פרשני:אגרת ט

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מבוא[עריכה]

אגרת זו בעיקרה היא ביקורת על הספר "עקבי הצאן", אך נוספו בו עוד עניינים ביחס לדור. התשובה לאגרת זו (ולקודמתה) נמצאת באגרת מד.

אגרת ט[עריכה]

ב"ה בירח מרחשוון ה' תרס"ז באברויסק.

לכבוד ידידי הרב הגאון האביר וחוקר נשגב וכו' מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א (הגאב"ד דק"ק יפו והמושבות תובב"א).

ספרו הנכבד "עקבי הצאן" הגיע לידי עוד לפני ב' שבועות ואחרתי מלהשיב עד הנה יען כי חכיתי על מכתבו שהבטיח לי לשלחו ביחד עם הספר, ואחרי אשר אני רואה כי עוד לא זכיתי לקבל תשובה הגונה על מכתבי החולף ע"ד ספרו "אדר היקר" ולכן גמרתי להודיע לכתר"ג לעת עתה מעט מהרהורי על דבר מחברתו המצוינה הזאת.

מראש הנני להביע את שמחתי על הצעד הגדול שהנני רואה בהתפתחות כתר"ג בהלך רוח ובסגנון ובידיעת מחלת עמנו, ואם כי הרפואה איננה בדוקה עוד כראוי, בכל זה ניצוץ תקוה נשקף לנו שאולי עוד נזכה לתחית המתים שנשאר בהם כח החיים טמון בעומק והנראה רק ליחידי הסגולה רופאי הנפש המצוינים שבעמנו ואולי עוד יוציאו את הכח הזה אל הפועל באופן שנזכה לראות חיים עבריים באומתנו, מי יתן והיה!

בספרי המידות יסופר, מעשה בחסיד אחד שראה נבילה סרוחה מונחת על אם הדרך ואמר לתלמידיו, ראו כמה לבנים שיניה... החזיון הזה הנני רואה גם במאמרו "הדור" כי בשעה שכתר"ג רואה את המון עמנו בנבלותו ובפחזותו עומד על אם הדרך ומורד באלהיו, באותה שעה יוציא כ' יקר מזולל ומראה באצבעו "על רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה העולים ומתגברים, הכח המדעיי והאידיאלי הפורץ ועולה, חלק גדול מהדור הצעיר איננו חש כל כבוד לכל מה שהורגל, לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הגבול שהחק והמשפט עומדים עליו, בדעה ההמונית הרגילה, כי אם מפני שעלה עד המקום וכו', שנדמה לו שהכל הוא שפל הרבה מערכו וכו' פראי הוא אבל גם נעלה ונשא" (בדף ג' ובדף ד' ובכ"מ ממאמרו הוא קושר כתרים לדורנו הנוכחי). על זה מצאתי נחוץ להעיר כי אם אמנם מדה טובה היא לדון את הכל לכף זכות, ומי יתן ועשו כן כל רבנינו וגאונינו, ואולם עליו גם לדעת כי מאד מאד כבד לטהר שרץ כזה ולהכניסו במקדש היהדות בלי עמל ומסירת נפש מצד גדולי הרוח של עם ישראל, ואשר לדאבון כל לבבינו עוד לא נראה העבודה הנחוצה הזאת עד היום הזה.

זכורני שבאחד ממאמרי כתבתי כדברים האלה: "המתבונן בעין פקוחה על המצב הרוחניי והמוסריי של בני עמנו בימינו אלה יבוא לידי החלטה מרה כי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום. מעבר מזה במחנה האבות החרדים, אשר אם אמנם עוד נאמנים הם "מעט" לתורתם ולעמם, אך קפאון נורא שורר בכל מעשיהם לעמם ולארצם ולתורתם, וגם אוי לנו אם נאמר – מצבם המוסריי ירד עד הדיוטא התחתונה, וכמעט בכל פנות שנפנה נראה במחנות החרדים עצמות יבשות העושים מעשיהם בתור מצות אנשים מלומדה בלי כל רוח חיים, ולעומת זה במחנה הבנים הנאורים, אשר אמנם נראה במעשיהם נצני "אנרגיה" ורוח חיים, אך נתרחקו מעמם וספרתם באופן מגונה מאד, והאם תקוה לנו מבנים ומאבות כאלה להבנות? ובכן עלינו לשמוע בקול נביאנו מלאכי השלום המשתדלים להשיב לב אבות, הנאמנים ולעם וספרתם, על בנים, ולב בנים, הער ומלא ליח חיים לכל דבר טוב ומועיל, על אבות, הקצוות מתאחדים ועמנו שב לתחיה" ("המגיד" לשנת תרנ"ט בגליון ל"ז-ל"ח במאמרי "הגיונות קצרים לירח האיתנים"). והנה את הדברים האלה כתבתי עוד לפני איזה שנים בשעה שבמחנה הבנים עוד לא נשרש המאטעריאליזמוס ההיסתוריי במדה כ"כ מרובה כמו בימינו, ועפ"י הרוב היו נאמנים עוד לרוח לאומם אם שנתרחקו מדתם, וכן במחנה האבות החרדים לא היה הדת כ"כ טפל כמו בימינו, אבל מה נאמר עתה? לאחד את את תמצית היהדות עם תמצית המאטערליזום ההיסתוריי הוא דבר שאי אפשר בשום אופן כי הם שני הפכים, וכמעט כל באי תורת קרל מרקס לא ישובון עוד אל היהדות אף להצרופה והמזוקקה, התשובה להיהדות תוכל להיות רק באופן שנצליח להוציא מן היהדות מאור כ"כ חזק וגדול עד שיתבטל האור המתעה של המאטעריליזום ההיסתוריי בעצם ולא יזכר ולא יפקד עוד במחנה האנושית. במלות שונות, אם נמצא בתמצית היהדות סם הממית את המאטעריליזם ההיסתוריי כי אז באמת נוכל להתפאר נגד כל אנשי תבל באוצרנו הרוחניי האלהיי, אבל כל זמן שעוד לא מצאנו את התמצית הזאת בל יתהלל החגר כמפתח... אמנם כותב הטורים האלה הוא יגע כעת למצוא את הגרעין האלהיי הזה, אך לע"ע תפלתי רק חזקה שלא יהיה יגיע כפי לריק ולא אלד רעיונות לבהלה.

כתר"ג כותב "יפחדו העמים המתהללים באלילים וכו', אבל למה יירא ישראל? זה העם שהמאור היותר עליון של המחשבה היותר טהורה ויותר רוממה הוא עוזו וחסנו, שהצדק היותר טהור והיותר זך הוא הודו והדרו וכו'", כפי הנראה שנעלם מכתר"ג את הכח העז של מנגדי היהדות וכי חמושים הם בכלי נשק כאלה שהצדק וכן האהבה הכללית אך משחק להם, אחרי כי יחפצו לעקור מן השורש כל מדה נכונה שמקורה ברגש האהבה והצדק הכללי, באמרם כי גם הצדק איננו כי אם יליד ההכרח של המאטעריאליזמוס שהיה נחוץ ונברא בהיסתוריא רק לשעתו, אבל בהעולם הסאציאליי העתידי אין צדק ואין אהבה כי אם עבודה משותפת לכל בני האדם בהמכונה הכללית, באופן שכל אחד ואחד נהנה רק מיגיע כפו וזאת כל תהלתו של העולם הסוציאליי, ובכן עוד לא סר הפחד – שכתר"ג תארו במאמרו היקר "הפחד" – מגדולי הרוח של היהדות כי אמנם לאו מילתא זוטרתא היא...

כ' יודע אמנם כי "המחלה הנוראה של הדור אין מקומה העקרי לא בלב, לא ברגש, לא בתאוה והפקירות, לא בידים פועלות און ולא ברגלים אצות לרעה, אעפ"י שכל אלה חולים ונכאבים הם, אבל יסודה של המחלה הוא המוח", בצד ה' במאמרו "הדור", אבל א"כ אתפלא איך עלה על דעתו כי מאמרי רגש כעין מאמרי כתר"ג יועילו להוציא את העקמומית שבמוח. כל דברי כתר"ג הם אמנם דברים היוצאים מן הלב הנכנסים ללב אך לא אל המוח הכופר... לא אכחד כי רוב דברי כתר"ג הם באמת טל של תחיה אבל גם כטל משכים הולך... מבלי לנגוע בהמוח מאומה, ובכן המלאכה עוד גדולה לפנינו והאל הטוב יחלצנו מן המצר.

במאמריו היקרים "העונג והשמחה" "הפחד" "המחשבות" נמצאו הרבה דברים הראויים להשמע, וכבר הדפסתי רעיונות מעין זה במאמרי "אש דת ורוח לאומי" (המגיד תרנ"א) ועוד בכמה מאמרים שבהם הראותי לדעת כי רוח הדור הצעיר מסוגל הוא רק לעבודה מאהבה ושלא על מנת לקבל פרס, וכי עלינו לפתח את הרוח הבוקע ועולה הזה ולהשתדל כי במקום גילה שם תהיה רעדה... (ברכות דף ל' ע"ב), ואפס שעלי להעיר לכתר"ג עוד הפעם על דבריו במאמרו "המחשבות" בזה"ל: "שמא לא ימצא האדם בפועל את היתרון המוסריי שלנו עכשיו, נאמר לו: כשתבקש בכללות האומה בודאי תמצא, ולא עוד שאין הדבר תלוי עפ"י הצדק שבפועל שישנם כמה דברים המונעים ומעכבים אותו להופיע בגלוי, כי אם עפ"י כשרון הצדק הגנוז בכח בכלל האומה, והכשרון הזה הוא כ"כ גדול ונשגב עד שהוא עולה למרום הצדק האלהיי וחפץ דוקא בצדק עולמים (בצד כ"ו מספרו)", ואמנם כן הוא כי צדק עולמים הוא תמצית היהדות, וכל מיני הליבעראליזום השונים שמקורם אהבה ורגש מקורם ברוך בהיהדות העתיקה, באופן שבנקל לנו להיות נאמנים ליסודי היהדות, ויחד עם זה להיות גם ליבעראליי היותר קיצוניי לפי הסגנון החדש, אבל בשום אופן אין לנו להיות נאמנים ליסודי תורת קרל מרקס ברוח היהדות, אחרי כי התורה הזאת רחוקה מכל רוח ורגש, ובכן לא די לנו במה שנמצא את היתרון המוסריי של היהדות כי אם לנו גם למצוא בהיהדות כח הדוחה את המאטעריאליזמוס ההיסתורי והעוקרו משרשו, ועד העת ההיא אין לנו עוד לשמוח... כי לעת עתה עוד הנצחון ממנו והלאה וזולת שניצוץ תקוה נשקף לנו כי בוא תבוא העת הזאת ולא תאחר.

במאמרו "דרישת ד'" ז"ל: "מניעת דרישת ד' והסרת החפץ מהמדע העיוני היותר מאיר ונשגב, נעשה בתחלה מעצלות; מנטיה לדברים רק גסים ומקלות דעת, אבל במשך הזמן, האומה מתרגלת עם חליה, ונעשה לה כטבע שני, שאף אם תתעורר התעוררות קלושה לשוב להאיר באור הדעת את ד' לא תוכל כ"כ על נקלה; ההרגל של המחשכים והמאסרים הצרים של הפתרונים הדמיונים לכל הדברים הרמים שהעולם משותת עליהם, עושה את האדם אסור בכבלי ברזל עד שאם ירצה לפתח את אסוריו ירגיש בעצמו שהוא נעזב ונחלש, וכאלו בור הסוהר וחשכתו הוא מעונו הטבעי וכו'" (בצד כ"ח). ההשקפה הזאת היא אמיתית וכבר נודעה ונרגשת בין אנשים נבונים (גם "המורה נבוכים" נגע בזה בספרו חלק ראשון פרק ל' ופרק ל"ג בדברו ע"ד חסרון דרישת המדע האלהיי, והרחיב בזה בדברים ישרים הריב"ל בהקדמת ספרו "תעודה בישראל"). וראיתי להודיע לכתר"ג מעט מהרהורי לבי בזה והוא כי העצלות הזאת הביאה לידי בטלה, ואחרי שכנודע שבטלה מביאה לידי שעמום המוח וטרוף הדעת (מסכת כתובות ס"א), ולכן נולדה מזה ספרות שלמה בתקופות ידועות בחיי עמנו שמקורה רק הבטלה והשעמום... באופן שהספרות הזאת היא חזיון טבעיי בפרט ובמין האדם בכלל, וגזירה היא מלפני קורא הדורות להשפיע עלינו לזמן ידוע ספרות עצלנית כזאת. אדמה, כי כתר"ג יבין להגיגי וירגיש עד היכן הדברים מגיעים. וראיתי אך להוסיף מעט כי אמנם בין האנשים העצלים האלה נראה אינרגיה עצומה ללחום – ולפעמים גם במסירת נפש – עם הנבונים האינם הולכים בדרכיהם, ובהשקפה הראשונה הלא נדמה כי הוא היפך טבעם, כי היתכן באיש אחד בטלה ומלחמה? ואולם אם נוסיף להתבונן בזה נראה כי המלחמה הזאת היא חפץ טבעי להם באשר כי האינסטניקט שלהם מרגיש כי הבטלה והשעמום – הוא יסוד קיומם בעולמם, ובכן אך מלחמת הקיום הנראה בכל הטבע נראה בזה, ולא מוזר הוא א"כ במה שהם יוצאים למלחמה בעבור העצלות והבטלה. והדברים עתיקים.

במאמרו הנעלה "דעת אלהים" הוא חוקר אחרי החזיון המוזר בהשקפה הראשונה והוא במה "שהמחשבה היותר רוממה תתאים דוקא להמחשבה היותר ילדותית", והאריך בזה מדברים מחוכמים מחכמת הנפש וחכמת האלהות. וראיתי לציין על זה איזה דברים מקוטעים: יחס המחשבה הרוממה להמחשבה הילדותית הוא כמו יחס המחשבה של הכופר בכל למחשבת האדם הפראי שאין לו כל מושג מהרעיון האלילי ומכ"ש מהרעיון האלהיי (כנודע, גם האליליות לא נולדה אצל האדם קודם עמדו על מדרגת התפתחות ידועה, ועד היום הזה נמצאים שבטים פראים שונים שאין להם כל מושג מהרעיון האלילי ומכ"ש מהרעיון האלהיי), לשניהם אין אלהים, אלא שלזה אין אלהים מחוסר דעת ולזה אין אלהים מרבוי דעת, כי גם אכול דבש הרבה לא טוב. ישנם הרבה דברים שרואה האדם בן דור הנוכחי בחכמתו מה שראה האדם הקדמוני בדמיונו... נודע גם כי הקומוניזמוס משאת נפשם של הסאציאליסטים החדשים היה גם אצל האדם הקדמוני, וגם אצל הרבה עמים פראים בימינו אלה. גם האהבה הכללית של התקופה האחרונה היא ילידת האהבת עצמו של התקופה הראשונה, והוא כי האהבה העצמית מתפתחת והולכת עד כי נעשית לאהבה כללית, באופן שהאלטרואיזום מקורו הוא העגאיזום, וכבר מורגל הוא בפי האינדואליסטים וניטשע בראשם כי על האדם העליון להיות במדרגת אדם הראשון קודם אכלו מעץ הדעת דהיינו מעבר השני של טוב ורע...

האנארכיסטים הקצונים אומרים כי על האדם ללכת ערום כיום הולדו בלי בושה וכלימה... (והוא מעין אגדת המקובלים ובעלי האגדה כי האדם בהתקופה האחרונה אחרי תקון חטא עץ הדעת יהיה במדרגת האדם הראשון קודם החטא, והדברים עתיקים). הדיקאדענט האשכנזי היופטמאן בחזיונו "הפעמון הנטבע" (העתקתו לא נמצא בשפתינו) שם בפי גבורו היינריך דברים כאלה: אבל שאלתכם מדוע אין לי כל חובה בעולמי, אשיבכם, כי גם האדם הקדמוני לא ידע מטוב ורע ומכל חובה בעולם, ולא היה לו כל חובות מוסריות להחברה לביתו, כי כל החובות האלו קבלו עליהם האנשים בעצמם והטוב והרע הם נבולים של המוסריות הנוצריות והאדם בכבודו ובעצמו.

אציין פה דבר מגוחך ע"ד מה שכתב הסימבוליסט הצרפתי סאר מאראדק פעלאדאן כי עיקר המטרה המוסריות הוא כי על האדם המתקדם והולך להשחית אברי ההולדה ולהשתדל להיות אנדרוגינוס שזה הוא קץ ההשתלמות להיות זכר ונקיבה כאחד (ראה מה שכתב עד"ז הח' מקס נרדוי בספרו הנודע вырожденіө והח' נ' מכאלווסקי בחלק השני מספריו בבקרתו על ספרו של נרדוי ובדברי[ו] ע"ד הדעקאנטיסטים והסימבוליסטים). ובכן גם בזה נראה מעין שאיפה להיות כאדם הראשון קודם החטא שלפי דעת חכמינו באגדותיהם היה אנדרוגינוס... במלה אחת וקצרה, אצל המחשבה הילדותית נאמר כי במקום ענותנותה שם הננו מוצאים גם את גדולתה, ונוגע להרעיון המבוכר נאמר כי במקום גדולתו שם הננו מוצאים גם את ענותנותו... ודי לחכימא ברמיזה, ואולם הכל הולך אל מקום אחד... יש לי עוד מה לציין עד"ז, אך גם מה שכתבתי בזה הוא מקוטע ועוד חזון למועד.

כ' כותב: "תשועת אלהים איננה קרובה כי אם לפי אותה הרוממות המוסרית שתטביע הקריאה בשמו באומה באנושית ובמציאות..." (צד ל"ז במאמרו "דעת אלהים") זה יזכירני מאמר חז"ל במסכת שבת (דף קי"ט) בזה"ל: "אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניא, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף, אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילים לתוכו וריחו נודף. אמר ליה תן לנו הימנו, אמר לו, כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת איננו מועיל לו..." מזה נראה השקפת ריב"ח הבהירה כי האמונה החקוקה בלב המאמין על דבר רוממות יום השבת וחין ערכו פועלת גם על המציאות עד שבאמת ידמה המאמין ויחוש כי אמנם כן הוא שתבשיל של שבת ריחו נודף... וזה הוא מפעולת כח המדמה על העצבים, באופן שהמציאות נראית ומורגשת באותו הדמות שנראה להדמיון. וכמדומני שראיתי בספר "מלאכת מחשבת" להגאון החוקר ר' משה חפץ בפרשה נשא ע"ד המים המאררים כי זה הוא מפעולת כח הדמיון, באשר שהיא חושבת כי המים האלה באמת מאררים הם ולכן עי"ז בטנה צבה וירכה נופלת, ולולא כח המדמה כי אז אין במים האלה שום שינוי, יעויין שם.

וראיתי להעתיק לכתר"ג מה שראיתי בספר "ליקוטי מהר"נ" (להקדוש מהר"ן מבראסלו בסימן קפ"ו) בזה"ל: "מה שמספרים מופתים מהצדיקים הוא מחמת שאנשיהם הם אנשים כשרים ומאמינים בהצדיקים, כי ע"י אמונה שהם מאמינים בדברי הצדיק, עי"ז נתגלים מופתים... כי באמת הצדיק בוודאי מלא מופתים, וכשהוא מאמין בהצדיק ונותן עיניו ולבו על דברי הצדיק, על כל דיבור ודיבור, כי מאמין שכל דבריו אמת וצדק ובכונה מכונת, אזי אח"כ כשבא לביתו כל מה שיארע אותו הוא מסתכל היטב על כל דבר שיארע לו, ומבין למפרע בדברי הצדיק שדיבר עמו בהיותו אצלו שזה היתה כוונת הצדיק שרמז לו בתוך דברים שדיבר עמו, וכן כל דבר ודבר שיזדמן לו הוא מוצא הכל בדברי הצדיק למפרע, ברמז לו שיהיה כן... נמצא שנעשה ונתגלה המופתים עי"ז... וכן מצינו אצל הנביאים שבשעה שאמר הנביא הנבואה היתה ברמז, ולא היו מבינים נבואתו בפירוש על מה מרמז, ואח"כ כשנתקיים דברי הנביא היו יודעים למפרע שנתקיים דברי הנביא שהתנבא ורמז ע"ז מקודם והבינו דברי הנביא למפרע שהתכוין על זה, וכמו שמצינו בדניאל שמרמז על סוף קץ הגאולה ועתה הדברים סתומים כמו שכתוב שם, סתום הדברים וחתום, כי אין אדם יודע עתה איך מרומז שם זמן הגאולה, אבל לעתיד אי"ה, כשיקוים הדברים ויגיע קץ האמת ויבא משיחנו אז ידעו למפרע איך שמרומז בדבריו זמן הקץ, וכן מצינו בכמה נביאים" עכ"ל, מזה נראה כי חלק גדול מהמופתים האלה הוא לכח המדמה שלרגליו אין מראים לו לאדם כי אם מהרהורי לבו. בכלל נחוצה זהירות יתירה במחשבות כאלו כי הוא מהדברים שצדיקים מתעדנים בהם ורשעים נידונים בהם... המאמין יחיש את תשועת ד' ומופתיו על ידי נביאיו, והבלתי מאמין לא יחיש מאומה, ואשרי המאמין והחש.

בצד מ"א ממאמרו "דעת אלהים" הוא אומר עכשיו הגיע הזמן שיראה ישראל את עוזו והדרו בין בשלילה – לעקור את האשרה של שלילת האידאליות והחופש האלהיי, משורש שרשה, בין בחיוב – לרומם את האידיאליות, את האהבה לדרכי ד' הנטועה בנפשו הלאומית פנימה, והיא הולכת ועולה פורחת ומתגדלת, לרגלי כל מה שמתגבר מקור ישראל, העם האחד שהאידאה שלו הוא להחיות בקרבו את היסוד המוסריי, לא רק בצדו המעשיי לבדו, כ"א גם בצדו האידאליי שהוא מטרה בפני עצמו בתור התכנית העליונה של החיים, והצד האידיאליי לא יושלם לעולם בעז גבורתו, עד שרק הוא יהיה הכח המניע את הגלגל הקולטוריי לכל צרכיו המרובים, כ"א כשיהיה נובע ממקורו האמיתי מאותו המקור שכל הטוב של המציאות נובע ממנו הטוב האידאליי האלהיי וכו' וכו'. על זה אני אומר כי לא "עכשיו" הגיע הזמן כי אם בשכבר הימים, ולוּא עשו כן שומרי היהדות כי אז לא באנו עד משבר נפש האומה של עכשיו, ואם לא הראה ישראל את עוזו ואת הדרו עד הנה כי אז כבד מאד הדבר להראותו עכשיו בשעה ששתות המוסר נהרסו עד היסוד... וצדק עולמים מה יכול לפעול על דור צעיר שכולו חומריות מדעית והאומר כי המוסר אף היותר זך ונקי הוא רק פרי העבדות של האדם בתקופות ידועות, ובהעולם הסאציאליי חסד ומוסר מאן דכר שמיה? (דרך אגב ראיתי להעיר את אוזן כתר"ג כי גם להשיטה הקיצוניית הזאת יש סמך בדברי המקובלים האומרים כי רק העולם מתנהג במדת החסד ולכן עד ביאת משיחנו הלכה כבית הלל שמדתם מדת החסד אבל לעתיד לבוא יתנהג העולם במדת הדין ותורה חדשה תצא שבה תהיה ההלכה כבית שמאי המעמיד את דבריו על מדת הדין, והוא מעין התקופה היותר קדמוניה שבה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין... והנה גם פה ילדות וזקנה נשקו, הדור האחרון עם הדור הראשון נפגשו, וקצרתי בזה). בכלל המלאכה לא קלה היא כ"כ כאשר ידמה כ' כי דבר זה יתמלא "על ידי פתיחת מעין האגדה בהרחבה גדולה, ודוקא ע"י ת"ח גדולים וקדושים שקנו את התורה היראה והדבקות האלהית בלח עצמותם ובדם התמצית של לבבם, ודוקא הם ראוים הם להורות ולהודיע שאין הלמוד של מה ששייך למחשבה ורגש דבר ארעי וטפל, גם לא דבר של רשות או איסור, וק"ו שאיננו דבר של אבוד זמן ומעין בטלה כי אם עיקר יסוד החיים, עיקר מעין הישועה. השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים מחויבות הן להפתר עכשיו בהדרגות שונות לכלל העם ולהוריד דברים נשאים ונשגבים עד עמק [הדיוטא] הרגילה ההמונית. צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר ועסקנות קבוע[ה] ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה ותתברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופפולרי להשיב נפשות צמאות וכו'" (לשונו במאמרו "עבודת אלהים" צד נ"ד). כמה תמימים הם הדברים האלה! לפי דעתי מרבית הגדולים והקדושים שעליהם ישליך כתר"ג את יהבו עוד רחוקים הם כרחוק מזרח ממערב מאותן ההרגשות העדינות האלהיות שכתר"ג מלא מהן על כל גדותיו... כי האמת נתנה להאמר כי מחברתו החדשה "עקבי הצאן" היא פנינה יקרה בספרותנו כי הנני רואה בה תמצית היהדות של הכוזרי והרך והרגש של המקובלים ובעלי החב"ד, וכ"ז נכתב בסגנון פופוליאריי שאין למעלה ממנו, אבל כבר אמרתי במכתבי הקודם כי דרור אחד לא יביא את האביב, ובפנת המחקר והרגש האלהיי הוא אחד ואין שני לו בהררי קדשנו ולמה לנו להונות את עצמנו. אין כל ספק בעיני כי מרבית הגדולים האלה לא לבד שלא יודיעו ברבים פתרון בסגנון קל להשאלות הרוחניות הגדולות כי אם עוד יצאו למלחמה על פותרים כאלה... ואם אולי כונת כתר"ג ליסד ישיבות שונות שבהן נקבע למוד המוסר מעין הקבוצים של ר' ישראל סאלאנטר ז"ל ובזה באמת ימצא לו עוזרים רבים בהר קדשנו, אבל א"כ ההר געש וילד עכבר...! כי הלא כבר נראה פעולת הקבוצים האלה במדינתנו, כי לא למוסרו של "המסילת ישרים" שואף הדור החדש שכתר"ג תארו באופן אמנותי במאמרו "הדור", ובכן לא מקדושים כאלה יושע יהודה. ובהנוגע לכתר"ג, עלי עוד הפעם לשנות כי על כ' עוד להתפתח הרבה עדי יגש אל המלאכה הזאת, ולע"ע הנני רואה בדבריו רק פראזות יפות, שאמנם הנני מחבקן ומנשקן מפני גודל הזך והזוהר והרגש האלהיי הטמון בהם, אבל אין בכחן להחזיר את הדור החדש לתחיה... ביחוד מה שגלה חפצו כמה פעמים במאמריו הנשגבים "דעת אלהים" "ועבודת אלהים" כי על ידי הלמוד המוסריי ישובו בני הדור החדש למצות מעשיות הוא דבר הרחוק מאד, וכמעט אי אפשר הוא לפי הלך רוחם הם וגם לפי הלך רוח של היהדות העליונה המחבקת זרועות עולם ואשר במרום תמריא, מבלי כל אחיזה במעשים גשמיים... די לנו אם רק נחזירם לעקרי היהדות אף אם לא לענפיה ולמה לנו לחשוב ולאבד זמן ע"ד התשובה לענפי היהדות ועי"ז נתרחק ביותר מהעיקר והשורש. ישים נא כתר"ג את הדברים האלה אל לבו למען ידע איך להשתמש בזמנו ובכשרונותיו הנעלים והרגשותיו העדינות לדבר שאולי באמת תצא מזה תשועת ישראל הרוחניית כי כפי שאמרתי כמה פעמים, באמת טמון בכתר"ג גרעין אלהיי שלא כל אדם זוכה לזה ועליו לפתח את הגרעין הזה למען עמנו אשר נאהב סלה.

במאמרו "דעת אלהים" (בצד מ"ה) כותב כ' בזה"ל: "הדמיון הכוזב שאפשר לקבל תמציתה של תורה בתור רגש דת שאין לו יחס לעצם סגולתה של האומה בחייה היותר שלמים, החברותיים והמדיניים, גרם ליקוי גדול לחלק רשום מאד של המין האנושי שיוכל רק אז להתרפאות ממנו, כשיפלוט את מה שבלע מרגשי הדת המופשטים שקרעם בחזקת היד מעץ החיים הכללי של תורת ישראל המשולב דוקא עם נשמתו הלאומית, וממילא יכול אח"כ לשוב לקבלם בצירוף כל האורה המקורית שהיא מוכרחת להיות נשאבת דוקא מטבע האומה המתגלה באור תורתה וכו'" ובדף מ"ו ז"ל "מהקליפה העבה הזאת יונקות הן הדתות המתפרנסות ע"י הלח שבשפל מצבה של תורת אמת", ובדף נ"ח במאמרו "עבודת אלהים" ז"ל: "המושג הכללי שנלקח אצל העמים כולם לפי אותו הנוגה שזרח עליהם באור כהה מאורו של ישראל, לא היה אפשר להנשא מהמושג שהוא בעצמות יסודו מושג אלילי והוא מתדמה רק בצד החיצוני של השפעת התורה וכנסת ישראל דהיינו שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידאליים בעצמותה של העבודה עצמה, זאת היא העבודה שמקורה היא הפלצות והזעזוע – לא יראת הכבוד וההוד המגדל את הנפש וכו' וכו'". מוכרחני להעיר לכ' כי בפנה הזאת נכנס בעולם שאינו שלו לגמרי, וכמעט שאתפלא על כתר"ג שלא נעלם ממנו כי "כל בן תורה צריך להיות איש יודע את המצב הכללי של החכמות בעולם ואת פעולתם על החיים, למען יכיר את הצביון והסגנון הכללי של הרוח שבדורו, וכו', צריך שלא יהיה זר לאדם גם כל רגשות החיים ההוים בעולם ונהוג בדור" (במאמרו "דרישת ד'") ופה כמעט שנעלם מכתר"ג שנמצאת חכמת הטעהאלאגיע בעולם ואשר ספרים לאלפים נכתבו אודותה מגדולי חכמי אומות העולם ואשר לא יבושו כי ידברו אודותם בשערים המצוינים בהלכה, כי לו קרא כתר"ג לכהפ"ח איזה ספרים מהם בחכמת הטעהאלאגיע כי אז לא היה מהיר להוציא משפטים והשקפות מעין ההשקפות הנזכרות.

זכורני שבמחברתו הקטנה להצעירים הוא מזכיר לשבח את החכם הגדול וולאדימור סאלאוויאוו, אך כפי הנראה שאך שמעו שמע אבל לא קרא את ספריו הנעלים במקצוע הטעהאלאגיע ובמקצוע הפילוסופיא כי לוא קרא את ספרי הפילוסוף הזה כי אז בטח היה נוכח לדעת כי גם מגדולי הרוח של הנוצרים לא זר המושג של עבודה מאהבה ויראת הרוממות במובנה היותר טהור ונעלה, וכי חכמים כסאלאוויאוו קרובים בקרבת רוח לרוח היהדות, וכל משאת נפשו צדק עולמים אידעאליזום בכל פנות החיים הוא גם משאת נפשם של גדולי חכמי הטעהאלאגיע בארופיא, על כ' לדעת כי בשעה שנצא למלחמה על הכפירה בכל, כי אז עלינו לקבל סיוע מגדולי חכמי אומות העולם כי בדבריהם נמצא הרבה מן המוכן ואפס שעלינו למרקם לפי רוחנו אנו.

אמת נכון הדבר כי אם בחפצנו להציב קו מבדיל בפנה הזאת כי אז עלינו להעמידו באופן כזה: רוח ישראל הוא המקור להרעיון האלהיי, ורוח שארי הדתות נובע מהענפים של המקור, באופן שגם בהענפים נמצא הרוח הכללי הנראה ומתגלה לפעמים לגדולי חסידי אומות העולם. ואמנם בפנה הזאת ישראל בכלל הוא ממלכת כהנים, כי הנראה בדרך מקרה ליחידי סגולה בכל אומה ולשון זה נראה לבני האומה העברית בכלל באשר כי הם המקורים להענפים; אבל להחליט כי לבני שארי הדתות אין כל חלק ונחלה בהאידעאליזום הנשגב זו הוא שגגה שיצאה מלפני השליט. בכלל, אוי לא אם אומר ואוי לי אם לא אומר, והוא, כי בפנה הזאת, רצוני לאמר, בחקרי הדת והמוסר, אשמנו מכל עם, כי תחת אשר אצל כל עם נאור כבר נמצאו בתי ספר גדולים אשר בהם יושבים פרופיסורים וחכמים גדולים ודורשים בחקרי הדת והמוסר, הנה אצלנו בהעם שהוא כולו ממלכת כהנים אין זכר לזה... אמנם הרבה נסבות שונות בזה אבל עכ"פ המציאות כן היא, ואוי לאותה כלימה!

עוד הרבה היה ראוי לי לכתוב ע"ד מחברתו "עקבי הצאן" מפני חין ערכה ורוממות הרגשותיה, אך זה אעשה כשאקבל מכתר"ג דברים ברורים בנוגע למכתבי ע"ד ספרו "אדר היקר" וספרו "עקבי הצאן" כי אז בדעתי לברר הרבה מהשקפותי הנוגעות לספריו בארוכה. בכלל הרבה השקפות יפות בספריו שבכל "לבי" הייתי מסכים עליהם באשר כי כן נוח לי אבל רחוקות הן לדאבון לבבי מן האמת... במלה, אחת, עלינו לכונן בית ספר גבוה בירושלים ללמודי היהדות והמוסר האלהיי, ויחד עם המלחמה שנלחם עם הכפירה בכל עלינו גם לטהר את היהדות העליונה מן החוחים והקוצים הסובבים אותה ואז אור חדש על ישראל יאיר, וגם כל הגוים ינהרו לאורו... וכו' וכו'.

ידידו המוקריו והמכבדו כרום ערכו.

שמואל אלכסנדראוו.