פרשני:בבלי:חולין כה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין כה ב

חברותא[עריכה]

וממשיכה הברייתא: ואלו הן גולמי כלי מתכות: כל שעתיד  לשוף, לשבץ לגרר ולכרכר, לעשות בו ציורים, להקיש בקורנס כדי ליישר את הבליטות, או שהיה הכלי מחוסר כן או אוגן או אוזן הרי הוא טהור. אבל, אם היה מחוסר כסוי הרי הוא טמא משום שכסוי הכלי הוא כלי בפני עצמו, שגם בלעדו נחשב הכלי כגמור.
והוינן בה: מאי שנא הני גולמי כלי עץ דטמאין, ומאי שנא הני גולמי כלי מתכות דטהורין?
ומשנינן: רבי יוחנן אמר: הואיל וכלי מתכות לכבוד עשויין! ולכן, כל עוד לא הושלמה לגמרי מלאכתם, ואינו יכול להתכבד בהם אין הם נחשבים לכלי.
רב נחמן אמר: הואיל ודמיהן יקרים! ועד שלא תושלם מלאכתם לגמרי ויהיו נאים ויוכל למכור אותם ביוקר, אין הם נחשבים ככלי.
ודנה הגמרא: מאי בינייהו דרבי יוחנן ורב נחמן?
ומשנינן: איכא בינייהו כלי עצם, שדמיהן יקרים ואינם עשויים לכבוד, שלפי רבי יוחנן דינם ככלי עץ, ולפי רב נחמן דינם ככלי מתכות.
ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר רב נחמן: כלי עצם ככלי מתכות דמו שאף גולמי כלי עצם טהורים, שמכיון שרב נחמן סובר שהטעם בכלי מתכות הוא משום שדמיהן יקרים, לכן אמר שכלי עצם דינם ככלי מתכות.
ודנה הגמרא: מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה והלא לא נזכר בתורה בכלל שכלי עצם יש בהם קבלת טומאה? ומשנינן: אין. דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר (במדבר לא) "וכל מעשה עזים תתחטאו"? כלומר, איזה דבר מהעזים בא הכתוב לומר שמקבל טומאה?
להביא דבר הבא מן העזים, דהיינו, מן הקרנים ומן הטלפים של העזים, שאם עשה מהם כלי הרי הוא מקבל טמאה.  171 

 171.  שאי אפשר לומר: דבר הבא מהעור של העזים שהרי כבר כתוב לפני כן "וכל כלי עור".
שאר בהמה וחיה מנין שכלי העשוי מקרניהם וטלפיהם מקבל טומאה? תלמוד לומר "וכל מעשה". ה"וכל" בא לרבות שאר בהמות.
אם כן, מה תלמוד לומר "עזים"? פרט לעופות. שאם עשה מהן כלי, אינו מקבל טומאה, הרי למדנו שכלי עצם מקבלים טומאה מן התורה.
מתניתין:
יש שני סוגי שקדים, מרים ומתוקים.
"שקדים מרים" אינם חייבים במעשר, שאם בא אדם לאוכלם כשהם גדולים ונעשו מרים, אינו צריך לעשרם משום שאינם ראויים לאכילה. אך אם בא לאוכלם כשהם קטנים, חייבים הם במעשר, כי הדרך לאוכלם אז, כשעדיין אין בהם מרירות.
ולעומתם "שקדים מתוקים" חייבים במעשר כשהם גדולים, ולא כשהם קטנים, לפי שאין הדרך לאוכלם בעודם קטנים שעדיין לא נגמר הפרי. נמצינו למדים כי - החייב במעשר בשקדים המרים - פטור במתוקים.
והחייב במעשר במתוקים - פטור במרים.
גמרא:
תנו רבנן: שקדים המרים בהיותם קטנים חייבין במעשר, וכשהם גדולים פטורין מן המעשר.
שקדים מתוקים, כשהם גדולים חייבין במעשר, וכשהם קטנים פטורין מן המעשר.
רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור! שקדים הקטנים פטורין לעולם, בין אם הם מרים בין אם הם מתוקים, שהרי לא נגמר עדיין הפרי.
ואמרי לה, שכך אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו: זה וזה לחיוב! שקדים גדולים חייבין לעולם בין אם הם מרים בין אם הם מתוקים.
אמר רבי אלעא: הורה רבי חנינא בצפורי כדברי האומר: זה וזה לפטור!
ודנה הגמרא: ולמאן דאמר "זה וזה לחיוב", גדולים מרים למאי חזו? הרי מרים הם?
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, שישימן על האש ויהיו מתוקין.
מתניתין:
א. התמד, מים שנותנים על החרצנים של הענבים כדי לעשות מהם יין נקרא "תמד", ואינו נעשה יין אלא כשהחמיץ ומתחיל להיות תוסס, ולפני כן אינו אלא סתם מים, ולכן עד שלא החמיץ התמד, אינו ניקח בכסף מעשר שני, שהמחלל פירות מעשר שני על כסף מעלה את הכסף לירושלים וקונה בו דברי מאכל ומשקה, חוץ ממים (ועוד כמה דברים) שאסור לקנותם בכסף מעשר, והתמד שלא החמיץ, אף הוא אינו נקנה בכסף מעשר, שהרי הוא עדיין מים.
וכמו כן, כיון שעדיין אינו יין, הרי הוא פוסל את המקוה, כדין מים השאובין, שאם נפלו שלשה לוגין מהם לתוך מקוה שיש בו פחות מארבעים סאה מי גשמים, הרי הם פוסלים את המקוה, שאפילו אם יוסיף אחר כך מי גשמים להשלים לשיעור ארבעים סאה, לא יהיה המקוה כשר.  172 

 172.  ודין זה תקנת חכמים הוא, שחששו, שמא יראו האנשים שנותנים מים שאובים למקוה לפני שהיו במקוה ארבעים סאה מים שאינם שאובים, ולא יידעו שלאחר מכן הושלמה המקוה לארבעים סאה מים שאינם שאובים, ויבואו לטעות ולהכשיר לטבול במים שאובים. וגזירה זאת של חכמים היתה רק על מים שאובים ולא על שאר משקים.
ומאידך, מצינו להיפך, משהחמיץ התמד, הרי הוא נעשה יין, ואז הוא ניקח בכסף מעשר שני, ואינו פוסל את המקוה, לפי שהיין וכן כל המשקים, חוץ ממים, אינם פוסלים את המקוה אם נפלו מהם לתוך מקוה שאין בו ארבעים סאה מי גשמים, אלא מוסיף למקוה מי גשמים עד שיהיו בו ארבעים סאה ממי הגשמים לבד, והמקוה כשר.
ב. האחים השותפים בנכסים שקיבלו בירושה מאביהם - ויתכנו שני אופנים בשותפות זו.
האחד, שחילקו האחים ביניהם את הנכסים שירשו, ולאחר מכן חזרו ונשתתפו באותם הנכסים.
והשני, שעדיין לא חילקו ביניהם את הירושה, והשותפות ביניהם היא מעצם היותם יורשים על אותם הנכסים שירשו.
ויש הבדלי דינים בין שני האופנים הללו של שותפות, כדלהלן:
כשחייבין בקלבון, בזמן שהיו נותנים מחצית השקל לצורך קנית קרבנות ציבור, לא היו נותנים אותו בצמצום, אלא כל אחד היה חייב להוסיף מטבע קטנה על מחצית שקלו, והוא נקרא "קלבון".  173  וכן שני אנשים שנתנו שקל שלם בשותפות, היו חייבים להוסיף שתי קלבונות. אבל, האב שהיה שוקל את מחצית השקל עבור בניו, היה פטור מלהוסיף קלבון.

 173.  בטעם החובה להוסיף קלבון נאמרו שני הסברים (עיין בהרחבה בחברותא למסכת שקלים ד ב, ולבכורות נו ב): האחד, שיש להוסיף על מחצית השקל משום "הכרע", שלא תהיה המחצית מצומצמת, שמא לא תהיה מחצית השקל בדיוק (רש"י כאן). והשני, משום "חילוף", שכאשר מחליפים שני חצאי שקלים לשקל שלם, צריך להוסיף מעט לשולחני עבור ההחלפה. שני הטעמים שייכים בנתינת מחצית השקל ולא כאשר נותנים שני אנשי ם ביחד שקל שלם. אך הואיל ורוב בני האדם נותנים מחצית השקל באופן נפרד, ואז הם מוסיפים קלבון, אף שני אנשים השוקלים שקל אחד במשותף יוסיפו עליו כל אחד קלבון, לפי שהיה להם לשקול לחצאין, ואז היו מוסיפים שני קלבונות. האם תוספת הקלבון היא מן התורה או מתקנת חכמים? במסכת שקלים מבואר, שלפי רבי מאיר החיוב הוא מן התורה, כי הראה הקב"ה למשה מטבע של אש, ואמר לו "זה יתנו", כזה יתנו, דהיינו, שלעולם לא יגרעו מלתת את סכום הכסף שהראה הקב"ה למשה, וכיון שלא ידוע אם הכסף של היום מזוקק כמו שהיה בימי משה, חייבים להוסיף על מחצית השקל קלבון, כדי שיהיה בודאי סכום השוה למחצית השקל שהראה הקב"ה למשה. וכתב המנחת חינוך (מצוה קה) שלדעת חכמים תוספת הקלבון היא רק תקנת חכמים, וראייתו מכך שהשוקל שקלו עבור חבירו פטור מן הקלבון.
ולכן, אם השותפות בין האחים היתה באופן שחילקו את הירושה ואחר כך נשתתפו, הרי דינם כסתם שותפים, שאם נתנו שני האחים שקל אחד ביחד מהממון המשותף, חייב כל אחד מהם לתת גם קלבון.
וכשהשותפות היא באופן כזה, הרי הם פטורין ממעשר בהמה, והיינו, כל הוולדות שנולדו מהבהמות שהם שותפים בהם, פטורין מלהפריש מתוכם אחד מכל עשרה בהמות לקרבן מעשר, וזאת כדין השותפין, שפטורין ממעשר בהמה.
ומאידך להיפך, כשחייבין במעשר בהמה, דהיינו, שהיתה השותפות ביניהם באופן השני, שעדיין לא חילקו ביניהם את הנכסים שירשו, שאז הם חייבים לעשר את הולדות שנולדו להם בשותפות, כיון שהנכסים הללו נחשבים כאילו הם עדיין ברשות אביהם, ואין האחים נחשבים כשותפים בהם, הרי הם פטורין מן הקלבון. שאם נתנו שני אחים ביחד שקל אחד, הם אינם חייבים להוסיף אפילו קלבון אחד. וטעמו של דבר, כיון שהנכסים נחשבים כאילו הם של אביהם, הרי זה כאילו נתן האב את השקל עבורם. והדין הוא שאב הנותן שקל עבור שני בניו, פטור הוא מליתן קלבון.
גמרא:
ודנה הגמרא: מני מתניתין לא רבי יהודה ולא רבנן?
דתנן: המתמד העושה "תמד" (משנה זו מדברת ב"תמד" שנעשה על ידי נתינת מים על שמרי יין) ונתן מים במדה על השמרים שלא היו מעושרים ולאחר זמן מצא כדי מדתו דהיינו שהתמד אינו עולה על כמות המים שנתן, הרי הוא פטור מן המעשר ואפילו אם יש בתמד טעם יין, הואיל ולא נוסף עליו כלום מהשמרים הרי הוא נחשב כמים. ורבי יהודה מחייב במעשר שלדעתו התמד נחשב ליין.
השתא תיקשי: משנתנו האומרת שהכל תלוי בכך שאם התמד החמיץ הוא נחשב ליין ואם לא החמיץ נחשב למים מני היא?
אי רבנן, האמרי דאף על גב דהחמיץ הוי מים כל עוד שלא נתרבה התמד.  174 

 174.  תוס' ד"ה המתמד מבארים למה אי אפשר לומר שמשנתנו מדברת שהתמד נתרבה שאז אפילו רבנן מודים שנחשב ליין.
אי רבי יהודה, האמר דאף על גב דלא החמיץ הוי יין (שהרי רבנן ורבי יהודה לא חילקו בדבריהם בין החמיץ ללא החמיץ ומשמע שכל אחד אמר את דינו בשני האופנים)
ומתרצינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

דרשני המקוצר[עריכה]