בשבועות האחרונים התחלנו לעסוק בגזירה האוסרת את טלטול המוקצה בשבת. בשבוע שעבר עסקנו בהבחנה בין שני סוגי החפצים האסורים בטלטול: כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטל בשביל שימושים מסוימים, וחפצים שטרם הוכנסו, או שכבר הוצאו, משימוש של בני אדם.

כיצד לוקחים חפץ מן הטבע והופכים אותו לחפץ שנמצא בשימוש של בני אדם?
אם לוקחים אבן ומשייפים אותה לצורה מסוימת ומדויקת, ודאי שהיא כבר מוכנה לשימוש. אך אין תמיד צורך בהכנה שכזו. נניח שאדם זקוק לאבן שתחזיק את הדלת פתוחה. אין לו צורך שהאבן תהיה נקיה או חלקה. הוא בסך הכל זקוק לאבן במשקל מתאים ובצורה מתאימה לשימוש.

לכאורה אפשר להציע שלוש דרכים לייעד עצמים טבעיים לשימוש בשבת:

חמדת השבת (8)

הרב בצלאל דניאל

add_alert

2 - טעמי איסור טלטול מוקצה וכלים שמלאכתם לאיסור

3 - כיצד מייעדים אבן לשימוש?

4 - ייעוד אבנים לשימוש – הלכה למעשה

טען עוד

על ידי מחשבה וכוונה לפני השבת לשימוש באבן בשבת.
על ידי שימוש חד פעמי קודם השבת.
על ידי פעולה על העצם המכינה אותו לשימוש.

לכאורה האפשרות השלישית היא החזקה ביותר. שינוי החפץ באופן המאפשר את השימוש זו הדרך החזקה ביותר להוציא את החפץ ממצבו הטבעי והכנסתו לכלל השימוש האנושי. בין שתי האפשרויות האחרות יש מקום להתלבט. מצד אחד, לכאורה מעשה חזק יותר ממחשבה. מצד שני, עלינו לשים לב לאיזה מעשה מדובר. אדם הולך לטיול ביום חול בחורשה, ועוצר לנוח. הוא מתיישב על אבן מזדמנת. באותו רגע הוא עשה מעשה: הוא ישב על האבן, ובכך הגדיר אותו ככסא. בהזדמנות אחרת מזדמן לו לטייל באותו החורש בשבת. האם נכון לומר שבגלל שהזדמן לו פעם אחת לשבת על האבן הזאת, היא נקבעה ככסא גם להבא? אם חושבים על זה כך, יש מקום לטענה שכוונה ומחשבה שהאבן הזו תשמש כמושב חזקה יותר מפעולת הישיבה המזדמנת ללא כוונה להשתמש באבן זו בעתיד.

שאלה זו, של ההיררכיה בין האפשרויות, נתונה במחלוקת בין הראשונים:
בעלי התוספות והרשב"א אכן סבורים ששימוש חד פעמי הוא פחות יעיל ממחשבה המייעדת את החפץ לשימוש מסוים.
בעל המאור והרמב"ן חולקים, ומבארים שמחשבה היא דברים שבלב, ולא ברור שזה מספיק בכדי להוציא את הכלי ממעמדו המוקצה. לעומת זאת, שימוש חד פעמי מגדיר את החפץ כראוי לשימוש, שהרי הנה ניכר שהיה בו שימוש!

נספר מספר סיפורים מהגמרא, ובשבוע הבא נסדר אותם ומשמעותם:
במסכת שבת (דף קכה עמוד ב) מסופר על רבי יהודה הנשיא שרצה להעביר שיעור מחוץ לבית המדרש. לפני השבת הוא קרא לתלמידיו בכדי להכין את האבנים שבשדה לישיבה. כמובן שאפשר לשבת על האבנים כמות שהם בשבת, אך מכיוון שהוא עמד להעביר שיעור, סביר שהתלמידים ירצו להזיז את האבנים עליהם הם יושבים (לפחות מעט). יש מחלוקת מה רבי הורה לתלמידיו.

רבי זירא בשם רבי חנינא סיפר שרבי אמר לתלמידיו לחשוב על האבנים עליהם הם ירצו לשבת. משמע שדי במחשבה בלבד.
רבי יוחנן אמר בשם רבי חנינא שרבי אמר לתלמידיו לעשות מעשה. אך גם בדברי רבי יוחנן ישנה מחלוקת: רבי אמי אומר שרבי הורה לתלמידיו לשייף את האבנים. מדבריו עולה שיש צורך במעשה משמעותי המכין את האבנים לישיבה. רבי אסי בשם רבי יוחנן סיפר שרבי אמר להם לשפשף את האבנים מהאבק שעליהם. כלומר, אמנם יש צורך במעשה שמכין את האבנים לישיבה, אך דיינו במעשה הכנה מינימלי.

מחלוקת נוספת מופיעה במסכת שבת (דף מט עמוד ב) אודות חריות דקל שנלקטו בשביל הסקה, אך לפני שבת רצה להשתמש בהם כספות לישיבה עליהן בגינה. הגמרא פותחת במחלוקת תנאים, וממשיכה למחלוקת אמוראים: רב אמר: קושר, שמואל אמר: חושב, רב אסי אמר: יושב. כלומר, לפי רב עליו לבצע פעולה המכינה את העצים בכדי שיתאימו יותר לישיבה, לפי שמואל דיו שחשב על שינוי הייעוד של העצים, ולפי רב אסי אם במקרה ישב עליהם (גם אם לא התכוון להשתמש בהם לישיבה בהמשך) דיו בכך.

בהקשר של האבנים רב אסי אמר בשם רבי שיש לעשות פעולה של הכנת האבנים לישיבה, ואילו בהקשר של העצים רב אסי אומר שדיו שישב עליהם באופן חד פעמי. האם יש סתירה בין הדברים? האם יש הבדלים בין עצים לבין אבנים? בעזרת ה' בשבוע הבא נסדר את הסוגיות ונציג את ההלכות העולות מכך.