פרשת דברים תמיד קודמת ליום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי, תשעה באב. יש הרבה קשרים בין הפרשה לצום הזה, אך, לפי הבנתי, הקשר העיקרי טמון אולי במילה "דברים" עצמה. "דברים" פירושם מילים, ורש"י מציין שהבחירה במילה "דברים" מציינת מידה של קשיחות. המילים של משה ב"דברים" הן מילים תקיפות ונוזפות. הן אמת מרה שאנשים אינם אוהבים לשמוע. הבטחות מרגיעות והתחייבויות מעורפלות מתקבלות אצל הציבור הרבה יותר יפה.
במדרש אומרים חז"ל שכדאי תמיד לזכור את האמירה של שלמה המלך שמוטב לשמוע דברי תוכחה מידיד אמת מאשר דברי חנופה ומחמאות מאויב. האויב שהמדרש מתייחס אליו הוא בלעם, והידיד הוא משה רבנו. החנופה של בלעם הובילה בסופו של דבר לאלפי מתים מקרב בני ישראל. דבריו של משה שמרו על העם היהודי דורות אינספור.
זה הסיפור של תשעה באב והקשר שלו לפרשה ולמילה "דברים". נביאי ישראל - ישעיהו, ירמיהו, עמוס, הושע ואחרים - כולם אמרו מילים קשות לעם ישראל והזהירו מפני האסון הקרב. נביאי השקר, שתמיד מצויים בקרבנו, השיבו במילים מרגיעות ובשקרים שהיו נעימים לאוזני הציבור. לכן חורבן בית המקדש ואובדן העצמאות של העם היהודי היו דבר בלתי נמנע. אנחנו תמיד מעדיפים לשמוע שקרים מתוקים ולא את האמת הקשה והכואבת.
ההפטרה של שבת דברים היא תמיד הפרק הראשון בספר ישעיהו המתחיל במילה "חזון". למעשה, השבת שקודמת לתשעה באב מכונה תמיד "שבת חזון", על שם המילה הראשונה של ההפטרה של פרשת דברים. חזון פירושו חיזיון, נבואה. חזון יכול להיות דבר חיובי או שלילי. לאנשים מטורפים יש לפעמים חזון שבו הם שולטים בעולם ומשמידים בני אדם אחרים. לצדיקים יש חזון על עולם טוב ושליו יותר, על חברה מוסרית יותר.
גדולי החסידות אמרו שבשמים שופטים אדם לא רק על מה שהוא עשה ולא עשה. אדם נשפט בשמים גם על החזון שהיה לו, על המטרות שהניעו אותו בעולם הזה. כדי לשפוט אדם נכון חשוב לדעת לא רק מה הוא האדם אלא גם מה הוא שואף להיות.
גם אם המילה "חזון" יכולה לציין נבואה שלילית או עצובה, המילה עצמה היא ניטרלית. אדם יכול לבחור כל חזון שהוא רוצה. לכן ישעיהו התחיל את ספר הנבואה שלו במילה "חזון". מה החזון של העם היהודי? איזה מין עם אנחנו רוצים להיות? ההחלטה הזאת רלוונטית גם לפרט. האזנה לדברי משה ולספר דברים יכולה לסייע לנו עד מאוד בבחירת החזון שלנו, החזון הפרטי והחזון הלאומי