פרשני:בבלי:תמיד לג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמיד לג א

חברותא[edit]

והבזך (כף קטנה) שבו הושמה הקטרת, היה נתון בתוכו של הכף הגדול, כשהוא (הבזך)  מלא וגדוש קטרת. והניחוהו בתוך הכף הגדולה  1 , בשביל שגדוש הוא בקטרת. ואם ישפך ממנה תוך כדי הליכתו, יפול לתוך הכף הגדולה.

 1.  והקשה הרא"ש, והרי הכף חוצץ בין יד הכהן לבזך. ותירץ, דכיון דהוי צורך עבודה, לא הויא חציצה. עוד תירץ, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה (באופן שאוחז את הכלי החיצון בדפנותיו, ומשתמש עמו כבית יד לכלי הפנימי). ומדברי הרא"ש למדנו, דהולכת הקטורת עבודה היא. ומשום הכי קשיא ליה, דכיון דהכף חוצץ ליד הכהן, לא חשיבא כנעשית על ידי כהן. חזון איש מנחות כ"ב.
וכסוי היה לו לכף. וכמין מטולטלת (טבעת) היה עליו (על הכיסוי  2 ) מלמעלן, שבה היה מטלטל ומסיר את הכיסוי.

 2.  אבל הרמב"ם בפירוש המשניות כתב, דהוא כיסוי של הבזך. וכבר תמה עליו התוספות יום טוב מלקמן פרק ו', דקתני "הכף וכיסויו". אלא דבפרק ג' מתמידין ומוספין הלכה ד' כתב, דהכיסוי היה לבזך, והמטוטלת היתה על הכף. וגריס הרמב"ם "מטוטלת", שהיא חתיכת בגד שהיה מכסה בה את הכף בשביל שלא יהיה ריח הקטרת נודף (רא"ש), או בשביל נוי (ערוך). ובזה מיתוקם שפיר "הכף וכיסויו", דאמטוטלת קאי.
לצורך הקטרת הקטורת, היה צריך להכניס עמה להיכל מחתה מלאה בגחלים.
מי שזכה  3  לחתות גחלים אלו במחתה, נטל את מחתת הכסף, (המחזקת ד' קבין) ועלה לראש המזבח החיצון. ופינה את הגחלים החיצוניים שהן כבויים אילך ואילך, עד שהגיע לפנימיים, שלוחשים מעבר לעבר, וחתה מהן ארבעה קבין גחלים.

 3.  ולא היו עושים פיס למחתה. אלא הזוכה בקטורת היה אומר לכהן אחר, זכה עמי במחתה! רא"ש. וכן תניא ביומא כב א. ודעת הרמב"ם בפרק ד' מתמידין ומוספין הלכה ה', שזכה בה הכהן שתרם את הדשן. ותמהו עליו נושאי הכלים מהסוגיא הנ"ל. וכתבו הרדב"ז והמהר"י קורקוס, שטעות סופר היא בדברי הרמב"ם.
ירד מן המזבח, ועירן לגחלים ממחתת הכסף לתוך מחתה של זהב המחזקת שלשה קבין. ומתחילה לא חתה במחתה של זהב לפי שהיא מתחסרת מחמת חום האש. והתורה חסה על ממונן של ישראל.
ותוך כדי העירוי, נתפזר ממנו הצידה, לצידי מחתת הזהב כקב גחלים, ונותרו במחתת הזהב כג' קבים של גחלים לצורך הקטרת.
והיה מכבדן לגחלים שנתפזרו  4  לאמת המים שהיתה עוברת בעזרה  5 .

 4.  ואשמועינן נמי בזה, דכיון שנתפזרו על הרצפה נפסלו למחתה. כתבי הגרי"ז בשם הגר"ח. וכתב עוד שם, דשייך לומר כן, רק אי נימא דהמחתה קדושה בקדושת כלי שרת. אבל אי כדברי הירושלמי (הובאו להלן בהערה 5) דכלי חול היתה, אין נפקא מינה במה דנתפזרו. ועדיין כשרים הם למחתה.   5.  ואין בזה משום "לא תכבה" דכתיב באש המזבח, כיון דכבר לא חזו למצותן. תוספות, יומא מ"ו: והרא"ש כאן. ובחד תירוצא כתבו, דמכבדן לאמה רק לאחר שכבו. ואף משום הפסד קדשים אין בזה, משום דלא קדשו הגחלים על ידי המחתה. שאין מחתה זו קדושה בקדושת כלי שרת. ודוקא מחתה של גחלים לקטורת יום הכפורים הויא כלי שרת, ומקדשת את הגחלים. תוספות שם בשם הירושלמי. ובשם רבינו תם כתבו, דאף אם כלי שרת היא, אין כלי שרת מקדשים אלא לדעת. עוד הקשו התם, דלקדשו הגחלים מכח המזבח, שהרי המזבח מקדש את הראוי לו. ויש ליישב, דלא מיקרי "ראוי לו", אלא דבר שמצותו להתעכל על המזבח. אבל מערכה שניה, כל עצמה אינה אלא לצורך גחלים לקטורת. מקדש דוד.
ובשבת, שאסור לעשות כן משום כיבוי, (ואף דהיא מלאכה שאין צריכה לגופה, אסורה משום שבות), היה כופה עליהן פסכתר כדי שלא יכוו רגלי הכהנים בגחלים.
והפסכתר היתה כלי גדול, ומחזקת בתוכה לתך (חצי כור). ושתי שרשרות היו בה. שרשרת אחת, שהוא (הכהן) היה מושך בה כשהיא מלאה באפר המזבח, כשיורד עמה מעל המזבח. ושרשרת אחת, שהוא (הכהן השני) שהולך עמו אוחז בה מלמעלן, בשביל שלא תתגלגל! לפי שלא היתה שטוחה בתחתיתה, אלא עשויה כמין יורה.
ולשלשה דברים היתה הפסכתר משמשת:
כופין אותה על גבי גחלים בשבת, כאמור.
וכופין אותה על השרץ שנמצא במקדש בשבת! שלא יתטמא בו אדם, ויאסר לשהות בעזרה. לפי שבשבת אי אפשר להוציאו  6 , משום איסור מוקצה  7 .

 6.  ופלוגתא היא בסוף עירובין. ולרבי עקיבא התם, כל מקום שחיייבין עליו בכניסה בטומאה בכרת, מוציאין אותו אף בשבת. ורק בלשכות שאין חייבים עליהם כרת, כופין עליו פסנתר.   7.  ואף דאין בזה אלא איסור שבות דטלטול מוקצה, מכל מקום נאסר במקדש. ואף על גב דאין שבות במקדש, מצינו לכמה שבותים שנאסרו במקדש. ואין לומר דאית ביה משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים. דמלאכה דאורייתא היא. דהרי אין העזרה נחשבת כרשות הרבים, אלא לענין ספק טומאה. אבל לענין רשויות שבת, רשות היחיד היא. כיון דמוקפת מחיצות היא, ודלתותיה נעולות בלילה. וגם אין השערים מכוונים זה נגד זה. רא"ש.
וכן מורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח, להוציאו מחוץ למקדש. (וכבר נתבארו בפרק שני פרטי הוצאת הדשן).
כאשר הכהנים שזכו בקטרת ובמחתה הגיעו בין האולם למזבח, נטל אחד הכהנים את המגרפה (כלי שבמקדש, ואינה אותה מגרפה שגרפו בה את הדשן, וגם לא כלי הנגינה הקרוי "מגרפה". תוספות יום טוב), וזורקה בין האולם למזבח בשביל שתשמיע קול בנפילתה, ויבואו כל הכהנים להשתחוות בעזרה לאחר הקטרת הקטורת.
והיתה המגרפה משמיעה קול גדול, עד שאין אדם שומע את קול חבירו בירושלים, מקול המגרפה.
ולשלשה דברים היתה משמשת מגרפה זו:
א. שכל כהן ששומע את קולה, יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות בגמר עבודת הקטורת, והוא רץ ובא ומשתחוה עמהם.
ב. ובן לוי, כשהוא שומע את קולה, הוא יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר בשעת ניסוך היין, והוא רץ ובא ומצטרף עמהם.
ג. וראש המעמד של אותו שבוע (שכנגד כל משמרת כהנים היה בבית המקדש מעמד של ישראל. ומיהו ברא"ש כתב "ראש בית אב"), כשהיה שומע את קולה, היה מעמיד את כל הכהנים הטמאים של אותו בית אב שעתה הוא יום עבודתו, בשער המזרח של עזרת הנשים (אבל משם ולפנים אין טבולי יום רשאין ליכנס. תוספות, פסחים פ"ב.)! בשביל שידעו הכל שאינם עובדים מפני טומאתם, ולא יחשדום שבמזיד אינם עובדים, לפי שאינם רוצים לבטל ממלאכתם. (או בכדי לביישם, על שלא נזהרו מליטמא. ופלוגתא היא בפסחים פ"ב.  8 ).

 8.  והרמב"ם פירש, דאמצורעים שטהרו מטומאתם קאי. שמעמיד אותם ראש המעמד בשער המזרח, להיות מזומנים לזרוק עליהם מדם האשם. ו"משום חשד", היינו כדכתב בפרק י' מתמידין ומוספין הלכה ה': מפני החשד - שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן! שלא יחשדום שאינם נכנסים לעזרה משום שאין נכבד בעיניהם המקום, אלא מפני שעדיין לא הורשו להכנס. תוספות יום טוב.



הדרן עלך פרק אמר להם הממונה





פרק שישי - החלו עולים




מתניתין:


א. החלו (הכהנים הנושאים את הקטורת והמחתה) עולים במעלות האולם בדרכם להיכל.
מי שזכה בדישון המזבח הפנימי והמנורה היו מקדימים לפניהם של אלו, להכנס להיכל.
מי שזכה בדישון מזבח הפנימי, וכבר דישנו קודם לכן, נכנס עתה ונטל את הטני שבתוכו שם קודם את דשן המזבח, מרצפת ההיכל. והשתחוה! שבגמר העבודה היה משתחוה, כעבד שמשמש את רבו, שנוטל רשות ויוצא. ויצא מההיכל.
מי שזכה בדישון המנורה, וכבר היטיב חמשה נרות קודם זריקת התמיד, נכנס עתה להיטיב את שני הנרות הנותרים. (שדם התמיד מפסיק בין הטבת חמש נרות לשני נרות, כאמור לעיל).
אם מצא את שתי הנרות המזרחיים דולקין, מכבה ומדשן (מסיר את הפתילה והשמן ומקנחו, ונותן בו פתילה ושמן חדשים) את הנר המזרחי (הקיצוני ממזרח), ומניח את המערבי (השני ממזרח) דולק  9 . לפי שממנו היה מדליק בין הערביים את שאר הנרות שבמנורה. ועליו נאמר, "להעלות נר תמיד". שהיה נותן בו שמן כמידת שאר הנרות, ואפילו הכי היה דולק עד הערב. ועדות הוא שהשכינה שורה בישראל.

 9.  והרשב"א בתשובה ש"ט נתקשה בסתירת דברי המשנה, למשנה לעיל בפרק ג'. דהתם קתני דאם מצא לשני הנרות המזרחיים דלוקים מניחם. ואילו הכא קתני דאת המערבי מניח דלוק, אבל את המזרחי מדשן. (אכן, לפירוש הברטנורא במשנה לעיל, לא קשה מידי. ויעויין שם היטב). ומזה הכריח, דההיא מתניתין איירי בהטבת נרות של שחר. ולית ליה להאי תנא, הטבת חמש נרות לחוד והטבת שני נרות לחוד. אלא כל נר שכבה מדשן אותו. וכל הנרות שעדיין דולקין אין מכבם, אלא מניחם עד הערב, ואז מדשנם. ומתניתין דהכא איירי בהטבה שבין הערביים לאותם נרות שלא דישנם בבוקר, מחמת שעדיין דלוקים היו. ובהטבה זו, לכולי עלמא הוא מפסיק בעבודת הקטורת של בין ערביים, בין הטבת חמש נרות להטבת שני נרות מזרחיים. והכי פירושא דמתניתין: לאחר שהטיב חמש הנרות, כשבא להיטיב את שני הנותרים, אם שניהם דולקים, מכבה את המזרחי ומדשנו, ומניח את המערבי דולק. ואחר כך מגביה את הפתילה של המערבי בעודה דלוקה, ומחליף את השמן ושם פתילה חדשה. ואחר כך מדליק את הפתילה החדשה מהישנה. וממנה מדליק את כל הנרות. ואם כבה אף המערבי, מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, וממנו מדליק את כולם. כן היא דרך הרשב"א, על פי התוספות יום טוב.
ואף ד"נרות" כתיב, ואין הטבת נרות פחות משנים - בכל זאת היו מניחים אותו דולק בלא דישון, בשביל לפרסם הנס.
אלא שנס זה היה בזמן שמעון הצדיק. אבל לאחר שמת, היה כבה לפעמים בבוקר, כשאר הנרות. ובאותו זמן שלא התרחש הנס - אם מצאו לנר המערבי שכבה  10 , מדשנו גם כן, ומדליקו ממזבח העולה  11 ! בשביל שיהיה מוכן לערב להדליק ממנו את המנורה כולה  12 .

 10.  ואף שכבר הדליקו מקודם לכן, בשעה שהטיב את חמשת הנרות (כמובא לעיל בפרק ג'), מכל מקום, כיון שבפעם הראשונה שנכנס היה כבוי ולא אירע בו נס, מכבו השתא ומיטיבו, בשביל לקיים הטבת שני נרות. ברטנורא.   11.  ברטנורא. אבל הרא"ש כתב דלא היה מדליקו אלא בין הערביים, יחד עם שאר הנרות והרא"ש עצמו כתב להוכיח כדברי הברטנורה, מהא דקתני לקמן "נטל את הכוז". דמשמע שלא היה בידיו הכוז עדיין. ותמה, הרי עדיין הוא בידו, דהא השתא סיים להטיב לתוכו את שני הנרות. אלא משמע דהניחו על הרצפה והלך להדליק את הנר המערבי מהמזבח החיצון. ומכל מקום כתב, דלא שמענו כן.   12.  דלעולם אין מדליקים את הנר המערבי אלא ממזבח החיצון. משום דכתיב ביה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ודרשינן, אש שכתוב בו תמיד - דהיינו "נר מערבי", דכתיב ביה "להעלות נר תמיד" - תוקד מן המזבח. וכתב התוספות יום טוב, דבהכרח לאו בדוקא הוא. שהרי לעיל בפרק ג' שנינו, "ומדליקן מן הדולקים". ולא אתי לאפוקי, אלא שלא להדליק מאש אחרת שבמקדש. (ודבריו צריכים עיון, דהא לדרך הברטנורא במתניתין דפרק ג', לא ממצות הדלקה איירי התם. ואין ההדלקה ההיא, אלא בשביל שתהא ניכרת ההפסקה בהטבת הנרות. ויעויין שם היטב). וכבר נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפרק ג' מתמידין ומוספין, הלכה י"ג. שכתב שם הרמב"ם, דאין מדליקים את הנר המערבי אלא ממזבח החיצון. והשיג עליו הראב"ד מכח ההיא מתניתין. וכתב הכסף משנה שם, דלדעת הרמב"ם צריך לדחוק, דאף דקתני בלשון רבים "ומדליקן", קאי רק על הנר המזרחי ולא על נר מערבי. והמקדש דוד כתב לישב דעת הרמב"ם, כמו שכתבנו לעיל בסוגריים. (וצריך עיון, דאין תירוץ זה הולם אלא לדרך הברטנורא. אבל לדרך הרמב"ם בפירושא דההיא מתניתין (יעויין לעיל ל': הערה 10), אי אפשר להולמו).
וכשגמר את הטבת הנרות, נטל את הכוז שלתוכו נתן את דשן המנורה, מהמעלה השניה שבאבן שלפני המנורה (ששם היה מונח מקודם, מעת שגמר להיטיב את חמשה הנרות קודם עבודת התמיד), והשתחוה ויצא מן ההיכל.
ב. מי שזכה בהבאת המחתה של הגחלים לצורך הקטורת, צבר (ערם) את הגחלים על גבי המזבח הפנימי, ורדדן (שטחן) בשולי המחתה שבידו, על גבי המזבח, בשביל שיתפזרו על מקום רחב, ועל ידי כך תמהר הקטרת להשרף ויתמעט עשנה. והשתחוה ויצא.
ג. מי שזכה בקטרת, היה נוטל את הבזך שבו הקטרת, מתוך הכף שהיה נתון בה. ונותנו לאוהבו או לקרובו, שנכנס עמו להיכל לסייעו בכך. והיה אוהבו מערה מן הבזך לתוך חופניו של המקטיר. ואם נתפזר ממנו (מהקטורת) לתוכו של הכף, אף את זה היה נותנו לו אוהבו בתוך חפניו. ולפי שלא הקטיר מימיו (שהרי לא היה כהן שונה בקטורת, כאמור), היו מלמדים אותו: הוי זהיר כשאתה מפזר את הקטורת, שלא תתחיל לפזרה על הגחלים שמלפניך. אלא התחל מהצד המרוחק, ומשם החזר את ידיך תוך כדי פיזור הקטורת, עד שתסיים בגחלים הקרובים אליך. בשביל שלא תכווה! שאם תתחיל לפזר מהצד הקרוב אליך, יעלה עשן הקטורת, ויכוו ידיך כשתמשיך לפזר כלפי חוץ.
התחיל מרדדן, מפזרן, לסממני הקטורת, ויוצא מיד מההיכל.
לא היה המקטיר מקטיר, עד שהממונה אומר לו: הקטר!
ואם היה הכהן הגדול מקטיר, היה הממונה אומר לו: אישי כהן גדול, הקטר!
וטעם הדבר הוא, משום שבשעת הקטרה אסור שיהיה שום אדם בהיכל ואף לא בין אולם למזבח. והממונה היה מזהיר את כולם שיפרשו משם. ולאחר מכן היה מצוהו על ההקטרה.
פרשו כל העם מבין האולם למזבח. ואז הקטיר את הקטורת, והשתחוה ויצא.



הדרן עלך פרק החלו עולים





פרק שביעי - בזמן שכהן גדול






דרשני המקוצר[edit]