פרשני:בבלי:חולין קלא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קלא א

חברותא[עריכה]

דוחה הגמרא: הכא נמי מדובר באופן  דאתו לידיה בטבלייהו - שהפירות הופקדו בידי כהן בעודן טבל, וקסבר האי תנא "מתנות שלא הורמו - כמי שהורמו דמיין"  1 , וזכה בהן הכהן, שהרי הוא קדם בתפיסתן (ונמצא שפירות שהופקדו ביד כהן נחשבים שלו כמו "משעת הרמה ואילך", ומאידך האוכלן חייב לשלם כי עדיין אינן מתנות כהונה)  2 .

 1.  רש"י העמיד (באופן ראשון) שבא הטבל לידו כפקדון, וזוכה בו מההפקר שהרי קדם, וכן ביאר לעיל בחזה ושוק (בד"ה ופריך), ותמה הרש"ש הרי יש במתנות טובת הנאה ואיך זוכה בהן הכהן מההפקר. וראה במהר"ץ חיות שהביא מהפרי חדש (יו"ד סא סקי"ז) שביאר כי לפיכך פירש רש"י שני פירושים, ופירוש זה כמאן דאמר טובת הנאה אינה ממון. ונחשב כהפקר. ופירוש שני בא לומר שאף שיש לו ממון בהן מסרן על מנת שיזכה בהן הכהן. ובאופן שני פירש, שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו. ואופן זה לא הביא לעיל בחזה ושוק. והטעם לכך מבואר על פי דברי רבינו יונה (בב"ב קכ"ג ב') שהקשה כיצד שייך לדון בזרוע לחיים וקיבה אם כמי שהורמו דמיין או לא, והרי ניכרים ומופרשים הם ואינם דומים לשאר מתנות כהונה שצריך להפרידן מהטבל. וביאר שלמאן דאמר לאו כמי שהורמו דמיין לא יחול עליהם שם מתנות עד שיופרשו, ואף אם באו לידי כהן לא זכה בהן, כי לא מתקיימת בהם נתינת המתנות. ואם כן, אילו פירש רש"י בחזה ושוק שמסר את הבהמה לזכות בהן, הרי לכולי עלמא יזכה בהן כמי שהורמו, ולכן נקט בחזה ושוק שמסרן כפקדון, וכיון שלא קרא עליהן שם, דינם תלוי במחלוקת זו. (וראה עוד ביאור במהר"ץ חיות). אמנם גדר דין זה לכאורה אינו ברור, שהרי בשלמא הסברא שלאו כמי שהורמו דמיין, היא שחלוקה ההפרשה להתיר הבהמה, שחלה מיד בשחיטתה בהיכר המתנות, מההרמה שהיא קובעת את זכויות הממון של הכהנים במתנות, וקודם לכן נחשבות המתנות כחלק מבשר הבהמה, ואין כאן נטילה מהבהמה להתירה. אולם למאן דאמר שכמי שהורמו דמיין, וכבר קודם הפרשה חל עליהם שם מתנות כהונה, תמוה לשם מה צריך הרמה לחלות שמם, וכבר עמד על כך הגר"ש רוזובסקי (שם) ולא ביאר הענין. ובאבי עזרי (מעשר א ה) ייסד שאין מתנות נחשבות כמי שהורמו אלא לענין ממון, ונאמר כלל זה לגבי בישראל שירש טבלים מאבי אמו כהן, שמעשרן והן שלו, ואף שלא חל קודם שם מעשר, כיון שאם אבי אמו היה מפריש לא היה צריך ליתנם לכהן, נעשו ממונו להורישם לבניו, ולא נאמר כלל זה בדיני המתנות, שהרי גם לגבי שה של פטר חמור אמרו כן (בבכורות י"א) שאם ירש פטר חמור, מפריש שה והוא שלו, אף שיכול לערפו, ובהכרח שיורש זכות ממון שיהא השה שלו. אבל לענין הפרשה ושם מתנות לגבי חיוב נזקיהן, אין להם שם עד שיפרישם. אמנם בסמוך מוכח שחל על המתנות דיני ממון השבט, ורק אינו נחשב ממונו של הכהן הזוכה בו, שהרי מקשינן לרב חסדא מאנסו בית המלך גרנו שאם נטלוהו בחובו חייב לעשר, ולכאורה אין לזה שייכות למזיק מתנות כהונה, שהרי עדיין טבל הוא ולמה ישלם לכהנים כשעדיין לא חל עליהם שם מעשר, ובהכרח שרק לענין זכית הכהן במתנות צריך הפרשה, אבל ממון השבט נחשבים כבר בטבלם. וראה עוד להלן.   2.  בתוס' פירשו שמה ששנינו בברייתא ש"משעת הרמה חייב" היינו מעת שבאו לידו בטבלם. ולכן הקשו שהיה אפשר להעמידה כמאן דאמר לאו כמי שהורמו דמי, ורק אחר שיפרישם בפועל יתחייב והיינו "משעת הרמה", אולם בשטמ"ק הובאו דברי הרא"ש שפירש שאף שנחשבות כמי שהורמו, אין הכהן זוכה בהן עד שיופרשו, ועל כך מיעט הכתוב שאינו חייב אלא משעת הפרשה בפועל, ומדוקדק לשון הברייתא, ושיטתו היא כשיטת רבינו יונה לעיל, עי"ש באבי עזרי שביאר כך בדבריו. והוסיף עוד (אישות ה ד) שחיוב ההפרשה שחל על הטבל הוא עושה חיוב ממון על הבעלים כלפי הכהן (ולפיכך נחשב שממון השבט אצלו. אך יכול למכור את הטבל ולהעביר את חיוב ההפרשה לקונה, כי הטובת הנאה שלו והיא הנמכרת בהעברת חיוב ההפרשה. מה שאין כן בטבל הטבול למעשר שני שאינו יכול למכור זכות אכילתו בירושלים כי הוא ממון גבוה), ולכן בנידוננו שאכל את המתנות בהיותן טבלים, וממילא לא התקיימה ההפרשה, ולא חל למפרע ממון השבט על הטבל כי לא עמד לזכות הכהן שהיא הקובעת את שם המתנה לבסוף. ועל כן פטור מתשלומין. וככל דבריו העלה גם במנחת ברוך (סימן צז) עיי"ש. והרמב"ם (מעשר א ה) כתב האוכל פירותיו טבלין אינו משלם מתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו וגו', ולא הזכיר שבאופן שנתן את הטבל לכהן משלם כאילו הורמו המתנות, אף על גב שפוסק שכמי שהורמו דמי (מעשר ו א, אישות א ו). ואם מדובר דוקא באופן שלא באו לידו, תמוה למה לא נקט שהאוכלן פטור משום שהוא ממון שאין לו תובעין. ובאבי עזרי ביאר כדרכו, שאף שנחשבו כמי שהורמו, כיון שאכלן אינו חייב לשלם, כי לא נעשו ממונו של כהן אף שבאו לידו בטבלן). וראה בביאור ההלכה שגם הלך בדרך זו. (ועיין בדרך אמונה ס"ק מא שנקט שפטור אף מלצאת ידי שמים, ויתכן שלכך הוצרך לדרוש מאשר ירימו לפטרו, כי המזיק חייב לצאת יד"ש). אמנם במנחת ברוך (שם) הקשה לפי דרך זו הרי בעל הבית יכול להפריש ממקום אחר, וימצא שאין לכהן חלק בטבל, ולמה נחשב שהפסידו באכילתו. אולם לכאורה הדבר דומה לשה של פדיון פטר חמור, שחל זכות ממון כלפי הכהן, ולפיכך גם בכהן שהגיעו טבלים לידו, חל חיוב ההפרשה כלפיו, וצריך ליתן לו תרומתם. ובאחיעזר (ח"א שם) יישב דברי הרמב"ם שהביא את המקור לפטור מ"אשר ירימו" כדי לפטור אפילו במכירי כהונה, שאצלם הוא ממון שיש לו תובעין, וקושית הגמרא לפטור את האוכל קודם הרמה, היא לפי לישנא קמא שאף במכירי כהונה פטור שהרי מיעט מ"וזה" שאין תשלומין על מתנות כהונה שאינם בעולם.
תא שמע: הרי שאנסו (שתפסו בחזקה) אנשי בית המלך את גרנו של ישראל, אם אנסו את הגורן בחובו - משום חוב שהיה חייב  3  - חייב לעשר ממקום אחר  4  ולתת לכהן, כי נחשב כאילו מכר גרנו לאחר, שחייב לעשר כיון שנתחייב כבר קודם לכן במעשר. ואם באנפרות - שאנסו את גרנו חינם שלא כדין, פטור מלעשר! על כל פנים, מוכח מהלשון "אם בחובו חייב לעשר" שהוא ממון שיש לו תובעין, שהרי אם אינו חייב לשלם, למה יתחייב לעשר והרי לא נשארו אצלו פירות בעין, שהרי אנסו ממנו את הגורן!?  5  דוחה הגמרא: שאני התם, שאמרו "חייב לעשר" - לא לענין להוציאו בדיינין, שהרי הוא ממון שאין לו תובעין. אלא שהבעלים חייב לעשר משום דקא משתרשי ליה - שמשתכר הוא מעות, שהרי חייב היה לפרוע חובו, ועל ידי פירות המעשר פרע חובו  6 .

 3.  באגרות משה (יו"ד ח"א קמג) הסיק מברייתא זו שצריך לתת מעשר כספים גם על חלק ממונו שניתן למסי ארנונה או מס המוטל על מקח וממכר, אבל מס המוטל על בתים שמהם פרנסתו, אפשר לנכותו מרווחי הבתים עיי"ש. ולכאורה היה ניתן לדחות שכל חיוב הפרשת המעשר הוא רק מפני שנחשב כמוכר פירות על ידי שמשתרשי ליה וכלשון רש"י. וחיוב זה לא נאמר אלא בתרומות ומעשרות ולא בשאר חיובי מתנות כהונה ומעשר כספים. אולם כבר הוכיח באבי עזרי (מעשר ו י) שכל חיוב המוכר בתרומה ומעשר הוא משום שמשתרשי ליה ודייק כן בדברי רש"י (גיטין מז ב) ואם כן הוא הדין גם לחיוב מעשר כספים.   4.  רש"י פירש שמעשר ממקום אחר על מה שלוקחים ממנו בית המלך, והקשו האחרונים הרי אין הפירות ברשותו, ואינו יכול לעשרם אפילו מדין זכיה שהרי אין לנכרי שליחות וזכיה מדין שליחות היא. (וראה בעונג יו"ט קז שהוכיח מדברי הרשב"א בנדרים לו שהמפריש משלו על של חברו אינו מדין שליחות, אך בקצוה"ח רמג ח ובחזו"א אה"ע מט י נקטו שכוונת הרשב"א מדין שליחות, וא"כ קשה כנ"ל, וראה מנחת יצחק ח"ט קי). והחזו"א (דמאי יד ג) צידד שחכמים העמידו הפירות ברשותו, ולבסוף נקט שצריך לעשרם קודם שיקחום ממנו. וכן כתב באמרי בינה (תרו"מ ה'. וכן הוא בקהילות יעקב כאן). וראה שם שדנו אם צריך להפריש מעשר על מעשר זה. ועיין חזו"א (שביעית ד ד) שאף אם נטלוהו ממנו קודם גמר מלאכה חייב להפריש. ובאמרי בינה כתב שמקושית תוס' על אוכל מתנות כהונה, למה לא יתחייב כי משתרשי ליה, משמע שלא חילקו בין מתנות שאינם בעין לפירות שלקחו בית המלך, והיינו משום שהבינו שאינו חייב לעשר ממש, אלא לשלם לכהן ולוי על הפסדם. וכדבריו הבין הקצוה"ח (קז סק"ו) מדברי הר"ן שהקשה למה הצובע ראשית הגז קנאו בשינוי ופטור מנתינתו לכהן, והלא משתרשי ליה, ותירץ שבצביעתו התכוון לגוזלן לעצמו והפקיע מצוותו, וחיוב ממון אינו קיים במתנות, ורק באנסו בית המלך גרנו שלא נפקעה מצוותו, חייב בדמיהן כמו שהן אצלו בעין כי משתרשי ליה. אך פשטות משמעות דברי רש"י היא שחייב לעשר ממש, וכן הוא להדיא ברמב"ם (פ"ו ממעשר ה"י) שכתב "צריך להוציא עליהן מעשרות". וגם לשון הר"ן מוכיח כן שכתב שחייב בשאר חייבי מעשר ואינו תשלומין גרידא, וראה להלן הערה 6. ובאבי עזרי (מעשר ו י) הוכיח מכח קושיית האחרונים, שאפשר להפריש על של חבירו אף בלי זכיה, וכל השליחות לא הוצרכה אלא בקניני ממון, אך חלות קדושה ואיסורין יכול אדם לעשות לצורך חבירו אף בלי שליחות. ועיין בדבריו בהלכות מכירה (כב ט). וראה עוד בעונג יו"ט (קיט).   5.  רש"י פירש שהגמרא מקשה על לשון "חייב" שמשמעותו חיוב בדיני ממונות (כי אין חיוב הפרשה על פירות שנלקחים ממנו), ומוכח שמוציאין ממנו את המעשרות בדינים, כי נחשב כמי שהורמו וכאילו פורע חובו במעשרות. ועל כך מתרצינן שבאמת מדובר בחיוב הפרשה גרידא, ומה שנלקחים ממנו הפירות אין זו סיבה לפוטרו כי משתמש בהם לצורך פריעת חובו וחייב להפריש עליהם. ונמצא שלמסקנא אין עליו חיוב ממון. ואין הדיינים מוציאין ממנו את התרומות ומעשרות אלא רק חייב להפרישם, שהרי לא משתרשי ליה בממון הנשאר אצלו, אלא בכרי שפרע למלך, וכל חיובו הוא להפריש עליו. וכן ביאר גם בקהילות יעקב כאן. אולם בקצות החושן (שם) כתב שמסוגיין מוכח כי אף באופן שאין חיוב על עצם הנזק, אם משתרשי ליה חייב. ונראה מדבריו שהבין כתוס' שמסקנת הגמרא היא שאם משתרשי ליה חייב בתשלומין אף בממון שאין לו תובעין, ו"חייב" הוא כמשמעותו - חיוב בדיני ממונות ו"משתרשי ליה" נסוב על הממון הנשאר אצלו, (ולכן חילקו תוס' בין אופנים שנשאר לו רווח או לא וכדלהלן). וראה בשערי יושר (ש"ג פכ"ה) שהוסיף שמשתרשי ליה מחשיב את הממון שנשאר תחת ידו כדמי המתנות שנתן תחתיו, ונחשבים כמתנות בעין שלא התמעטו מ"וזה". ונפקא מינה בין רש"י לתוס' באופן שנשרף הכרי שנטל המלך שלתוס' חייב בתשלומין ולרש"י פטור ממעשר. ועוד נפקא מינה, במוכר תרומה אם חייב לשלם לתת לכהן, שלרש"י פטור, כי אין הפירות אצלו שהרי תרומה אין לה תובעין, ולתוס' יתחייב כי השתרשי ליה ממון. וכן כתב הרמב"ן להלן קלד. בטבח שמכר מתנות כהונה. ובאבי עזרי (שם) נקט שמשתרשי ליה מחייב את מי שהשתרש אצלו הממון, רק כחיוב הממון שנלקח תחתיו. דהיינו שלגבי המצוה הקיימת עדיין על פירות שלקח המלך אמרינן "מה לי הן ומה לי דמיהן", ונחשב כאילו הן עדיין אצלו וצריך להפריש עליהן ממקום אחר. אבל במתנות כהונה שאי אפשר לקיימן אלא בגופן, אינו חייב ליתן ממון תחתיהם, כי משתרשי ליה אינו מחייב תשלומין כמזיק, אלא רק קיום דין הממון כאילו הוא אצלו אך בתוס' אי אפשר לומר כן. וראה מה שכתבו בזה באור שמח (פ"ג מנזקי ממון) ובמשנת רבי אהרן (שכנים ג, ג סי' ב) ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי ב"ב דף ד, ובהערה הבאה ובהערות על תוס'.   6.  תוס' הקשו הרי גם האוכל מתנות כהונה משתרשי ליה בכך שאינו צריך לאכול דבר אחר, ולמה פטור מתשלומין. ותירצו שיכל להתענות ולא הרויח את הנשאר על ידי אכילתו. ורק במס המלך שהיה לוקח פירות אחרים, נחשבים לו הפירות שנלקחו כרווח שלו וחייב לעשר עליהם. והריטב"א תירץ שהמזיק מתנות כהונה פטור כי אין הקרן בעולם, אבל כשאנסו בית המלך גורנו לא נחשב שכלתה הקרן, כי הרויח בפרעון חובו, ועל כך חל חיובו לעשר. וראה בהערות על תוס'. והרמב"ם כתב (בפ"ט מביכורים הי"ד) שהמזיק או המוכר מתנות כהונה פטור מתשלומין, ותמהו האחרונים הרי כשמוכרן משתרשי ליה דמיהן ולמה יפטר. ואם ננקוט שהרמב"ם סבר כרש"י אין כאן קושיא, שהרי אין משתרשי ליה מחייב תשלומין כמזיק, אלא רק חיוב הפרשה על פירות שמשתמש בהם, כמבואר בהערה הקודמת. והקצוה"ח (שם) ביאר שהרמב"ם סובר כהר"ן שכיון שמכרן הפקיע מצוותן ואין לו חיוב דמים, ואין משתרשי ליה מועיל לחייבו במקום שהתכוון לגזול ולהפקיע חיובו. וכבר הקדימוהו בכך מהר"י קורקוס שם, ופרי חדש (ביו"ד סא, מו) ועוד. ובאמרי בינה (שם) כתב לבאר כדרכו שחייב לעשר הפירות קודם שיקחום ממנו, וכל זה שייך רק כשאנסו בית המלך גרנו, אך כשמכרם ואינם ברשותו אינו יכול לעשר, ובאמת אין חיוב על ממונו אלא על הפירות (מטעם הנ"ל ברש"י). ובשערי יושר (ש"ו פט"ז) כתב שדעת הרמב"ם כהר"ן, וכוונת הר"ן היא שמשתרשי ליה אחר שכלו המתנות מהעולם אינה מחייבת במעשר כי בטל דין מתנות כהונה, והוא הדין במוכר שלא השתרש אצלו הממון עד שיזכה הלוקח והתבטל דין המתנות כהונה, כי כיון שהם נגזלות נחשבות שאינם בעין אצלו. (והקצוה"ח כנראה לא סבר שבמכירה נפקע ממון כהן, כי חיוב מתנות לעשותן הפקר ואינם ממונו, וכדלעיל קל ב הערה 4, ולכן ביאר שצריך כוונתו להפקיע). ובאבי עזרי (שם) ביאר כדרכו, שאין חיוב חל על ממונו, אלא שדינו כאילו המתנות בעין וחייב לקיים מצוותן, אך היינו רק כשיכול להפריש משלו עליהם, ואילו כשמכר מתנות שמצוות בגופן ואינו יכול לקיים מצוותן בממון אחר, פטור מתשלומין, שאין משתרשי מחייב תשלומין כמזיק (ועוד כתב ליישב כהשערי יושר עיי"ש).
תא שמע: אמר לו ישראל לטבח: מכור לי בני מעיה של פרה זו, והיה בהן - באותן בני מעיים - מתנות כהונה דהיינו הקבה, נותנן הלוקח - את המתנות - לכהן, ואינו מנכה לו הטבח ללוקח את דמי המתנות מן הדמים ששילם לו, שהרי ידע הלוקח שיש מתנות בבני מעים ולא עליהן נתן את המעות.
אבל אם לקח הימנו במשקל דהיינו ליטרא בשר בכך וכך מעות, ושקל לו הטבח את הקבה, נותנן - הלוקח - את המתנות לכהן, שהרי הם שייכים לו, ומנכה לו מן הדמים, שהרי מכר לו דבר שאינו שלו.
ואמאי נותנן הישראל לכהן? ליהוי האי טבח שמכר את המתנות כמזיק מתנות כהונה או שאכלן!?
דוחה הגמרא: שאני התם, דאיתנהו לאותם מתנות בעינייהו, ובאופן זה אינו פטור, שהרי יכול ליתנם עתה לכהן.
תא שמע: תשעה דברים נכסי כהן הם: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, והקרן והחומש (שמשלם ישראל לכהן אם גזל את הגר שאין לו יורשין ונשבע על שקר ומת הגר ואחר כך הודה). למאי - לצורך איזה ענין - אמרו ש"נכסי כהן הם"? לאו להוציאן בדיינים?!  6א  דוחה הגמרא: לא. אלא לכדתנן: למה (- לאיזה ענין) אמרו ד"נכסי כהן" הן? למימר שאין צריך הכהן בדווקא לאכול את המתנות, אלא קונה בהן הכהן עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו  7  , ואשה נוטלתן בכתובתה, וקונה בהן נמי ספר תורה  8 . ההוא ליואה (לוי) דהוה חטיף מתנתא מתינוקות שהיו מוליכין זרוע לחיים וקבה לכהן.

 6א.  דעת הטור (יו"ד שלא) שאין צריך לתת תרומת מעשר של דמאי לכהן, אלא יכול למכרה לו, ובשער המלך (פ"ט ממעשר) תמה על כך מסוגיין שהיה הוה אמינא שכוונת הברייתא להוציא בדיינים, וגם דמאי כלול בה. וראה בית הלוי (ח"א נב) וחזו"א (דמאי א, ב).   7.  לכאורה תמוה איך יתכן לפרוע במתנות חובו של כהן, והרי אינם מתנותיו עד שיבואו לידו, וראה בפרי תואר (סא, ו) שמקיים מצוות נתינה כשנותנם לבעל חוב של כהן, ורבים מהפוסקים נחלקו עליו. אולם אין לתמוה על מה שפורע בהן חובו, ואילו במתנות עניים כתב הרמב"ם (פ"ו ממתנ"ע הי"ז) שאין פורעין מהן חוב, כי יש לחלק בין צדקה שאינה ניתנת לפריעת חוב, לבין מתנות כהונה שהן נכסי כהן ולכן פורעים בהם חובו. וראה שם בדרך אמונה (ס"ק קי) שהביא דעות שהעני עצמו יכול לפרוע חובו מהן, ומאידך יש שאמרו שהנותן יכול לפרוע חוב העני קודם שיבוא המעשר לידו אך העני עצמו אינו יכול להשתמש בו אלא לאכילה.   8.  רש"י פירש שהחידוש הוא שיכול לקנותו בהם אף שאסור למכור ספר תורה ולא יוכל להרויח ממנו ממון המביא לידי אכילה, ותמה, למה הוצרך לומר שיכול הכהן לקנות בהם ספר תורה, והרי כבר אמר שאפילו בהמה טמאה יכול לקנות בהם. וראה ר"ש ורא"ש בביכורים (פ"ג מי"ב). והרדב"ז (פ"ד הי"ד מביכורים) כתב שהוה אמינא שבס"ת נאמר וכתב לו "משלו", וזה אינו ממונו, ולכך קא משמע לן שיכול לקנות בהן אף ס"ת. ובמלאכת שלמה שם כתב שבא לאפוקי מסוף המשנה שאסור לקנותו בכסף מעשר שני עי"ש. ושאר הראשונים בסוגיין כתבו דקא משמע לן שמותר לקנותו אף על פי שאין גופו ממון, ואין לוקחין אותו אלא לראות בו, ומילי לא מוקני בכספא, בכל זאת נקנה בנכסי כהן. ותמה בביאור ההלכה (שם) הרי מותר לתת תרומה במתנה, ומה נפקא מינה אם הס"ת נקנה בכסף או לא. וגם מצינו בכמה מקומות שמוכרין ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה ומועיל המקח. וכן תמה על רש"י מנין לו שצריך לקנות דבר המביא לידי אכילה דוקא, והרי התרומה נשארת בקדושתה, ואינה תופסת דמיה. ולכן ביאר שנידון הראשונים היה מפני שאסור לעשות סחורה בתרומה, ולפיכך רק כשיכול לבא לידי רווח אכילה נראה שקונה באופן עראי לצורך אכילה, וכן אם קונה לקריאה בלבד שאין בה הנאה גופנית, אין זה נחשב כקנין חפץ, אלא סחורה לרווח בעלמא, וקא משמע לן שקניינים אלו מותרים ואינם בכלל איסור סחורה.
אתו ואמרו ליה לרב.
אמר להו רב: לא מסתייה (לא די לו) דכשהוא שוחט את בהמתו לא שקלינן מיניה את המתנות ליתנן לכהן, אלא מיחטף נמי חטיף מאחרים!?  9 

 9.  דקדק הב"ח (סא, יז) שלא אמר רב שעל הלוי להחזיר את המתנות שחטף, ומשמע שסבר שאין מוציאין מידו, ורק תמה איך נשאו לבו לחטפם ולא הסתפק בכך שלא נוטלים ממנו מתנות. והש"ך (ס"ק יב) כתב שרב רק פטרו מלתת מפני הספק שמא לא נקראו הלוים "עם", אבל ודאי שאינו נקרא כהן, ולפיכך מוציאין מידו את המתנות שאינן מגיעות לו. והביא הדרכי תשובה חבל אחרונים שכתבו כי אפילו אם הישראל נתן ללוי מרצונו הכהנים מוציאין מיד הלוי. (וראה בפרי חדש סא לג ובחתם סופר בסוגיין שדנו במה שכתבו תוס' בב"מ ו ב שבחולין אמרו כי בן לוי שחטף מתנות פטור מלשלם, אם כוונתם לסוגיין וכהב"ח, או לסוגיא להלן, וכביאור הש"ך, ובאגרות משה יו"ד ח"א רכ, הוכיח שכוונת תוס' לסוגיין, עי"ש). ובפרי מגדים ביאר שראיית הב"ח מקושית הגמרא על דברי רב שאמר "לא מסתייה", ואם לא נקראו עם הרי התורה פטרתן ממתנות, ופירש רש"י ומאי טיבותא עבדינן גבייהו, והיינו שכל קושיית הגמרא היתה שנפטרין בדין ואין כאן טובה ללויים, אך לא היה צד ללמוד מכך שיקבלו מתנות כהנים. והביא שהרא"ה פירש בקושיא, שמספק לא יתנו ולא יקבלו מתנות. ומשמע שאם אינן עם, יקבלו מתנות, ולכן מספק יכולין לתפוס מתנות. וגם בבה"ג (הלכות בכורות) מבואר כדעת הב"ח, כי כתב שללוי אין נותנים מתנות מפני הספק. ועין חתם סופר. והסתפק הפמ"ג בכהן חלל אם יתחייב במתנות, ואף על פי שחייב בפדיון הבן יש לצדד שיפטר ממתנות כי יתכן שאינו בכלל עם כיון שהוא לוי. והביאו במנחת חינוך (תקו). ולכאורה תמוה, שהרי לוי פטור גם מפדיון הבן וחלל חייב בו כי פקעה קדושתו לגמרי, (וראה בקובץ הערות מד ב שדן בחלל ובממזר אם נפקעים מקדושתם או מיחוסם, ולכאורה פדיון הבן תלוי בקדושה ומתנות ביחוס, ועיין בכתבי הגרי"ז בכורות מז. וצ"ע). ולענין נתינת מתנות לכהן חלל כתב הרמב"ם (פ"ט מביכורים ה"כ) שאין נותנין לו. ולדעת הב"ח נראה שמי שאין נותנין לו נחשב בכלל "עם" לגבי לתת מתנות, ויתחייב לתת מתנות לכהן וכעין זה הסיק במנחת חנוך שם מסברא דנפשיה, ועיין בציון ההלכה (אות קלב).
ודנה הגמרא: ורב מה טעמו, אי סבר שגם לויים איקרו "עם", משקל נמי לשקול מינייהו, שהרי נאמר בענין המתנות "מאת העם מאת זובחי הזבח". ואי לא איקרו "עם", הרי רחמנא פטרינהו מליתן, שהרי נאמר "מאת העם"?
ומבארת הגמרא: רב מספקא ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם, ומספק פטרו מליתן, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.
יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתתא - שרב מסתפק אם לויים נקראו "עם או לא.
איתיביה רב אידי בר אבין לרב פפא: ארבע מתנות עניים שבכרם, דהיינו: הפרט, והעוללות, והשכחה, והפאה. ושלש מתנות עניים שבתבואה, שהם: הלקט והשכחה והפאה. ושנים - שתי מתנות - שבאילן, דהיינו: השכחה והפאה. כולן - כל המתנות הללו - אין בהם טובת הנאה לבעלים. שאין יכול בעל הבית ליתנן לאיזה עני שירצה, אלא עני הקודם - זוכה  10  (ולקמן בגמרא מפרש טעמא).

 10.  רש"י פירש (בעמוד ב ד"ה אין) שאין בידם לתתן לכל מי שירצו, אלא כל הקודם זכה. ורוב האחרונים נקטו שזו גם כוונת הרמב"ם שכתב (מתנו"ע א ח) שהעניים באים ונוטלין אותן על כרחן של בעלים. וראה בהערות על תוס' שיש בזה חילוק בין סוגי המתנות. אולם תוס' והר"ן נקטו שרק אם חטף העני אין מוציאין מידו, אך בעל הבית אינו חייב לתתו לכל הקודם, ויכול לתת לאיזה עני שבוחר. וראייתם מקושית הגמרא לעיל (קל ב) על רב חסדא מבעל הבית העובר ואוכל מתנות עניים, שמשלם לאחר זמן, ומשמע שהגמרא סברא שנחשבות ממון שאין לו תובעין ולכן דימתה את מתנות עניים למתנות כהונה, ואם חייב לתת לעני הבא ראשון הרי יש לו תובעין ולכן חייב לשלם, וכיצד מקשינן מזה לזה. ודחה הפרי חדש (בספרו מים חיים שם) שרק באופן שכבר אכל וכילה את המתנות עניים נחשב ממון שאין לו תובעים, וממנו הקשתה הגמרא לעיל. ואמנם במקום שהם עדין בעין, כל עני יכול לתבעם ולהוציאם ונחשב ממון שיש לו תובעין. וכן כתב בחזו"א (יו"ד רב סק"ט). (וכבר הבאנו לעיל קל ב הערה 4 שהאור שמח ביאר שדעת הרמב"ם כי "ממון שאין לו תובעין" ביאורו, שלא ידוע מי יתבענו, ואם כן מובנת קושית הגמרא, אף אם חייב לתת לעני התובע ראשון ולדעתו לעולם מוציאין מיד התופס כי טו"ה אינה ממון, ורק שאם אין בו טו"ה אין הבעלים יכול לעכבו מליטול, וראה בהערות על תוס'). והקשו הפר"ח והחזו"א שם על תוס' והר"ן ממה ששנינו (פאה פ"ד מ"ט) מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לפלוני עני רבי אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון, ולדברי תוס' והר"ן תמוה למה נותנה לראשון ואינו יכול לעכבה לתתה למי שירצה ותירץ הפר"ח שאדם אחר שאינו בעל השדה אין לו זכות לעכב מתנות שדה שאינה שלו. וכן כתב המנחת חינוך (תעד עי"ש שהקשה מההיתר למודר הנאה ללקט בשדה המדיר, וצ"ל שטובת הנאה אינה ממון, אף אם הבעלים יכול לבחור למי יתן). ובביאור ההלכה תמה על דבריהם הרי גם המשנה של בעה"ב העובר ממקום למקום עוסקת באדם אחר, וכיצד הוכיחו מהקושיא ממנה שאינו חייב ליתנה לעני הראשון. ומה שכתב שם שאחר שכילה וחייב לשלם דינו כבעה"ב, תמוה, שהרי סברא זו דוחה את הראיה וכדלעיל, ומסתמא כוונתו לחלק שהאוכל אינו מעכב את הנתינה, אלא אוכל וחיובו לשלם חיוב חדש הוא, ולכן דומה לבעה"ב. וראה עוד בהערות על תוס' ד"ה יש.
ואפילו עני שבישראל, אם היה לו כרם או תבואה או אילן, כופין אותו ומוציאין מידו את המתנות.
אבל מעשר עני, המתחלק לעניים בתוך ביתו לאחר שהכניס את התבואה לבית, ולא כשאר מתנות הניתנות בשדה, יש בו טובת הנאה לבעלים, שבידו ליתן לכל עני שירצה. ועל ידי כך יכולה לבוא לידו טובת הנאה. שחבירו אומר לו, הילך סלע זה, ותן כל מעשרותיך לקרובי העני  11 .

 11.  הרמב"ם (פ"ו ממתנ"ע הי"ח) כתב מעשר עני המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה. וכתב הרדב"ז שאם בא עני ונטלו בעל כרחו, מוציאין אותו מידו כיון שמפסידו ממון למאן דאמר טובת הנאה ממון. ותמהו האמרי בינה (תרו"מ ד') ודרך אמונה (שם ס"ק ס"ה) שהרי הרמב"ם סובר שכהן התופס מתנות כהונה אין מוציאין מידו כיון שטובת הנאה אינה ממון, (ראה בפי"ב מתרומות הט"ו ובפ"ה מאישות ה"ו, ועוד) ולפיכך נקטו שגם אם תפס העני אין מוציאין מידו. ובמשנת רבי אהרן (זרעים ו' א-טז) כתב לחלק בין גדרי הממון של מתנות עניים למתנות כהונה, שמתנות כהונה ניתנו מה' לשבט הכהנים, והבעלים הצטוו לתתם לבעליהם הכהנים ונמצא שטובת הנאתם היא רק הזכות לבחור את הכהן שיתנו לו, אך אין להם בעלות בגוף המתנות, ולפיכך אין מוציאין מכהן החוטף. מה שאין כן במתנות עניים שאינו ממונם אלא שהצטוו הבעלים לתת להם משלהם, ואין לעני אחד זכות במתנות שמקבל חבירו, ולפיכך אם חטף מוציאין מידו, כי הוא ממון הבעלים. וראה עוד בהערות על תוס'. והנה בבבא מציעא (יא ב) דנה הגמרא אם אפשר להקנות את מתנות הכהנים והעניים בחליפין, וצידדה שדין זה תלוי במחלוקת אם טובת הנאה ממון או לא. ובשטמ"ק (שם) ותוס' בערכין (ל א) כתבו שכוונת הגמרא שטובת הנאה אינה נחשבת שיש לו ממון בגוף החפץ אלא רק זכות, ואינו ממון חשוב שיועיל בו קנין חליפין, ובזה מודה אפילו מאן דסבר טובת הנאה ממון. (וראה רמ"א חו"מ רג א, שכתב שזכות טובת הנאה אינה נקנית בחליפין, כי טו"ה אינה ממון, ותמוה שאם אינה ממון אינה נקנית בשום קנין, והש"ך שם נקט להיפך שיועיל בה אפילו חליפין וכוונת הגמרא רק למתנות כהונה שכתוב בהן "נתינה" ולא מקח וממכר, ובקצוה"ח תמה עליו שכתב להלן (סימן רעו סק"ד) שאין ירושה בטו"ה, וכל שכן שאין קנין תופס בה. ובחתם סופר נדרים פד ב חילק בין הקנאה לכהן וללוי שתופסת בהן, כי מקנה להם את גוף התרומה שלה. ורק מסלק את טו"ה שלו, ואינו דומה לקנין לחבירו שאינו מועיל בהן כי אינן ממון. וראה עוד בחידושי רבי ראובן ב"מ ז שזיכתה התורה לבעלים שיוכל להקנותן לכהן וללוי). והגר"ש שקופ והגר"ש רוזובסקי (ב"מ סימן טו) דנו אם הנידון בטובת הנאה ממון, היינו שנשאר לבעלים לגבי ההקנאה והחולק סובר שהיא רק זכות לבחור למי יתן, וקנין חליפין מועיל רק על ידי הבעלים להקנאה. או שלכולי עלמא המתנות שייכות לכהנים והנידון הוא אם נתנה לבעלים זכות ממון במתנות להקנותם, או שרק עשאתו כגבאי ואפוטרופוס מועילה בחליפין, עי"ש באריכות. ובספר שחיטת חולין כתב ליישב לפי זה דעת הרדב"ז, כי חלוקה טובת הנאה של תרו"מ שמקורה מהכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו, דהיינו זכות שנתנה תורה לבעלים בממון הכהן, ולכן מועילה בהן תפיסה, כי בתפיסתו מפקיע זכות הישראל. אך טובת הנאה של מתנות עניים אמרינן (בע"ב) שמקורה משום ש"נתינה" כתיב בה, היינו שהממון נשאר של הבעלים לכל הפחות לגבי הקנאה, ואם כן אי אפשר לתפוס ולהפקיע בעלותם.
וכן במעשר עני, אפילו עני שבישראל - מוציאין אותו מידו.
ושאר מתנות כהונה, כגון הזרוע הלחיים והקבה, אין מוציאין אותן, לא מכהן ליתן מתנות בהמותיו לכהן אחר, ולא מלוי ללוי.
והגמרא מפרשת את הברייתא:
ארבע מתנות שבכרם, הפרט והעוללות והשכחה והפאה. מנלן שצריך ליתן מתנות אלו?
דכתיב: "וכרמך לא תעולל" - היינו עוללות. "ופרט כרמך לא תלקט" - היינו פרט. וכתיב "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך" ואמר רבי לוי: "אחריך" - זו שכחה, שהשכחה תמיד מאחריו, כדתנן במסכת פאה: "שלפניו אינו שכחה, שלאחריו - שכחה". פאה - גמר גזרה שוה "אחריך" - "אחריך" מזית, דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תיטול תפארתו ממנו, דהיינו שלא תטול ממנו את הפאה שלו (ודרש מלשון "לא תפאר" - לא תטול פארו. וכלשון "ובכל תבואתי תשרש" דהיינו עקירה מן השורש).


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת חולין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א |