תיאור המקרה:

התביעה : התובע טוען, שבסופו של דבר הושכרו חדרים ליותר מ-500 אורחים, ולכן מגיע לו לקבל את שכר הבסיס, בלא קשר לשאלה מי היה זה שהשכיר את החדרים לאותם האורחים. לטענתו, העובדה שהנתבע השכיר חדרים בעצמו, פגעה ביכולתו להשכיר חדרים.

הלכה פסוקה (259)

הרב יואב שטרנברג

add_alert

103 - פיטורין עקב איחורים

104 - מעמדו של חוזה שהופר

105 - ביטול עבודה עקב סכסוך בין קבלן למעסיקו

טען עוד

נוסף על כך, התובע טוען, שעיקר שכרו נובע מארגון התוכנית לאורחים, דבר שעשה בפועל.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שהשגיו הדלים של התובע גרמו לו להפסדים גדולים, שכן הוא נאלץ להשכיר חדרים גם לדוברי עברית, ולנהל שתי תוכניות בבתי המלון - אחת לדוברי אנגלית ואחת לדוברי עברית - מה שגרם להוצאות ניכרות. לטענתו, ההסכם בינו לבין התובע בטל ומבוטל.
פסק הדין : בית הדין חייב את הנתבע לשלם את שכר הבסיס המלא לתובע.
הנימוקים: בנדון דידן, שני הצדדים הפרו את ההסכם ביניהם. התובע לא עבד במשרדי החברה, והנתבע התחיל להשכיר חדרים קודם התאריך הנקוב בהסכם שביניהם. עם זאת, הצדדים לא סיימו את ההתקשרות ביניהם באופן מוחלט, שכן התובע הוא זה שארגן את התוכנית בבתי המלון, כפי שהוסכם מראש.
במקרה כזה, ניתן לשקול שתי אפשרויות: הראשונה, להכריז כי היות שהחוזה בטל, יש לשום את שווי עבודתו של התובע במנותק מן ההסכם. והשנייה, לקבוע כי אף שהצדדים הפרו בצורה חמורה את ההסכם ביניהם, היות שהם המשיכו את ההתקשרות ביניהם, יש לשום את העבודה על רקע ההסכם.
בית הדין קבע שיש לשום את העבודה על רקע ההסכם. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלא סעיף ג) נאמר: "השוכר את הפועל, ואמר לו: כאחד וכשנים מבני העיר, מחשבין היתר שבשכירות והפחות שבשכירות, ומה שביניהם נותן החצי, כגון אם היתר בשש והפחות בארבע, נותן להם חמש".
דהיינו, שיש לשום את שווי העבודה על פי הממוצע של שווי העבודה בעיר. אמנם, בקצות החושן (שם סק"ג) כתב: "ונראה דודאי כששוכר פועל בסתם ואינו מזכיר כלל לומר לפי דמים ששוכרין בעיר, אם כן אין לו אלא כפחות ואפילו כמיעוט דזיילי, וכמו שכתב ריטב"א. אבל באומר כאחד וכשנים מבני העיר דנחית לשומא של בני העיר, דעתו אשומא דבני העיר והוה ליה כאומר כדשיימי, לכן דעתו אמיצוע וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א".
דהיינו, שיש הבדל בין מי ששכר פועל סתם, ובין מי ששכר פועל על פי מדד מסוים 'כאחד וכשנים מבני העיר'.
העקרון העולה מדברי קצות החושן הוא, שבית הדין יכול לקבוע מדד להערכת שווי העבודה על פי אמדן דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מדבריהם. ועל כן, אף שבנדון דידן ההסכם שבין הצדדים הופר, סוף סוף הוא משקף את אמדן דעתם על שווי העבודה של התובע, ויש לשום את שווי העבודה של התובע על פי ההסכם.
מלשון החוזה שבין התובע לנתבע לא ברור על מה בדיוק שילם הנתבע. ברור, שחלק הארי של התשלום קשור לארגון התוכנית. כמו כן, מסתבר ששכר זה ניתן גם בעבור השכרת החדרים במלונות. לגבי ארגון התוכנית, אין עורר על כך שחלק זה בוצע ע"י התובע.
לגבי השכרת החדרים, למעשה הושכרו חדרים במלונות האמורים בכמות התואמת את מה שהתחייב התובע לספק. אלא, שלא כל החדרים הושכרו ע"י התובע, וחלקם נמכר ע"י הנתבע בעצמו. מאידך, הנתבע התחיל להשכיר בזמן שעוד היתה זו זכותו הבלעדית של התובע.
בית הדין קבע, שכיוון שלתובע היתה זכות בלעדית, יש להתייחס לכל ההזמנות שעד התאריך האמור, כאילו התבצעו בפועל על ידי התובע. היות שלמעשה, עד התאריך הנקוב הושכרו חדרים ל-500 איש לפחות, הרי שהתובע עמד במכסת המינימום.
לאור זאת, אילו בית הדין היה קובע שהחוזה לא הופר, ברור שהתובע היה זכאי לתשלום מלא על שכר הבסיס. בית הדין קבע, כי גם לאחר שנקבע כי החוזה הופר, היות שהצדדים המשיכו לעבוד ביחד לאחר הפרת ההסכם, יש לראות כאילו הנתבע מחל על דרישתו שהתובע ידאג להשכיר 500 חדרים.
לעומת זאת, לגבי הבונוס קבע בית הדין, שמלשון ההסכם משתמע, שאין התובע זכאי לבונוס אלא על חדרים שהשכיר בעצמו, ולא על חדרים שהושכרו ע"י אחרים, ולכן את הבונוס אין התובע זכאי לקבל.