אגדות החורבן

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

אגדות החורבן הן אגדתות המתארות את האירועים שהובילו לחורבן בית המקדש השני ואת האירועים שקרו במהלכו או כתוצאה ממנו. האגדות נמצאות בעיקר במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי ובמסכת תענית מהתלמוד הירושלמי. חלק נוסף מהאגדות מפוזר במקורות שונים ובנוסחים שונים במעט כגון במדרש רבה על איכה, במסכת סנהדרין, במדרש תנחומא ועוד. נהוג ללמוד את אגדות החורבן בתשעה באב מכיוון שהן עוסקות בענייני החורבן וכן שהן מן הדברים המותרים בלימוד.

אגדות החורבן בגיטין[edit]

אגדות החורבן בגיטין מתחילות בדף גיטין נה ב ומסתיימות שלוש דפים לאחר מכן בדף נח,א. הרקע לאגדות הוא דין סיקריקון המוזכר במשנה על מי שבא עליו גוי רוצח ונאלץ לתת לו קרקע בפדיון נפשו. הגמרא מסבירה שדין המשנה קשור לגזירות שטיטוס גזר, וכך מגיעה הגמרא לאגדות החורבן ומסבירה את סיבת החורבן:
"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח,יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר."
רש"י מבאר כי הקשר שבין הפסוק לאגדות החורבן הוא בכך שהיה עליהם לדאוג ולראות את הנולד לפני מעשיהם ולבדוק שלא תארע תקלה באם יעשו מעשים אלו. באותו האופן משמע מדברי תוספות המכוון את דברי רבי יוחנן על החכמים ששתקו בסעודה " שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות".

המהר"ל נצח ישראל ה מביא את דברי הגמרא ברכות ס א הקובעת כי "אשרי אדם מפחד תמיד" מוסב על פחד מדברי תורה ומסביר על פי זה שהיה לצדיקים שבאותו הדור לפחד מחטא הדור. בסיפורים השונים מובאים מקרים על אנשים שהעדיפו לדבוק בשלמות הרוחנית אך ללא התחשבות במצב ובחטאי הדור שהובילו לבסוף לחורבן.

רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר כי אגדות אלו הובאו בכוונה במסכת גיטין משום שיש בחורבן הבית כעין גירושין בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. ומוסיף, כי האגדות הובאו בכוונה בפרק "הניזקין" משום שאין החורבן גירושין סופיים, אלא מדובר רק בנזק בקשר שעתיד לבסוף להיתקן בגאולה.

קמצא ובר קמצא[edit]

ערך מורחב - קמצא ובר קמצא

הסיפור הראשון שמובא בגמרא הוא סיפורם של קמצא ובר קמצא שבעקבותיו חרבה ירושלים. בסיפור מתואר על אדם ששלח את שמשו להזמין את קמצא אוהבו לסעודתו, אך השמש בטעות הזמין את בר קמצא שונאו. במהלך הסעודה גורש בר קמצא מהאירוע לפני החכמים שישבו שם והחליט בעקבות כך ללכת ולהלשין על היהודים לפני הקיסר. בר קמצא אמר לקיסר כי היהודים מרדו בו והציע לו לשלוח קורבן ליהודים ולבדוק האם יקריבו אותו. הקיסר נענה להצעתו, ובר קמצא הטיל מום בקורבן כך שלא יוכלו החכמים להקריב את קורבן הקיסר. רבי זכריה בן אבקולס התנגד להצעות להעלות את הקורבן הפסול וכן להצעה להרוג את בר קמצא על מנת שלא יילך להלשין וכך גרם למעשה לכך שהקורבן לא עלה למזבח והקיסר יצא למלחמה ביהודים.

נירון קיסר[edit]

כתוצאה מהלשנתו של בר קמצא, החליט הקיסר לשלוח את צבאו על ירושלים בפיקודו של נירון קיסר. כאשר הגיע נירון קרוב לירושלים ירה חץ לכל אחת מארבע רוחות השמים ולכל כיוון אליו ירה הגיע לבסוף החוץ לירושלים. נירון שהבין שיש בכך רמז משמיים ביקש מילד שראה שיפסוק לו פסוק מלימודיו והוא ענה לו "ונתתי את נקמתי באדום ביד (על ידי) עמי ישראל". נירון הבין כי כאשר יחריב את הבית לא יקבל שכר מהקב"ה אלא יקבל מכך עונש, הלך והתגייר ולבסוף מצאצאיו יצא רבי מאיר.

בריוני ירושלים[edit]

אחרי עריקתו של נירון, שלח במקומו הקיסר את אספסיינוס להילחם בירושלים, והא צר עליה שלוש שנים. הגמרא מספרת שבאותו הזמן היו בירושלים שלושה עשירים מיוחדים- נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, שהיה מספיק בעושרם לכלכל את כל בני העיר למשך 21 שנה בחיטים ושעורים, יין מלח ושמן וכן בעצים לאספקה. בגמרא מובא כי עשירים אלו היו משתמשים בהונם על מנת לסייע לכלל, כך שנקדימון בן גוריון השתמש בכספו בשביל להביא מים לעולי הרגלים תענית יט ב, בן כלבא שבוע שהביא אוכל לאחרים וכל הנכנס לביתו היה יוצא שבע, וכן בן ציצית הכסת שהיה נמצא בין גדולי רומי למען ישראל.

על אף שחכמים רצו לעשות שלום עם הרומאים, הבריונים שהיו בעיר לא נתנו להם וקראו לצאת נגדם למלחמה. חכמים אמרו להם כי אין באפשרותם לצאת למלחמה נגד הרומאים, ובתגובה הבריונים שרפו את האספקה שהייתה בירושלים וגרמו לרעב על מנת להכריח את כולם לצאת למלחמה.

מרתא בת ביתוס[edit]

ערך מורחב - מרתא בת ביתוס

כתוצאה מהרעב, הגמרא מספרת כי מרתא בת ביתוס, אחת מעשירות ירושלים, לא הצליחה להשיג לעצמה אוכל על אף כל עושרה. לפי המסופר, היא שלחה את עבדה להביא לה סולת נקייה, וכאשר חזר השליח הוא אמר שנגמרה הסולת הנקייה ונשאר רק קמח פשוט לעשיית פת קיבר. מרתא בת ביתוס שלחה אותו שוב להביא את הקמח, אך עד שהגיע נמכר גם קמח זה, וכך המשיכה לשלוח אותו להביא בכל פעם משהו אחר עד שנגמר כל האוכל בשוק.

מרתא החליטה לצאת בעצמה לרחוב ולראות אם היא תוכל למצוא משהו לאכול. מרתא יצאה מביתה יחפה, וכאשר הלכה נדבק לרגלה גלל בהמה ומכיוון שהייתה אסטניסטית היא נפטרה ממגע זה. המדרש באיכה רבה (א,מז) מתאר כי לאחר שמרתא ‏[1] שיחדה את המלך על מנת למנות את יהושע בן גמלא לכהן גדול, היא רצתה לשמוע אותו קריאה בתורה ביום הכיפורים. מכיוון שלא רצתה לפגוע ברגליה- פרסו לה מחצלות מביתה ועד לבית המקדש. ייתכן וחוסר המודעות של מרתא למצב והניתוק שלה מהסביבה הוביל אותה לחשוב כי היא עדיין יכולה לצאת יחפה לרחוב. המדרש מביא גם סוף אחר לחייה כאשר " קשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים, והיו מריצים לה מירושלים ועד לוד".

הגמרא מביאה גם הסבר אחר למותה בכך שהיא מצאה את הגרוגרות שהיה נוהג רבי צדוק לאוכלם ולזורקם, ומכיוון שהיה חולה היא הושפעה מכך ומתה. לפני מותה- הוציאה מרתא את כל הכסף והזהב שהיו לה וזרקה אותם בשוק באומרה "מה הצורך שיש לי בכל זה?!", מכיוון שכל כספה וזהבה לא נתנו לה לקנות לעצמה אוכל בזמן המצור.

יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי[edit]

ערך מורחב - רבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי שהבין את המצב החמור בעיר, ביקש לפגוש את ראש הבריונים "אבא סיקרא" שהיה גם בן אחותו. כאשר אבא סיקרא הגיע לבקרו, שאל אותו רבי יוחנן בן זכאי מדוע הם גורמים למות כל העיר ברעב, ואבא סיקרא ענה לו שהוא איננו אחראי על המצב ושאם הוא יתנגד לבריונים הם יהרגו אותו. רבי יוחנן ביקש ממנו שיאפשר לו לברוח מהעיר ולנסות להשיג הצלה כלשהי לבני העיר, ואבא סיקרא הציע לו להפיץ ברבים שהוא חולה, ולאחר מכן יעשה עצמו מת וישים לידו נבלה וכך יוכל לצאת מן העיר. רבי יוחנן מקשיב לעצתו של אבא סיקרא ובעזרת תלמידיו ואבא סיקרא מצליח לצאת מהעיר כדמות מת.

כאשר הגיע רבי יוחנן לאספייסינוס קרא לו "שלום עליך המלך!". אספסיינוס שחשב שרבי יוחנן לועג לו בקוראו לו מלך אמר לו שהוא חייב מיתה, וגם אמר לו כי היה עליו לצאת מהעיר עוד קודם לכן. רבי יוחנן הסביר כי על אף שאספסיינוס עדיין לא מלך הוא עתיד להיות מלך משום שרק מלך יכול לכבוש את ירושלים. הוא גם הסביר שלא היה באפשרותו לצאת מן העיר (ולמעשה להיכנע) משום שהבריונים בעיר הקשו עליו.

אספסיינוס אמר לרבי יוחנן "אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה- לא היו שוברין את החבית בשביל הדרקון?". בדבריו אלו רצה להגיד לרבי יוחנן שלמעשה ישנו הכרח להרוס את העיר על מנת להכניע את הבריונים הנמצאים בה, וייתכן והדבר אף יועיל לבני העיר עצמם שסובלים מהבריונים כמו שרבי יוחנן סבל. הגמרא מביאה את דברי רב יוסף הקובע כי רבי יוחנן טעה בכך ששתק מול טענותיו של אספסיינוס, והיה לו לטעון שצריך לקחת צבת ולהוציא את הנחש מהחבית, ואין צורך לשבור את החבית. באותו האופן, אין צורך לכבוש את כל ירושלים בשביל לנצח את הבריונים שבה.

תוך כדי שדיבר רבי יוחנן עם אספסיינוס הגיע שליח שבישר לו כי הקיסר מת והוא נבחר להפוך למלך- כפי שחזה רבי יוחנן. אספסיינוס שואל את רבי יוחנן מה ירצה שייתן לו לפני שיילך. רבי יוחנן מבקש ממנו שלא יכבוש את העיר יבנה וחכמיה, ושישאיר את השושלת של משפחת רבן גמליאל הנשיא וכן שיביא רופאים שירפאו את רבי צדוק.

  1. שם נקראת מרים