פרשני:בבלי:חולין סז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין סז א

חברותא[עריכה]

הטל את הפרט ביניהם, ודונם במידה זו של כלל ופרט וכלל. ולכן דרשינן הכא, "כל אשר במים", הרי זה כלל. "בימים ובנחלים" הרי זה פרט, "סנפיר וקשקשת במים", חזר הכתוב וכלל. ויש כאן כלל ופרט וכלל. וכלל ופרט וכלל, אי אתה דן ומרבה אלא דבר שהוא כעין הפרט.
מה הפרט, ימים ונחלים, מפורש שהם מים נובעים, אף כל מים נובעים מרבינן להו.
ומפרשינן: מאי רבי? איזה דבר שהוא כעין הפרט אנו מרבים? חריצין ונעיצין, לאיסורא! כיון שהחריצין והנעיצין הם מים נובעים כעין הימים והנחלים, מרבינן להו לאיסורא, דבעינן שיהיו בדגים הגדלים בהם סנפיר וקשקשת.
ומאי מיעט, איזה דבר התמעט מהפרט שאינו דומה לו (שהרי כל פרט למעוטי הוא בא)?
בורות שיחין ומערות - להתירא! כיון שהבורות והשיחין והמערות אינן נובעין, אין הן דומים לימים ולנחלים. ולא בעינן שיהיו בדגים שבהן סנפיר וקשקשת.
ומקשינן: ואימא נדרוש אחרת את הכלל ופרט וכלל: מה הפרט, ימים ונחלים מפורש, שהם מים גדלין הנמצאין על גבי קרקע, אף כל מים הדומים לפרט שהן גדלין על גבי קרקע.
ומאי רבי, ומה נרבה מכעין הפרט? אפילו בורות שיחין ומערות לאיסורא. שגם בדגים שבהם בעינן לסנפיר וקשקשת כדי להכשירם.  146  ומאי מיעט מכעין הפרט שאינו דומה לו? מיעט כלים, שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת, שהם אינם דומים כלל לימים ונחלים.

 146.  ואף על גב שאין הבורות והשיחין והמערות דומין לימים ולנחלים אלא רק בצד ובדמוי אחד, שבשניהם המים נמצאים על גבי הקרקע, מכל מקום, מרבינן להו. דסבירא לן השתא שהכלל האחרון הוא העיקרי, וכל דבר שדומה לפרט, אפילו במקצת, מרבינן ליה.
ומשנינן: אם כן, דממעטינן רק כלים שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת, הרבוי שלמדנו מהפסוק "תאכלו מכל אשר במים" - מאי אהני ליה?! הלא גם מלבעדי רבוי זה היינו יודעים שדגים שבכלים מותרים הם גם בלי סנפיר וקשקשת.
אלא ודאי הרבוי של "תאכלו" בא להתיר את הדגים שבבורות שיחין ומערות שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת. ורק חריצין ונעיצין, שדומים לימים ונחלים בשני צדדין (שהם על גבי קרקע, וגם נובעים) בעו סנפיר וקשקשת.
יש מידה בכלל המידות שהתורה נדרשת בהם הנקראת "כלל ופרט וכלל", ויש מידה של "רבוי מעוט ורבוי".
המידה של כלל ופרט וכלל, יסודה הוא, שהפרט הוא פירושו של הכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט. כך שאם היה רק כלל ופרט בלבד, הרי אפילו דבר הדומה לפרט לא מרבינן ליה. אך אם יש אחר הפרט כלל שני, הרי הכלל השני מהני לרבות דבר הדומה לפרט.
המידה של רבוי ומעוט ורבוי יסודה הוא, שאם היה רק ריבוי ומיעוט, הרי אין המעוט פירושו של הרבוי, אלא מלמד הוא אותנו שלא נרבה את הכל אלא רק את הדברים הדומים למעוט. ואם ישנו לאחריו רבוי שני, הרי הרבוי השני, הבא אחר המעוט, מלמד אותנו לרבות את הכל. והמעוט מהני למעט רק דבר שאינו דומה כלל למעוט.
דבי רבי ישמעאל תנא: הפסוק "מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים" שנאמר בו במים במים שתי פעמים סמוכין זה לזה, אין פסוק זה נלמד במידה של כלל ופרט כאשר תטיל את הפרט של "בימים ובנחלים" ביניהם. אלא פסוק זה ריבה ומיעט, ונידון הוא במידה של רבוי מעוט ורבוי.
"מכל אשר במים", ריבה.
"בימים ובנחלים", מיעט.
"אשר לו סנפיר וקשקשת במים", הרי זה חזר וריבה.
וקיימא לן: ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל!
מאי רבי? מה אנו מרבים מהרבוי? חריצין ונעיצין - לאיסורא. דבעינן בהו סנפיר וקשקשת, שמרבים אנו כל דבר. (שזוהי המידה של רבוי מעוט ורבוי).
ומאי מיעט מהמיעוט של ימים ונחלים? בורות שיחין ומערות - להיתירא! שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת.
ופרכינן: ומנין לך למעט בורות שיחין ומערות להיתירא? אימא, מאי ריבה? - בורות שיחין ומערות לאיסורא, שגם בהם צריך סנפיר וקשקשת. ומאי מיעט מהמיעוט של ימים ונחלים? - מיעט כלים, שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת.
ומשנינן: אם תאמר שרק בכלים לא בעינן סנפיר וקשקשת, אם כן, הפסוק "את זה תאכלו מכל אשר במים" מאי אהני ליה? הלא גם בלעדיו היינו יודעים שבכלים לא בעינן סנפיר וקשקשת. אלא ודאי מהמילה "תאכלו" ילפינן למעט בורות שיחין ומערות שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת. ורק בחריצין ונעיצין בעינן סנפיר וקשקשת.
ופרכינן: כיון שלא דרשת במידה של כלל ופרט וכלל (שבה מרבין כעין הפרט) אלא דרשת במידה של רבוי מעוט ורבוי. אם כן, ואיפוך אנא, ונימא, ש"תאכלו מכל אשר במים" בא להתיר חריצין ונעיצין, שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת, והרבוי בא לרבות בורות לאיסורא, שגם בהם צריך סנפיר וקשקשת.
ומשנינן: ליכא למימר הכי, כדתני מתתיה!
דתני מתתיה בר יהודה: מאי ראית לרבות בורות שיחין ומערות להיתרא, שלא צריך בהם סנפיר וקשקשת, ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא, דבעינן בהו סנפיר וקשקשת?
מרבה אני בורות שיחין ומערות להיתירא, מפני שהן עצורים, שאין להם מוצא ומבוא ככלים, ואינם דומים לימים ונחלים שהם זורמים.
ומוציא אני חריצין ונעיצין, שאין הם עצורין ככלים אלא זורמים הם כימים ונחלים. ולכן בעינן בהו סנפיר וקשקשת כשם שבעינן בימים ובנחלים.
שנינו לעיל בברייתא, הואיל והתיר במפורש והתיר בסתם. ומשמע שישנו פסוק מפורש בתורה שמתיר בכלים, וישנו פסוק שאינו מפורש, שמתיר דגים בלי סימני טהרה בכלים.
ומבארינן: הי פסוק הוא סתום? והי פסוק הוא מפורש?
פליגי בה רב אחא ורבינא:
חד אמר: "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים", המדבר ביש לו סנפיר וקשקשת, זהו הפסוק המפורש.
ואילו הפסוק "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת", דמיירי באין לו סנפיר וקשקשת, זהו הפסוק הסתום.
וחד אמר: הפסוק דמיירי באין לו סנפיר וקשקשת, זהו הפסוק המפורש. והפסוק דמיירי ביש לו סנפיר וקשקשת זהו הפסוק הסתום.
ומבארינן: מאי טעמא דמאן דאמר שהפסוק דמיירי ביש לו הוא המפורש?
אמר לך, מיניה מפסוק זה, הוא דקא ידעינן דקא משתרו כלים. דכתיב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, אותם תאכלו", ודרשינן: אותם תאכלו, ולא את אלו שאין להם סנפיר וקשקשת!
ומיעוט זה הוא לגבי אותם הנמצאים בימים ובנחלים. אבל הנמצאים בכלים, אף על גב שאין להם סנפיר וקשקשת, מותרין הן. אבל הפסוק "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים", דדרשינן בימים ובנחלים לא תאכלו, הא בכלים תאכלו, לא הוי היתר מפורש. כי המשך הפסוק כך הוא: "ומכל נפש החיה אשר במים, שקץ הם לכם. ושקץ יהיה לכם. מבשרם לא תאכלו". ומשמעות הפסוק היא, שבכל מקום הזהירה התורה שלא לאכול דגים שאין להם סנפיר וקשקשת. ורק אנו דורשים את הפסוק בכלל ופרט וכלל להתיר דגים שבכלים אפילו בלי סנפיר וקשקשת. ואם כן אין זה פסוק מפורש.
מאי טעמא דמאן דאמר שהפסוק המדבר באין לו, הוא המפורש?
דהאי קרא, הוא דקמוכח אהאיך! פסוק זה, המדבר באין לו סנפיר וקשקשת, הוא זה שמגלה על הפסוק שמדבר ביש לו סנפיר וקשקשת, שדגים המצויים בכלים, מותרים הדגים אפילו בלי סנפיר וקשקשת.
דאי מהאיך קרא דמיירי ביש לו סנפיר וקשקשת, הוה אמינא, בכלים, אף על גב דאית ליה סנפיר וקשקשת, נמי לא תיכול. דהכי הוה דרשינן: "ובנחלים - אותם תאכלו", הא בכלים, אפילו אותם לא תאכלו. והפסוק המדבר באין לו סנפיר וקשקשת, הוא זה שמגלה לנו על הפסוק שמדבר ביש לו סנפיר וקשקשת, לדרוש, שדגים המצויים בכלים, אף על גב שאין להם סנפיר וקשקשת, מותרים הם. ולכן הוא נקרא פסוק מפורש.
אמר רב הונא: לא לשפי אינש, לא ישפוך אדם ויסנן שכר העשוי מתמרים שמצויין בהם תולעים, בצבייתא, דרך עצים קטנים המשמשים בתור מסננת, באורתא, בלילה. דילמא פריש, שמא תפרוש התולעת לעיל מצבייתא, למעלה מהעצים, והדר, ואחר כך נפיל לכסא, תפול היא לכוס. והוא לא יראה שהיא נפלה לכוס מהעצים בגלל החושך. ויחשוב שהיא תולעת המים הנמצאת בכוס (ומותרת היא באכילה כדאמרינן לעיל, כיון שהיא נמצאת בכלים).
והוי עובר, כשיאכל אותה יעבור משום "וכל שרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל". כיון שרחשה והלכה התולעת קצת על הקשין, נעשית היא שרץ הארץ.
ופרכינן: אי הכי, שאמרת כיון שהלכה קצת נעשית היא שרץ הארץ, למה אסרת דוקא לסנן דרך העצים, הרי אפילו במנא, בכלי לבדו, נמי יהיה אסור להוריק שכר תמרים, ואפילו לא דרך העצים, דלמא פריש תפרוש התולעת לדפנא דמנא, לדופן הכלי, והדר, ואחר כך נפיל למנא, ותאסר מטעם שרץ השורץ על הארץ. שהרי היא פירשה לדופן הכלי, ומאי שנא דופן הכלי מהעצים?
ומשנינן: התם, כשלא פירשה על העצים, היינו רביתיה, זהו דרכה לרחוש בכלי, וכמי שלא פירשה היא, ואינה נאסרת מטעם שרץ הארץ.
ומבארינן: ומנא תימרא שרחישה כזאת על דופני הכלי אינה אוסרת את התולעת מטעם שרץ הארץ?
דתניא לעיל: מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה, מתכופף ושותה מהן, ואינו נמנע מלשתותם מחשש שמא יאכל גם מהתולעים הנמצאים בתוכם?
תלמוד לומר "תאכלו - מכל אשר במים"! ומשמע, אפילו אם אין לדגים ולתולעים הנמצאים שם סימני טהרה, מותרים הם באכילה.
וממשיכה הגמרא: וליחוש דלמא פריש, שפרשה איזו תולעת לדפנא, לדופן הבורות והשיחין, והדר נפיל חזרה לבורות ולשיחין, ותאסר מטעם שרץ השורץ על הארץ!?
אלא, בהכרח, אמרינן, היינו רביתיה, שזהו דרכם ומקום גדילתן של התולעים, ולכן אין זה נחשב שהם רחשו מחוץ לבורות, ואינם נאסרים. אם כן, הכי נמי, בנידון דידן, כאשר הוא שפך את השכר לתוך הכלי, אין אנו חוששים שמא פירשו התולעים לדופני הכלי, כי היינו רביתיה! שגם מקום דופן הכלי מבפנים זהו דרך גידולם.
אמר ליה רב חסדא לרב הונא: תניא דמסייע לך, שיש חילוק בין אם פירשו בתוך הכלי, לבין אם פירשו חוץ לכלי.
דכתיב "כל השרץ השורץ על הארץ" - לרבות יבחושין, יתושין הנמצאים במרתפי היין, שסיננן, שגם הם אסורים באכילה!
ודייקינן: טעמא דסיננן, שפירשו ממקום ברייתן ולכן הם אסורים, הא לא סיננן - שרי! ולא חיישינן שמא פירשו ממקום ברייתן החוצה. כי מה שהם רוחשין בתוך כלי היין, אין זה נחשב כרחישה האוסרת.

דרשני המקוצר[עריכה]