תחילה לימדנו הרמב"ן יסוד גדול - מתי נבואות שנאמרות על תנאי מתקיימות אפילו בלא קיום התנאי, ואחר, לימדנו הרמב"ן על מקומה של הגאולה בין עיקרי התורה והאמונה ועל הסיבות לציפייתנו אליה.
הרמב"ן לימד כי כל נבואה לטובה שנאמרה ע"י נביא בלא תנאי – הכרחי שתתקיים ולא ייפול ממנה דבר ארצה. מה שאין כן בנבואות לרעה – שהרעה בהן מותנית מראש במעשים הרעים ובהעדר תשובה או חנינה. כמו כן למדנו שבנבואות שלא נאמרו לאחרים, שייך קיומם מותנה. ומ"מ למדנו שנבואות הנביאים על הטובות המופלגות המובטחות לגאולה שנאמרו בלא תנאי – יתקיימו על כל פנים בלא ספק.
תחילה ביאר הרמב"ן את דברי חז"ל בעניין 'ביקש הקב"ה לעשות לחזקיהו משיח...' ואת שיטתם בעניין התניית שינוי זמנה של הגאולה בעוד שעצם מציאותה הינו מחויב ויבוא על כל פנים ובלא תנאי, ואחר, ביאר בהקשר זה את מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע (שבפרק חלק) האם הגאולה תלויה בתשובה וכיצד ניצח בזה ר' יהושע את ר' אליעזר.
הרמב"ן דן בנחמות ישעיהו הראשונות והראה בבירור שחלקן נאמרו על חזקיהו וחלקן על מלך המשיח העתידי, וביאר כיצד יש להבין את התקיימות הנבואה שנאמרה על חזקיהו שמלכותו תעמוד "מעתה ועד עולם" – שהכוונה הייתה שהמלכות תתייסד אצלו לשבט יהודה לעומת שאר השבטים שיגלו בימיו וכן יתמיד מאז ועד עולם שכשתהיה מלכות – היא תהיה למלכות דוד בלבד (וא"כ נבואה זו נתקיימה וכמותה יתקיימו שאר הנבואות כולן, ואין מקום לטענה שנבואות הגאולה כמו זו היו מותנות בהתנהגותנו – וכבר בטלו מחמתה חלילה).