ויך את המצרי'. במה הרגו? ר' אביתר אמר הכהו באגרוף וי"א מגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו!' (שמות רבה, כאן)

אבל האם גם הקב"ה עצמו אינו מתנהג ב'תקינות פוליטית', ב'נימוסים ראויים'? פשט הכתוב, עליו עמלו מפרשים להסבירו הוא, שכבר במעמד הסנה ה' שולח את משה 'לעבוד' על המצרים ולאמר להם שישראל ייצאו 'רק' לשלושה ימים'. אחד המפרשים אף מצדיק את הדבר בחינניות שובבה כשהוא אומר שנכון הדבר, שהרי גם מסע בן ארבעים שנה מתחיל בשלושה ימים...

תורת חיים
ההתנהלות עם החיים ובתוכם אינה באה במקום קיום הייעוד היהודי. אדרבא, החיים הם המצע לתוכו מושרש ומואר אור ה'. לכן איסור לשכוח את יעודנו גם כשהחיים אינם מתנהלים בנתיבות עדינות ונועם אלא כשהם דורשים מעט עוז או קצת חוצפה. מדינת ישראל וקורותיה הינם ההוכחה לכך שגם כשנוקטים בחוצפה יהודית מופלגת מול העולם כולו – האומות יעברו לדום! כך במאבק בבריטים, כך בהכרזת הקמת המדינה, כך בחטיפת הספינות משרבורג, בפעולות חיסול או חילוץ נועזות בעורף אוייב, בתקיפת הכור בעיראק ועוד ועוד.

רק חיבור מתמיד לתורה ולמצווה, לתפילה ולתיקון המידות יכולים להוליד רוח גאה, עמוד שדרה מפלדה, שיכל היה לכל רוחות הגלות, שהוביל את ספינת ישראל אל חופי הארץ הטובה, שהביא לזרוע את שטחי ארץ התנ"ך בהתיישבות חסינה המנגנת קול תורה, שמול מלחמות ואינתיפאדות – מוסיפה לפרות ולרבות ולהתעצם במאד מאד.

לציבור כזה איש לא יוכל. החוצפה הקדושה ועוז הרוח יעמדו לו לרווח והצלה - כי ה' דיבר טוב על עמו,

ובמקום להיות 'חציר יבש' נקיים את המשך הנבואה של ישעיהו בפרק מ':
'עַל הַר גָּבהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם... כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ... הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתּהוּ עָשָׂה. נתֵן לַיָּעֵף כּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלא יִיעָפוּ'

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il