פרשני:בבלי:תמיד כז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמיד כז א

חברותא[edit]

ומשנינן: אמרי, אין הכי נמי, דלאו היינו הך הם.
התם, בשומרי בית אבטינס ובית הניצוץ, דעדיין לא מטו למעבד עבודה במקדש - שלא שמרו שם אלא קטנים הפחותים מי"ג שנה - קרי להו "רובים". ד"נער", מתרגמינן "רביא".
אבל הכא, בכהנים שהיו ישנים בבית המוקד, דכבר גדולים הם, ומטי להו למעבד עבודה (שהרי לשם כך ישנו בבית המוקד, בשביל שיהיו מזומנים למחר לעבודה), קרי להו "פרחי כהונה"  1 .

 1.  כן כתב המפרש. ויעויין לעיל (כה ב הערה 9) בדעת החולקים.
תנן התם: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש - בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד.
והלויים שומרים בכ"א מקומות.
בחמשה מקומות - על חמשת שערי הר הבית.
בארבעה מקומות - על ד' פנותיו של הר הבית.
ותשע שמירות אלו היו מבפנים הר הבית.
ובחמשה, על חמשת שערי העזרה.
ובארבעה, על ארבע פנותיו.
ותשע שמירות אלו היו מבחוץ לעזרה.
ושאר שלשת המקומות היו:
אחד בלשכת הקרבן (היא לשכת הטלאים, או שהיתה לשכה מיוחדת לבקר בה את הקרבנות ממומין. רא"ש).
ואחד בלשכת הפרוכת (שהיו אורגין שם את הפרוכת).
ואחד בלשכה שאחורי בית הכפורת (קדש הקדשים).
והוינן בה: מנא הני מילי דכ"א מקומות הוו?
אמר רב יהודה מסורא, ואמרי לה, במתניתא תנא: נפקא לה ממנין הלויים ששמרו במשכן בימי דוד. דכתיב התם, "למזרח, הלויים ששה. לצפונה, ליום  2  ארבעה. לנגבה, ליום ארבעה. ולאסופים שנים שנים. לפרבר למערב - ארבעה למסלה, שנים לפרבר". (ולהלן יתבאר לשון הכתוב). ומדהוו כ"א לויים, שמע מינה דבכ"א מקומות שמרו. שאם במקום אחד, לא צריך כולי האי. ואם בשביל שתהיה השמירה בצוותא, הוי סגי בשני שומרים.

 2.  והא דכתיב בצפון ודרום "ליום", פירושו, שיהיו פני השומרים לצד מזרח כי משם מתחיל היום להאיר. וגזירת הכתוב היא. אי נמי, כדי לשמור על שער המזרח. שעיקר השמירה היא מחמתו, משום שמשמש לכניסה ויציאה של רוב הבאים למקדש. רא"ש. והראב"ד פירש ד"ליום" היינו שישמרו שם כל היממה, בין ביום ובין בלילה. אבל בשאר מקומות לא שמרו אלא בלילה. (ויעויין לעיל כה ב בהערה 3).
ומקשינן: אמרי, והא הני הלויים השומרים המנויים בקרא - כ"ד הוו!?  3  ששה במזרח, וארבעה בצפון, וארבעה בדרום, וארבעה במקום הקרוי בית האסופים (כדכתיב "שנים שנים"), וששה במערב, כדכתיב "לפרבר למערב - ארבעה למסלה, שנים לפרבר". כלומר, ששה שמרו כלפי הפרבר שמבחוץ, למערב. ארבעה במסלה (בסוף הבית למערב), ושניים בפרבר (בצד מערב, מבחוץ). רא"ש.

 3.  ומכאן הקשה המשנה למלך לדברי הסמ"ג שהובאו לעיל (כו ב הערה 1), שכתב דהיו הלויים שומרים יחד עם הכהנים באותם ג' מקומות. דלדידיה, מאי מקשינן "הני כ"ד הוו" אמתניתין דקתני "והלויים בכ"א מקומות"? והא מתניתין לא איירי אלא במקומות ששמרו הלויים לבדם. וכתב, דאף לדעת הסמ"ג לא היו הלויים שומרים שם. אלא היו משרתים את הכהנים ששמרו שם. ולהכי מקשינן שפיר, דהא קרא לא איירי אלא משומרים, וכתיב דכ"ד הוו.
אמר אביי: הרי קאמר קרא: "לאסופים שנים". ולא ארבעה כדקאמרת. והא דכתיב "שנים שנים", אינו אלא כפל לשון. שכן הדרך, לכפול את הלשון בסוף הפסוק  4 .

 4.  מפרש. והרא"ש פירש, דהכי קאמר קרא: "ולאסופים" שהם "שנים" (שני מקומות) - שומרים "שנים" היו.
ושוב מקשינן: ואכתי עשרין ותרי הוו, ואמאי תנן "כ"א מקומות"?
ומשנינן: היאך שמירה דפרבר - חד מקום בלבד הוי. והא דכתיב ביה "שנים לפרבר", היינו משום דלוי אחרינא נוסף שם, וכדי להיות בצוותא הוא דיתיב גביה דשומר שהיה שם, משום דהפרבר קאי באבראי, שאינו סמוך לשאר המקומות ששמרו בהם, ולכן לא ישב שם לוי אחד שומר לבדו.
אבל בכל יתר המקומות שמר לוי אחד בלבד, ולא הוצרכו לצוותא. משום שכמה שמירות היו בכל צד, והיו סמוכים זה לזה.
ומבארינן: מאי "לפרבר"?
אמר רבה בר רב שילא: כמאן דאמר בנוטריקון, "כלפי בר". כלומר מבחוץ.
ואיבעית אימא: לעולם עשרים וארבע מקומות הוו התם, כדכתיב בהאי קרא. ו"שנים שנים" דכתיב באסופים, לעולם ארבעה הוי. וכן ב"פרבר" שני מקומות היו, ולא כדשנינן לעיל. אלא דבתלתא מקומות מינייהו, הויא שמירה דכהנים  5 . ורק בעשרין וחד מקומות, הויא שמירה דלויים  6 . (אבל ביותר משלשה, ליכא לאוקמא בכהנים. שהרי לא מצינו בהם יותר משלש שמירות. כדדרשינן לעיל, "שומרי", "משמרת", "למשמרת").

 5.  ולדעת תוספות שהובאה לעיל (כו ב הערה 1) צריך לומר, דאף שהיו בסך הכל כ"א מקומות, מונה פעמיים את שלשת המקומות ששמרו הכהנים והלוים יחד. שכל מקום מהם נחשב לשתי שמירות. רא"ש.   6.  וששה שבמזרח היו: שנים בשתי הפינות המזרחיות של הר הבית, ושנים בשתי הפינות המזרחיות של העזרה, ואחד בשער המזרח שבהר הבית, ואחד בשער נקנור שבעזרת ישראל. וארבעה שבצפון היו: בשער טדי שבהר הבית, ובשער הניצוץ שבעזרה, ובשער בית המוקד שבעזרה, ואחד בלשכת הקרבן או בלשכת הפרוכת שאחד מהם היה בצפון. וארבעה בדרום: שנים בשני שערי חולדה שבהר הבית, ושנים בשני שערי העזרה שבדרום, שער הניצוץ ושער המים. וששה במערב: שנים בשתי הפינות המערביות של הר הבית דהיינו "שנים לפרבר", ושנים לשתי הפינות המערביות של העזרה, ואחד אחורי בית הכפורת, ואחד בשער המערבי של הר הבית, הקרוי שער קיפונוס. וארבעה שבאסופים (דהיינו לשכות שנוספו על פי הנביא, וכתיב "שנים שנים לאסופים", משום שקודם נתוספו שתי לשכות ואחריהן עוד שתיים) היו: אחד בלשכת הקרבן או לשכת הפרוכת. ועוד שלשה מקומות ששמרו בהם כהנים. כן נראה מדברי הרא"ש. ושמירת הלוים בבית אבטינס לא נחשבה במנין הכ"א, משום שכבר נכללה באחת מן הפינות. רא"ש. ולדברי המפרש, לא היתה שם שמירת הלויים כלל. וגם לא בבית המוקד ובבית הניצוץ. ובמקום שני אלו מנה את שני שערי הקרבן.
ושוב מקשינן: איך אמרת דשמירת הכהנים הויא מכלל עשרים וארבע השמירות? והא הכא בקרא, "לויים" הוא דכתיב!?
ומשנינן: אף כהנים הם בכלל לוים, כדרבי יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי: בכ"ד מקומות נקראו הכהנים "לוים". וזה אחד מהן - "והכהנים הלוים בני צדוק"! ואף קרא דמייתי לעיל, אחד מאותם מקומות הוא.
שנינו לעיל: והלוים בכ"א מקומות. חמשה, על חמשה שערי הר הבית. וארבעה, על ארבע פנותיו - מתוכו. חמשה, על חמשה שערי העזרה. וארבעה, על ארבע פנותיו - מבחוץ.
והוינן בה: מאי שנא הר הבית דעבדינן לשמירתו מתוכו ולפנים, בין בשעריו ובין בפינותיו, ומאי שנא עזרה דעבדינן לשמירתה מבחוץ לה, בין בשעריה ובין בפנותיה?
אמרי: הר הבית, דאי תמה (עייף) השומר מלעמוד ובעי למיתב, מצי יתיב, שהרי הותרה בו ישיבה - עבדינן לשמירה מתוכו. אבל עזרה דאי תמה השומר ובעי למיתב, לא מצי יתיב, דהא אמר מר: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הילכך עבדינן לשמירה מבחוץ.
אמר מר: ה' - על ה' שערי העזרה.
ורמינהי: תנן: ז' שערים היו בעזרה. ג' בצפון וג' בדרום. ואחד במערב! ואמאי לא שמרו בכל ז' השערים, אלא בחמשה מהם בלבד  7 ?

 7.  והקשה הרא"ש לדעת רבינו תם (שהיא כדעת הסמ"ג) דכ"א מקומות הם מלבד ג' המקומות ששמרו הלויים עם הכהנים, מאי פריך? והרי שמרו בכל שבעת השערים. אלא שבית המוקד ובית הניצוץ לא נמנו, משום ששם לא שמרו לבדם. ולמאי דפירש המשנה למלך בדעת הסמ"ג (הובא לעיל בהערה 3), אתי שפיר.
אמר אביי: תרי שערים מינייהו - לא צריכי שימור! והם שער הניצוץ ובית המוקד. שהרי שמרו שם הכהנים מלמעלה, ולא הוצרכו לשמירת הלוים  8 .

 8.  ומכאן הקשה הבאר שבע, לדברי הסמ"ג. שכתב דאף בג' מקומות ששמרו הכהנים שמרו נמי הלוים. וכן כתב הב"ח בריש מדות, דלא יתכן בדעת אביי לומר כהסמ"ג. אלא דכבר כתב המשנה למלך דלא קשה מידי. דהסמ"ג יפרש כמו שפירש רבינו שמעיה בריש מדות (וכן כתב הרא"ש), דהשניים דלא בעו שימור הם שני שערי הקרבן שהיו בצפון העזרה ובדרומה. שאותו שבצפון היה בין שער הניצוץ לבית המוקד, שהיתה בהם שמירה. ואותו שבדרום היה בין שער הדלק לשער המים, שאף הם היו שמורים. וכיון שהיתה שמירה בסמוך להם משני צידיהם, לא הוצרכו לשומרם.
רבא אמר: פלוגתא דתנאי היא במנין שערי העזרה.
דתניא: אין פוחתין במקדש מי"ג גזברין (שוערין), ומז' אמרכלין שהיו ממונין על הכל, ואף על הגזברין.
רבי נתן אומר: למה אין פוחתין מי"ג גזברין? - משום שהם כנגד י"ג שערים שהיו במקדש!
דל חמשה שערים דהר הבית, ופשו להו תמניא שערים דעזרה.
אלמא, איכא תנא דאמר תמניא הוו. ופליג אתנא דמתניתין דמדות דקאמר "שבעה שערים היו לעזרה". והכי נמי, איכא תנא דאמר דחמשה שערים בלבד הוו לעזרה.
והיינו תנא דמתניתין, דאמר: "הלוים שומרים בכ"א מקומות". ושלש שיטות תנאים איכא בזה.
שנינו במתניתין: לא היו ישנים בבגדי קדש. אלא היו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהם!
ודייקינן: שינה הוא דלא הותרה בבגדי כהונה. שמא יפיח בהן וגנאי הוא לבגדי קודש. אבל בהילוך הותרו. ומהלכין הכהנים בהם, אף שלא בשעת עבודה.
שמעת מינה: בגדי כהונה, ניתנו ליהנות בהן! ואין עוברים הכהנים בהנאת לבישתם שלא בשעת עבודה משום מעילה. משום דלב בית דין מתנה עליהם בשעה שהקדישום, שיקדשו על מנת שיהנו כהנים בלבישתן  9 .

 9.  כן כתב המפרש. ונראה דהוא על פי דברי הגמרא בקידושין נ"ד. שהיו מתנין כן, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ואינם יכולים להפשיטן מיד בגמר העבודה, שלא ישהו עליהן אפילו כהרף עין. אכן נחלקו בזה רש"י ותוספות שם ס"ו. דמרש"י נראה, דמהאי טעמא הותרה לגמרי מעילה בבגדי כהונה. וכן נראה מדבריו ביומא דף ס'. אבל תוספות שם כתבו, דמהאי טעמא לא התירו אלא סמוך לזמן העבודה. אבל מיד כשיכולין לפושטם, היו צריכין להפשיטן. וכל שכן דללובשם לכתחלה שלא בזמן עבודה אסור. וכן כתבו ביומא שם. ולדבריהם, צריך עיון בדברי הגמרא כאן. דהרי הכא קאמר דאי ניתנו ליהנות, מותרין בשכיבה אף שפשטן. והתוספות ישנים שם כתבו, דלאו משום "לב בית דין מתנה" הותרו. דלא שייך משום זה לומר שנתקדשו לחצאין. אלא כיון דניתנו להנות בשעת עבודה, לא קרינן בהו קדשי ה', ולית בהו מעילה.
ודחינן: אמרי, לאו ראיה היא מהכא. דלעולם, הוא הדין דאפילו הילוך בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, נמי לא הותר. והא דקתני "לא היו ישנים בהן", לאו דוקא בלבישה בשעת שינה נאסרו, אלא אף כשהם ניעורים. ומשום דבעי למיתנא סיפא "אלא היו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן", לאשמועינן דלא חיישינן שיפיחו בהן מאחר ופשטום (רש"י יומא סט.), קתני נמי רישא "לא היו ישנים".
ושוב מוכחינן: והא אף מדינא דסיפא מוכח דניתנו ליהנות לכהנים. דהא קתני מיהת, "ומניחין אותן תחת ראשיהן". ואף זו הנאה היא. שהרי משתמשים עמם ככסת. שמע מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם!
אמר רב פפא: אף זו אינה ראיה. דלאו תחת ראשיהם ממש הניחום, אלא אימא "נגד (ליד) ראשיהן"  10 !

 10.  והרמב"ם בפרק ח' מהלכות בית הבחירה הלכה ו', פסק כרב פפא, דהיו מניחין אותן כנגד ראשיהם, ולא תחתיהם. ואף דפסק ד"בגדי כהונה ניתנו להנות בהן", איכא למימר דדוקא דרך לבישה הותרו. כסף משנה שם. והמהר"י קורקוס כתב, דלפי הטעם ד"לא ניתנה תורה למלאכי השרת", לאחר שפשטום אסור לחזור וללובשם שלא בשעת עבודה. עוד כתב, דאפשר דמשום איסור כלאים נקט הרמב"ם כן.
אמר רב משרשיא: שמע מינה מתירוצא דרב פפא, דתפילין מן הצד שריין! שבשעה שהולך לישון וחולץ את תפיליו, מותר לו להניחם תחת מראשותיו בין הכר והכסת, שלא מתחת ראשו ממש, אלא לצד הראש. ולא חיישינן דילמא מיגנדר (מתהפך) בשנתו, ונפיל עלייהו, ויהיו תחת ראשו, ויבואו לידי בזיון  11 .

 11.  ורש"י ביומא סט א פירש, דאשמועינן, דלא חיישינן שמא יישן בהן ויפיח. וכבר העירו שם תוספות, דמסוגיין נראה דלאו משום הכי הוא, אלא דלמא איגנדר ונפל עלייהו.
וקל וחומר הוא. מה בגדי כהונה, ששכיבה עליהם אסורה מדאורייתא משום מעילה, ואפילו הכי מותר להניחם כנגד הראש, ולא חיישינן דלמא מיגנדר ונפיל עלייהו, ואתי לידי איסור דאורייתא - תפילין, שאף אם מיגנדר ונפיל עלייהו אינו אסור אלא מדרבנן, משום בזיון תפילין, כל שכן דלא גזרינן בהו לאסור הנחתן מהצד.
ומוכחינן כדברי רב פפא: הכי נמי מסתברא, ד"תחת ראשיהן" דקתני, היינו כנגד ראשיהן, ולא תחתם ממש. דאי אמרת תחת ראשיהן ממש, וכדאמרת "בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן", אכתי קשיא. דנהי דניתנו ליהנות בהן, וליכא בזה משום מעילה, מיהו תיפוק ליה דאסור לשכב עליהן משום איסורא דכלאים, דאיכא בבגדי כהונה  12 .

 12.  ובענין היתר כלאים בבגדי כהונה, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפרק ח' מכלי המקדש, הלכה י"א. שכתב שם הרמב"ם: בגדי כהונה מותר ליהנות בהן. (דלמסקנה קיימא לן ד"ניתנו להנות בהן", אף שלא בשעת עבודה). לפיכך לובשם ביום עבודתו, ואפילו שלא בשעת עבודה. חוץ מן האבנט. שמפני שהוא שעטנז, אסור לכהן הדיוט ללובשו, אלא בשעת עבודה. (דפסק כמאן דאמר "אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט). ובראב"ד שם: לא מחוור מן הגמרא הכי. אל כל היום מותר במקדש. והשאגת אריה, סימן כ"ט, ביאר סברת מחלוקתם, דהרמב"ם סבירא ליה דכלאיים בבגדי כהונה גדר דיחוי הוא, מדין "עשה דוחה לא תעשה". ולכך, רק בעידנא דמיקיים העשה מיעקר הלאו. אבל הראב"ד סבירא ליה, דאינו מדין דיחוי, אלא היתר גמור הוא. ויעויין בבית הלוי חלק א' שנחלק עליו. ומריש ערכין משמע כדברי הרמב"ם. דאיתא שם: "נהי דבעידן עבודה אשתרי, שלא בעידן עבודה לא אשתרי". ולדעת הראב"ד, צריך לדחוק שם ולפרש, דשלא במקום עבודה (והיינו במדינה) לא אשתרי. כסף משנה שם. והוסיף, "ומפני שראה הראב"ד חולשת הדברים, לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג". אלא דגם בסוף הלכות כלאים נחלקו בזה. ושם כתב הראב"ד "טעה בזה". ותוספות בחולין ק"י: ובמנחות מ"א; כתבו גם כן כדעת הראב"ד. ופירשו דברי הגמרא בערכין, ד"שלא בעידן עבודה", היינו בגדים שאין ראויין לעבודה. והבית הלוי חלק א' סימן א', הוכיח דאף לדעת הראב"ד, לא הותרו בגדי כהונה, אלא ביום ולא בלילה. ולפי זה אתי שפיר היטב דברי הגמרא הנ"ל. ד"שלא בעידן עבודה", היינו לילה.
ולא הותר איסור זה אלא לעבודה  13 . ובהכרח דנגד ראשיהן הניחום ולא תחתיהם.

 13.  ומהא דדוקא השתא קפריך מכלאים, ולא במאי דקאמר לעיל "הא הלוכי מהלכי", הוכיחו תוספות בחולין ק"י: כשיטתם (והיא שיטת הראב"ד שהובאה בהערה 12), דהותרו כלאים בבגדי כהונה, אף שלא בשעת עבודה. ולכך דוקא מהא דהניחו תחת ראשיהן קאמר "תיפוק ליה משום כלאים". שלא התירה תורה אלא לבישה, ולא הצעה.


דרשני המקוצר[edit]