span class='Head1'> הצדיק מקיים את העולם
שבוע טוב, ואין טוב אלא תורה. בעזרת ה' בשבוע הזה נתחיל את הזמן באופן מסודר בישיבה ביחד בבריאות, ובזמן חורף הגדול והחשוב הזה נלמד את מסכת בבא מציעא. שיהיה זמן טוב שבו נתעלה במעלות הקודש, גם בתורה וגם במידות טובות.
קראנו השבת בפרשת נח: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). הזוהר אומר: נח צדיק, וצדיק הוא יסוד עולם. הצדיקות שלו מקיימת את העולם. עניינו של העולם הוא הופעת הצדקות, הופעת טוב ה', הופעת ריבונו של עולם בעולם. הצדיקים מופיעים את הצדיקות האלוקית, את ריבונו של עולם, ועל ידי כך העולם קיים. התורה קוראת לנח 'צדיק' מפני שנח הוא היסוד של כל האנושות, כל האנושות נמשכת ממנו. הזוהר מבאר את המילים 'בדורותיו' שהצדקות שלו קיימה את כל הדורות.
יש מדרגות בצדיקים. יש צדיקים שהם ממש יסוד עולם ומקיימים את העולם כולו, ויש צדיקים שהם לא צדיקים עליונים, אבל עדיין הם צדיקים, והם גם מקיימים את העולם, אבל לפי מידת הצדקות שלהם. מדרגות בצדיקות, ומדרגות בקיום העולם. בכל אדם מישראל יש בו משהו מהצדיקות, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" (ישעיהו ס, יא), בתור חלק מעם ישראל, ויש לו גם דברים טובים שהוא עושה. בכמות הדברים הטובים שהוא עושה, כך הוא מחזיק את העולם. כל פעולה של צדיקות, כל מציאות של צדיקות, יש לה בחינה של השתתפות בקיום העולם. הזוהר דיבר על נח, אבל ממנו אנחנו שומעים את העניין של הצדיק. צדיק יסוד עולם.

'בדורותיו' – ביאור מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש
"אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". הרמב"ן אומר שהיו כמה דורות שלא היו בהם צדיקים, ונח היה הצדיק היחידי בכל הדורות האלו, במשך שש מאות שנה שנח חי לפני המבול.
חכמים דרשו במסכת סנהדרין קח.:
"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". אמר רבי יוחנן: 'בדורותיו' ולא בדורות אחרים, ור' שמעון בן לקיש אמר: 'בדורותיו' וכל שכן בדורות אחרים.
יש כאן מחלוקת אם דווקא בדורותיו היה צדיק, אך בדורות אחרים של צדיקים, הצדקות שלו לא הייתה בולטת, או אדרבה אם בתוך רשעים היה צדיק, על אחת כמה וכמה שבדור של צדיקים הייתה עוד יותר בולטת הצדקות שלו. הגמרא ממשיכה ואומרת:
אמר רבי חנינא: משל דר' יוחנן למה הדבר דומה? לחבית של יין שהייתה מונחת בתוך מרתף של חומץ. במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף.
כשכל המרתף חביות של חומץ וחבית אחת של יין, מרגישים שיש בה ריח מיוחד, אבל אם הייתה חבית זו במרתף של יין, היא הייתה בטלה בפני כל החביות האחרות. זה המשל של רבי יוחנן, שבדורותיו היה צדיק, אבל בדורות אחרים היה כמו כולם.
ר' אושעיא אמר: משל דריש לקיש למה הדבר דומה? לצלוחית של פלטון שהייתה מונחת במקום הטינופת, במקומה ריחה נודף, כל שכן במקום הבושם.
המשל של ריש לקיש הוא לחבית שהייתה במקום שיש בו ריח רע. החבית מתגברת על הריח הלא טוב, ומרגישים את הריח שלה. זה היה נח, בדורות שלו כולם היו רשעים, והרשעות הייתה בולטת, והנה נח מצליח למרות כל המציאות הזאת להיות צדיק, כל שכן שאם הוא היה נמצא במקום שיש בו בושם, אז הריח שלו היה עוד יותר ניכר.
אפשר לומר, שמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, נובעת מההסתכלות וההנהגה של ר' יוחנן לעומת ריש לקיש. ריש לקיש הוא בעל תשובה, הוא כוח המהפך, הוא היה ראש ליסטים, וחזר בתשובה, ולקח את כל הכוחות שלו והפכם לכוחות חיוביים ונהיה מגדולי הדור. ריש לקיש מסביר שכל האווירה בזמן המבול הייתה אווירה רעה, אווירה של קלקולים ושחיתות וזה מושך את כולם, והנה נח מתגבר על האווירה הזאת ונהיה צדיק. עושה מעשה מהפכני, ואם באווירה המקולקלת הזאת, למרות כל הגירויים האלה, וכל השחיתות הזאת, נח התגבר, אז וודאי במקום שאין לו ההתמודדות הזאת הוא יכול להשתמש בכל הכוחות האלה לעלות מעלה. ואם היה בדורות של צדיקים היה יותר בולט בצדקותו.
רבי יוחנן לעומת זאת אומר שכולם באותו הדור היו רשעים, ולנח היה אופי טוב, לא היו לו נטיות לדברים שליליים, לא לגזל ולא לחמס ולא לעריות וכדומה. היה אדם חיובי. לכן בדורו נחשב צדיק, אבל בדורות שכולם בעלי האופי הזה, הוא לא היה מיוחד.

ההבדל בין אברהם לנח
על המילים "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", אומר המדרש (מדרש רבה ל, י):
רבי נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה. הציץ המלך וראה אותו. אמר לו: עד שאתה משתקע בטיט עבה, הלך עימי. הדא הוא דכתיב 'את האלהים התהלך נח'. ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בוא והאיר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם: עד שאתה מאיר לי מאספומטיא ומחברותיה, בוא והאיר לפני בארץ ישראל.
אצל נח כתוב: 'את האלהים התהלך נח', ואצל אברהם כתוב: 'התהלך לפני והיה תמים'. כלומר האלוקים תמך בנח ועזר לו להתהלך, ואברהם מעצמו התהלך. נח משתקע בטיט עבה, הוא משתדל ללכת, ויש טיט שמפריע לו והוא שוקע בו, והוא מתאמץ ומתאמץ, רואה המלך שהוא מתאמץ ללכת בדרך נכונה, אומר לו: אני אוציא אותך מהטיט הזה, אני אעזור לך ואחזיק אותך, ותצליח ללכת ולהתגבר על הטיט. נח היה זקוק לעזר, בדור שלו היה קשה ללכת בדרך הנכונה, והוא התאמץ ללכת בה, והקב"ה עוזר לו.
אברהם אבינו עוזר לקב"ה. הוא רואה את המלך הולך במבואות האפלים ומאיר לו את הדרך, והקב"ה אומר לו: תאיר אור גדול, התהלך לפני. ממשיך המדרש ואומר:
הדא הוא דכתיב: "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי". רבי יוחנן אמר: כרועה שעומד ומביט בצאנו, וריש לקיש אמר: כנשיא שמהלך זקנים לפניו. על דעתיה דר' יוחנן אנו צריכים לכבודו, על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו.

רועה שעומד ומביט בצאנו, הוא בעצם מוביל את צאנו. זה נח לדעת רבי יוחנן. וריש לקיש אמר: כנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו, הזקנים שהולכים לפניו הם מכבדים את הנשיא. יתכן ורבי יוחנן מפרש לשיטתו, שנח השתדל, אך בעיקר הקב"ה עזר לו ללכת. וריש לקיש אומר אחרת, ישראל כביכול גורמים כבוד לריבונו של עולם, 'תנו עוז לאלקים'.
כשהקב"ה אומר לנח תעשה תיבה, הוא עושה תיבה. הוא לא מתפלא על בוראו אלא הוא סומך על ריבונו של עולם. הקב"ה אמר לו שכולם רשעים וצריך להביא מבול ורק אותו הוא יציל, הוא לא יגיד לקב"ה מה לעשות, מיהו שיתפלל ויגיד לקב"ה שלא יעניש את הרשעים - הוא מבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם. אברהם אבינו לא נוהג כך. כשהקב"ה אומר לו שהוא עומד להפוך את סדום, אומר אברהם אבינו אולי יש שם חמישים צדיקים, אולי ארבעים וחמישה, אולי ארבעים, אולי שלושים, אולי עשרים, אולי עשרה. אברהם מלמד זכות על העולם, אולי אפשר למצוא דרך שהקב"ה לא יהפוך את סדום. כביכול הוא שותף עם הקב"ה בהנהגה. גם למשה רבנו אמר הקב"ה: "הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול", כמו שאמר הקב"ה לנח, אני אציל אותך וממך יהיו כל הדורות, כך בדיוק באותו אופן אמר הקב"ה למשה רבנו: "הניחה לי... ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". אולם משה רבנו מלמד זכות על ישראל ואומר 'אם אין מחני נא מספרך'. זה ההבדל בין נח למשה רבנו, ובין נח לאברהם אבינו. מדרגות בצדיקות ובעבודת ה'.

לשון נקיה
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה הרבה פעמים מזכיר בפרשת נח את הצורך שהאדם ישמור על לשון נקיה. חכמים לומדים זאת מהפסוק בפרשה: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח), כדברי הגמרא במסכת פסחים (ג.):
אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה". רב פפא אמר: תשע "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה". רבינא אמר: עשר, ואות ויו דטהור.
כדאי להוסיף עוד מילים, ובלבד שלא לדבר בלשון שאינה נקיה. לומדים מכך שאדם צריך לדבר בלשון נקיה. ובהמשך הגמרא:
תנא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שנאמר: "וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים" (איוב טו, ה). ואומר: "וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ" (איוב לג, ג).
הגמרא מספרת (שם ג' ע"ב מתורגם):
שני תלמידים ישבו לפני הלל, ויש גירסה אחרת שאלו היו שני תלמידים שישבו לפני רבי, ואחד מהם רבי יוחנן. חד אמר: מפני מה בוצרין (ענבים) בטהרה ואין מוסקין (זיתים) בטהרה, וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה. אמר הלל: זה שאמר בלשון נקיה, מובטח אני בזה שיהיה מורה הוראה בישראל, ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל. לפי הדעה הראשונה זה היה רבן יוחנן בן זכאי תלמידו של הלל, לפי הדעה השניה זה היה רבי יוחנן, תלמידו של רבי.
הלל הכיר במעלתו בזכות לשון נקיה. הגמרא (שם מתורגם) מספרת עוד סיפור:
היו שלשה כהנים. חד אמר להו: קיבלתי מלחם הפנים כמות קטנה כפול. חד אמר: הגיעני כזית. וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
הכהן השלישי התנסח בצורה לא יפה, בדקו ומצאו בו שמץ פסול. רש"י אומר: פסול של כהונה. תוספות אומר: פסול של עבודה זרה. המילים של האדם מראים על האדם. אדם שלשונו נקיה, הוא כנראה איש עם מעלות נסתרות, איש שיכול לצאת ממנו בעתיד תלמיד חכם גדול כמו רבי יוחנן, או כמו רבן יוחנן בן זכאי. וחלילה וחס אם אדם מדבר בלשון שאיננה נקיה, זה מראה את הצד השני.

הזהירות בלשון נקיה של הרב צבי יהודה
מורינו ורבינו הרב צבי יהודה, היה מדבר בלשון נקיה ונזהר מלדבר דברים בצורה שלילית. תמיד היה מתנסח בצורה חיובית. אם היה מישהו חולה מאוד, היה אומר: 'הוא צריך מאוד רפואה'. כשהייתי ר"מ בישיבת מרכז הרב, התייעצו איתי על איזה תלמיד לעניין שידוך, התלמיד הזה היה 'פרא אדם', זה לא נכון לומר 'פרא אדם', כי זה נאמר על ישמעאל, אבל ההתנהגות שלו הייתה לא תקינה. כששאלו אותי עליו לא יכולתי להסתיר את זה, והתלבטתי אם כך הייתי צריך להתנסח, ניגשתי אל מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, ואמרתי לו כך אמרתי, איך הייתי צריך להתנסח. הוא אמר: 'היית צריך להגיד שהוא צריך תיקון במידות'. אפשר להגיד המידות שלו מקולקלות, ואפשר להגיד צריך תיקון במידות. ההתנסחות שלו תמיד הייתה חיובית. סיפר לי פעם ר' יוסי בדיחי, שהיה משמש של הרב צבי יהודה, שהוא ביקש שהרב ירד במדרגות, כי למטה מישהו מחכה לרב. אמר הרב: 'אני לא יורד, אני הולך במדרגות'. אדם צריך תמיד לעלות ולא לרדת. כשהיה עולה במדרגות היה אומר שהוא עולה במדרגות, כשהוא היה יורד הוא אמר 'אני הולך'. לא להתבטא בביטויים שיש להם משמעות של ירידה, של חיסרון.
בן תורה צריך להיות אדם שדיבורו חיובי. זה לא מתחיל מהדיבור, אלא מכך שהאדם מסתכל על העולם בצורה חיובית, אדם שרואה את הטוב ואת האור, ממילא גם מדבר כך. חוץ מההסתכלות יש גם עניין של הדיבור. הדיבור הוא הכוח הכי עיקרי של האדם, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) - "לרוח ממללא" (תרגום אונקלוס), זו היכולת להוציא את המחשבות והרעיונות מן הכוח אל הפועל. לכן הפה צריך להיות פה נקי, פה טהור. זה עוד לימוד שהתורה מלמדת אותנו כאן בפרשה שלנו.
<
span class='Head1'> לשקר אין קיום
"שנים שנים באו אל התיבה". המהר"ל בנתיב האמת (פרק ב) מביא מדרש, שנמצא בילקוט שמעוני (מתורגם):
השקר גם כן רצה להיכנס לתיבה. אמר לו נח: אתה לא יכול להיכנס כי אין לך בן זוג. הלך ופגש את הפחתא, מידת ההרס. שאל אותה: עומד להיות מבול, אם אנחנו רוצים להינצל, אנו צריכים להיות זוג. אמרה לו הפחתא: מה תיתן לי? אמר לה השקר: כל מה שאני עושה את תקבלי. עשו ביניהם הסכם השקר והפחתא ונכנסו לתיבה. אחרי המבול הם יצאו מן התיבה. השקר אוסף כל מיני דברים בשקר שלו ונותן לפחתא, אחרי איזה זמן שואל השקרא את הפחתא, איפה כל הדברים שנתתי לך? אמרה לו פחתא, הרי זה ההסכם בינינו. פחתא זה מידת ההרס שהכול היא מאבדת.
מסביר המהר"ל שאין שקר בעולם בלי פחתא. כל מה שהשקר כביכול אוסף ומצליח, בסופו של דבר הכול נאבד. האמת קיימת לעד. זה המשך למה שאמרנו מקודם, שהדיבור של האדם צריך להיות אמיתי. כשהדיבור של האדם אמיתי, המשקל של המילים שלו גדול, מילה שלו היא מילה. להיות אמיתי, פירושו של דבר גם להיות אמיתי בינו לבין עצמו וגם בינו לבין אחרים. להיות איש אמת.

שבח סובייקטיבי אינו סתירה לאמת
המהר"ל מסביר בנתיב האמת, על הגמרא בכתובות (טז: יז.) "כיצד מרקדים לפני הכלה, אומרים 'כלה נאה וחסודה'". מה קורה אם הכלה לא נאה וחסודה? האם צריך להיות איש אמת עד כדי כך ולהגיד שהכלה הזאת היא מכוערת?
בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהייתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
התשובה שבית הלל אומרים לבית שמאי מאדם שבוחר מקח מן השוק, שלדעתו המקח כן טוב. כך אדם שבחר באשה והוא שמח בה, ולדעתו היא מתאימה לו וטובה ונחמדה, למרות שאחרים חושבים שהיא לא נאה, בעיניו היא כן נאה. מה האמת - האמת היא סובייקטיבית, היא לא אובייקטיבית. במקום שהאמת היא מוחלטת, אסור לשנות אותה. במקום שאדם אומר שמשהו מוצא חן בעיניו אל תאמר לו שזה לא דבר טוב. אם בעיניך זה לא מוצא חן, אתה אל תבחר בו. לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, היינו להיות בראש שלהם, ולדבר איתם באופן הנכון והמתאים להם.

דור המבול ודור הפלגה
דור המבול ודור הפלגה, הם שני הדברים המרכזיים בפרשה. על דור המבול נאמר 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ'. הגיע מצב כזה של שחיתות שאין זכות קיום לעולם, והסיבה המרכזית לכך זה הגזל – 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם'. המדרש מסביר מה ההבדל בין גזל לבין חמס. גזל הכוונה לגזול משהו שערכו הוא לפחות שווה פרוטה, וחמס זה לקחת קצת פחות מהשיעור. אדם הוציא החוצה סל שיש בו פירות, כל פרי ופרי לא שווה פרוטה וכל אחד בא ולוקח כי זה לא שווה פרוטה, ובסופו של דבר על ידי זה לקחו לו את הכול. זה גדר של חמס. אז למה החמס כל כך חמור, כי אדם חושב שזה לא נורא ולכן הוא יכול לעשות זאת. זה אחד מעשרים וארבעה דברים שקשה לחזור מהם בתשובה (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ד), כשאדם עושה עבירות שהם לא נראות ממש עבירות, הוא מרשה לעצמו לעשות אותן, וחוזר ועושה את הדברים האלו עוד פעם ועוד פעם, אז יש הצטברות גדולה מאוד של פעולות שהן מזיקות ופוגעות. על כן בבחינה מסוימת יש בחמס משהו יותר חמור, אם כי בפשט 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם', הכוונה לגזל. על כל פנים, העבירות הללו שבין אדם לחברו, שהשיא שלהם הוא בחמס והגזל, הן העבירות שגרמו שהגיע המבול לעולם.
החטא של דור הפלגה לא היה חטא בין אדם לחברו, הוא היה חטא שבין אדם למקום, והעונש עליו לא היה מבול. לכאורה צריך באמת עיון, למה העונש של דור הפלגה הוא עונש פחות חמור מהעונש של דור המבול?
אומר המדרש (מדרש רבה פרשה לח, ו):
אמר רבי אליעזר: איזו קשה דור הפלגה או דור המבול? זה שאומר למלך או אני או אתה בפלטין, או זה שאומר אני בפלטין ולא אתה? בוודאי זו קשה שאומר לשר אני בפלטין ולא אתה.
דור המבול אמר לריבונו של עולם: תישאר בשמים ואנחנו רוצים להיות בעלי בתים בארץ, 'מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו'. ודור הפלגה אמרו: מה פתאום שהקב"ה יהיה בשמים, אנחנו רוצים להיות בשמים. מה יותר חמור - בוודאי שדור הפלגה!
דור הפלגה אמרו: לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בואו ונעשה לנו מגדל, ונעשה עבודה זרה בראשו, וניתן חרב בידה ותהי נראית כאילו עושה עמו מלחמה, אותם של דור המבול לא נשתיירה מהם פליטה, ואלו של דור הפלגה, נשתיירה מהם פליטה.
זה לא מובן. דור המבול היה פחות רשע מדור הפלגה, ודור המבול לא נשתיירה מהם פליטה רק נח, ומדור הפלגה נשתיירה פליטה! ממשיך המדרש ואומר:
דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, לפיכך לא נשתייר מהם פליטה, אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת' לפיכך נשתיירה מהן פליטה.
כלומר דור המבול היו רעים בין אדם לחברו, גזלנים, הורסים את העולם, ואין להם זכות קיום, ואלו דור הפלגה אוהבים אחד את השני. אמנם הם התאחדו נגד ריבונו של עולם, ומה יכול להיות יותר גרוע מזה? אף על פי כן אומר המדרש: אלו אוהבים זה את זה, לפיכך נשתיירה מהם פליטה.
רבי אומר: גדול השלום שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה ושלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיוון ששלום ביניהם, שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו".

מעלת דור הפלגה - האחדות
אני לא מבין את המדרש הזה. מה יכול להיות גרוע יותר מאשר מלחמה בריבונו של עולם, מה יכול להיות יותר גרוע ממה שעושים דור הפלגה? אז מה אם הם מאוחדים, הרי הם מאוחדים לרע, הם מתאחדים כנגד ריבונו של עולם! הרעיון הזה במדרש חוזר הרבה פעמים, גדול השלום שאפילו היו עובדי עבודה זרה, נוצחים, ואם אין שלום אפילו אם הם צדיקים, לא נוצחים. מה ההסבר לזה?
חז"ל אומרים שפיקוח נפש דוחה את כל העבירות שבתורה חוץ משלוש עבירות. אומר אור החיים שפיקוח נפש דוחה את הכול, כי אם אין אדם, מי ישמור שבת? קודם צריכה להיות מציאות של עם ישראל ואז יהיה מישהו שיכול לשמור שבת ולקיים מצוות. הבסיס הוא הקיומיות. אותו הדבר כאן, אם אנשים משחיתים את העולם, 'מלאה הארץ חמס', 'השחית כל בשר את דרכו על הארץ', עושים פעולות כאלו לא נורמליות, זיווגים בצורה לא בריאה, משהו שמהרס את היסודות של הקיום, אי אפשר להתקיים באופן כזה. איש את רעהו חיים בלעו, הם הורסים את העולם, העולם לא יכול להתקיים. אבל אם הם מקלקלים ופוגעים כביכול בשמים, אבל מקיימים את המציאות, אז עכשיו הם במשבר, מחר יתקנו את עצמם. אבל העולם מתקיים, אם יש קיומו של עולם, יכולה להיות אחר כך עבודת ה'.
לא יודע אם זה הסבר מספיק, אבל אי אפשר להתעלם מהמדרש הזה שאומר שגדול השלום למרות שיש קלקולים מאוד גדולים, ולכן העונש שלהם היה פחות חמור, עונש של פיזור ולא עונש של כליה. בין אדם לחברו זה הבסיס הקיומי של המציאות. על הבסיס הזה, אפשר להוסיף מטרות, אידיאלים, שאיפות.
צריך לחפש ולהבין לעומק. הרי שלום יכול להיות רק על בסיס של רעיון משותף, שהרעיון הוא חיובי הוא בסדר גמור, אך שהרעיון הוא שלילי זה להפך. המשנה בסנהדרין (פרק ח משנה ה) אומרת שפיזור לרשעים טוב לעולם וכינוס לרשעים הוא רע לעולם, אז איך אפשר להסביר את הדבר הזה? צריכים להתעמק, שאף על פי כן, יש משהו בסיסי עמוק לפני ולפנים.

שלמות אברהם לעומת החסרון של דורות ראשונים
עשר דורות מאדם עד נח, ועשר דורות מנח ועד אברהם, אלו היו דורות שזכו לשנים מאוד ארוכות, בהתחלה קרוב לאלף שנים, אחר כך קצת הצטמצם, הם היו דורות מקולקלים - אלו היו עשר הדורות הראשונים עד שבא נח. עשר דורות אחרי זה גם לא הצטיינו במעשים טובים, עד שבא אברהם ונטל שכר כולם.
אז למה דורות ראשונים זכו לאריכות ימים כל כך גדולה?
המהר"ל מסביר שהדורות הראשונים הרוח שלהם הייתה מאוד גדולה, צלם אלוקים, אבל היא הייתה מנותקת מהמציאות בפועל, מהחיים בפועל. היו מופשטים מאוד. זה דומה לעץ שענפיו מרובים ושורשיו מועטים. אין לו קיום. הם עדיין לא התחברו למציאות והמפגש שהיה להם עם המציאות, היה מפגש כזה, שלא ידעו איך לרומם את המציאות בפועל, ולכן המעשים שלהם היו מקולקלים. עד שבא אברהם אבינו שחיבר בין הרוח לבין הגוף, בין המחשבה הרחבה והשקפות העולם היותר עליונות אל המציאות, וחי במציאות על פי הגדולה הרוחנית המופשטת שלו. זו מצוות מילה שאברהם קיבל, שמבטאת את העניין הזה שאברהם ידע לקדש את המציאות. העולם נמצא בתהליך של התפתחות, הקב"ה ברא את עולמו, ועניינו של העולם להתקדם ולהתפתח כדי להגיע אל המגמה העליונה, אל העתיד הגדול השלם שאור ה' יאיר את כל העולם כולו.
התהליך הזה עובר שלבים. אצל נח כבר יש התפתחות. אחרי המבול, הקב"ה מבטיח שלא יהיה יותר מבול. העולם כבר התבסס במובן מסוים שנוצר בו איזה גרעין שהוא יכול להיות נצחי. לפני כן הייתה סכנה של כליה גמורה. אחר כך בא אברהם אבינו, שעניינו, שקיומו של העולם יהיה על ידי אברהם אבינו ותולדותיו עם ישראל. אלפים שנות תוהו אלו השנים עד אברהם אבינו, אלו אלפים של שנים שכלולות בפרשיות בראשית ונח. שנים שהעולם עדיין לא עומד על בסיסו, נמצא בתהליך כזה של ניסיונות התמודדויות ונפילות. העולם נברא, ונברא אדם הראשון, ואדם הראשון חטא, והחטא שלו גרם את הקלקולים של דור המבול ודור הפלגה. נראה שבני האדם הולכים בדרכו של אדם ורוצים למרוד כביכול בקב"ה. עד שבא אברהם אבינו, ומאברהם אבינו העולם מתחיל את תיקונו. מאברהם אבינו מתחיל העולם לעלות. מתחיל תהליך התיקון של העולם, מכאן והלאה הולך העולם ומתקדם. אנחנו נמצאים בשלב מאד מתקדם של העולם, לקראת הגאולה העתידה שאנחנו מקווים שתהיה בקרוב.