פרשני:בבלי:תמיד כח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמיד כח ב

חברותא[edit]

ולא היו שומעין את קולו, עד שהיה מעלה את הכיור מבור המים. שאז היו שומעין את קול גלגל העץ, שעשה אותו בן קטין להיות מוכני (גלגלת) לכיור.  1 

 1.  יומא ל"ז. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, שהמוכני הוא כלי שהיה סביב לכיור, שבו היו מניחים את המים בלילה. ולא נתקדש בקדושת כלי שרת, בשביל שלא יפסלו המים בלינה. וכן כתב בפרק ג' מבית הבחירה הלכה י"ח. אכן לקמן בפרק ג' משנה ח', פירש כפירוש המובא למעלה. וכן כתב בפרק ה' מביאת מקדש הלכה י"ד. וכבר עמד הכסף משנה בסתירת דבריו. וכתב: אפשר שרבינו מפרש כשני הפירושים. וכאן כתב האחד, ושם כתב האחר. והתוספות יום טוב תמה על דבריו, וכתב שדוחק הם. ופירש דשני הפירושים עולים בסגנון אחד. שהיה אכן כלי סביב הכיור שבו היו ממלאים מים. ואת אותו הכלי, היו משקעין בור. (ודבריו צריכים עיון. דהרי כתב הרמב"ם שאותו הכלי של חול היה, בשביל שלא יפסלו המים בלינה. ואם כן, למה הוצרכו להשקיעו?).
מי הכיור נפסלים בלינה, כיון שהם קדושים בקדושת הגוף. שכל דבר הקדוש בקדושת הגוף נפסל בלינה. וכדי למנוע את פסול לינה היו משקיעים את הכיור ומימיו שבתוכו (קודם הלילה), בתוך בור המים שהיה בעזרה, והיו המים שבכיור מושקים למי הבור, ומים מחוברים לקרקע אינם נפסלים בלינה.  2  ולפנות בוקר היו מעלים את הכיור מהבור באמצעות המוכני הזה  3 .

 2.  וכשהמים מחוברים למי המקוה, בטלה קדושתם ואינם נפסלים בלינה. ועוד, שבהיות המים שבכיור מושקים למי המקוה הם אינם נחשבים אז כמים הנמצאים בתוך כלי, אלא כחלק ממימי המקוה. וכשהם במקוה, אינם נפסלים בלינה. מהר"י קורקוס, פרק ה' מביאת מקדש, הלכה י"ד.   3.  ופלוגתא היא בזבחים כ"א. דלחד מאן דאמר כך הוי. אבל לאידך מאן דאמר, היה נשמע הקול כשהיה משקיע שוב את הכיור בבור, לאחר שקידש ידיו ורגליו, בשביל שלא יפסלו מימיו בעמוד השחר.
וכשהיו שומעין את קול גלגל העץ, הן אומרים: הגיע עת עבודתו!
קידש ידיו ורגליו מן הכיור. ונטל את מחתת הכסף ממקומה, ועלה במזרחו של כבש לראש המזבח.
ופינה את הגחלים של המערכה אילך ואילך (לכאן ולכאן), בשביל להגיע לגחלים הפנימיות. והיה חותה (נוטל במחתה) את הגחלים המאוכלות  4  (השרופות היטב) הפנימיות. כדכתיב "מן הדשן אשר תאכל האש". והו קרויות "דשן", משום שנעשו דקות. אבל החיצוניות אינן קרויות "דשן" אלא גחלים  5 .

 4.  ושיעור תרומת הדשן, נתבאר ביומא כ"ד; שהוא כמלא קומץ. והמשנה למלך בפרק ב' מתמידין ומוספין הלכה י"ב, תמה על מה שהשמיט הרמב"ם דין זה. ויש לומר דסמך על הא דתנן במנחות, "ה' קומצין הם". ולא קחשיב שם תרומת הדשן. ובהכרח דפליג תנא דמתניתין על ההיא ברייתא דיומא. אלא דבירושלמי שם איתא דשיעורה בכזית. ואם כן, אכתי קשיא למה לא הביא הרמב"ם שיעור זה. מקדש דוד. ויעויין באבן האזל, במה שכתב עוד ליישב בזה.   5.  ולא היה חותה מהגחלים של עצי המערכה, אלא מגחלי האברים שנשרפו. דהא כתיב "אשר תאכל האש את העולה". ריטב"א, יומא כ':. והמהר"י קורקוס בפרק ב' מתמידין ומוספין הלכה י"ב כתב, שאין דעת הרמב"ם כן. והמזרחי בפרשת צו הביא כן בשם תורת כהנים. אלא דהראב"ד בתורת כהנים, ביאר את דברי התורת כהנים באופן אחר. ויעויין באבן האזל שם.
וירד מן המזבח  6 . ובשעת ירידתו היו פניו לכיוון דרום, שהרי הכבש ירד מצפון לדרום. וכשהגיע לרצפה של העזרה הפך פניו מדרום לצפון.

 6.  וזמנה של תרומת הדשן, במחלוקת תליא. דהתוספות ביומא ל"ג. כתבו, דהוא בלילה, קודם שיעלה עמוד השחר. אבל הרמב"ם בפרק ב מתמידין ומוספין הלכה יא כתב "תורמין את הדשן בכל יום משיעלה עמוד השחר". והמנחת חינוך במצוה קלא הקשה לדבריו, מהא דאיתא בזבחים כא ב דאחר שהיה מעלה את הכיור לקדש ידיו ורגליו היה משקעו שוב, בשביל שלא יפסלו המים בלינה בתחלת היום. ולהרמב"ם, הרי היה לאחר עמוד השחר. וכן הקשה מהא דאיתא שם (כ א), דאם קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אינו צריך למחר לחזור ולקדש אף למאן דאמר "לינה פוסלת קידוש ידים ורגלים". ולהרמב"ם דזמנה הוא לאחר עלות השחר, בין כך ליתא לינה. אלא דהרמב"ם בפרק ה מביאת מקדש הלכה ט כבר הרגיש בזה. וכתב "אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש, אין צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום". ובהכי סלקי הקושיות הנ"ל. שהרי כתב דזמנה הוא קודם נץ החמה. ואף שמעיקר הדין, מעלות השחר מתחיל היום, לכתחלה נוהגות מצוות היום מנץ החמה. ואף לענין לינה, לכתחלה דיינינן לאותו זמן שבין עמוד השחר לנץ החמה, כלילה. מקדש דוד סימן ל"ב.
והיה הולך בעזרה לצד מזרחו של כבש, כעשר אמות  7 , ושם שפך את הגחלים. ולא היה מפזרם, אלא צבר את הגחלים בערימה על גבי הרצפה. כדכתיב "ושמו אצל המזבח". ודרשינן: "ושמו" - שלא יפזר!

 7.  ואם תאמר, הא בעינן "ושמו אצל המזבח". ונהי דכבש כמזבח לכל דבר, מכל מקום היה לנו לקרבו אצל המזבח. ומקום זה מרוחק טובא. שהרי אורך הכבש היה ל"ב אמות. דל מינייהו שתי אמות שבראשו שהיו מעל הסובב והיסוד, הרי ל' אמות. ומקום הנחת הדשן היה לאחר עשר אמות מצפונו של כבש. נמצא שהוא בריחוק כ' אמות מן המזבח. ויש לומר, דילפינן לה, מהא דכתיב במוראת העוף "והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". וקים להו לרבנן דאין "השלכה" בפחות מכ' אמות. ונמצא מלמד על מקום תרומת הדשן, שהרי באותו מקום הוא.
ומקום הנחת הדשן היה רחוק מן הכבש שלשה טפחים  8 . והוא המקום שנותנים בו את מוראת עולת העוף, ואת דישון המזבח הפנימי, ואת דישון המנורה  9 .

 8.  והלכה למשה מסיני היא. ראב"ד. ואפשר שטעמה הוא, בכדי שלא ישחיר כותל הכבש. תפארת ישראל.   9.  ואיתא ביומא כ"א; דמוראת העוף, ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעין שם במקומן. ומשמע מהתם, דתרומת הדשן לא היתה נבלעת. וכן מהא דדרשינן, "ושמו", מלמד שטעון גניזה ואסור ליהנות ממנו, משמע שאינו נבלע במקומו. מפרש. ודחו תוספות שם ראיה זו. דאיכא למימר דקרא לאו אניסא סמיך. אי נמי, איצטריך קרא להיכא שחפרו שם והוציאו את הדשן, שאסור ליהנות ממנו. וכן פירש רש"י בסוף תמורה.
גמרא:
שנינו במתניתין: אלו מהלכין באכסדרה!
וקא סלקא דעתין השתא, דאכסדרה של עץ היתה.
והוינן בה: ומי הוו אכסדראות בעזרה?
והא תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושין אכסדראות עץ בעזרה?
תלמוד לומר: "לא תטע אשרה, כל עץ, אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך". ושני לאוים שונים נאמרו בפסוק זה. והכי קאמר קרא:
א. "לא תטע לך אשרה" לשם עבודה זרה. שבנטיעה גופה עובר בלאו, אף בלא שעבדה.
ב. "לא תטע לך כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך". שכל הנוטע אילן במקדש עובר בלאו. ואסרו חכמים כל בנין של עץ במקדש, אף שלא בנטיעה, משום הרחקה יתירה. ואסמכוה אהאי קרא דכתיב ביה "כל עץ". (רמב"ם פרק ו' מעבודת כוכבים הלכה ט' וי', על פי הכסף משנה שם  10 ).

 10.  וכן כתב בפרק א מבית הבחירה" ואין בונין בו עץ בולט כלל. אלא או באבנים או בלבנים וסיד". והשיג עליו הראב"ד: והלא לשכת כהן גדול, של עץ היתה. וכן בשמחת בית השואבה, הקיפו את כל העזרה גזוזטרא. אלא לא אסרה תורה כל עץ, אלא אצל מזבח ה'. והיא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים. אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. ובהלכות עבודה זרה שם תירץ הראב"ד עצמו כל השגותיו כאן. דלשכת העץ דכהן גדול, של בית אבנים היתה. (ונקראת "לשכת העץ" מפני שהניחו בה עצים אי פעם. כסף משנה. ויעויין במהר"י קורקוס שם שפירש באופן אחר). ובימת עץ של מלך, וגזוזטרא של שמחת בית השואבה, לא היו בנין קבוע אלא נעשו לשעתן. והרדב"ז שם כתב, דאף הרמב"ם לא קאמר דאסור אלא בהיכל ועזרה בלבד.
ולפי זה קשיא, איך בנו אכסדראות עץ בעזרה?
אמר רב חסדא: בעזרה היו אכסדראות של בנין! שעמודיהן היו אבן, ותקרה של אבן נתנו עליהן.
שנינו במתניתין: היו בודקין והולכין וכו'. העמידו עושי חביתים לעשות חביתים.
והוינן בה: למימרא, דחביתין הוו קדימי לכל עבודות היום?
והתניא: מנין שאין דבר קודם במזבח לתמיד של שחר?
תלמוד לומר: "וערך עליה העולה".
ואמר רבה לפרש: מדכתיב "העולה" בה"א הידיעה, ולא כתיב "עולה", משמע הכי: "וערך עליה" על המערכה, בתחלה את "העולה" החשובה, שהיא עולה האמורה ראשונה לכל העולות בפרשת הקרבנות בפנחס, והיא עולת התמיד. (רש"י, פסחים נ"ח:).
אמר רב יהודה: הא דקתני "לעשות חביתים", לא מהקטרתם על גבי המזבח מיירי, אלא להכינם בלבד. והיינו להחם מים חמין לרביכה של סלת החביתין! שהיו חולטין אותה ברותחין קודם לישתה ואפייתה. אבל לא הקטירום עד לאחר הקטרת אברי התמיד.



הדרן עלך פרק בשלשה מקומות





פרק שני - ראוהו אחיו




מתניתין:


ראוהו אחיו הכהנים (את הכהן התורם את הדשן) שירד מן הכבש לאחר שתרם, ומיד הם רצים ובאים לכיור, להיות מזומנים לעבודה  11 . מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור  12 .

 11.  ואף דלא עסקו לאחר מכן אלא בגריפת אפר לתפוח ובסילוק אברים מן המערכה ובהולכת גזירין למזבח, דלכאורה לאו עבודות הן - הוצרכו לקידוש ידים ורגלים, משום עצם עליתם למזבח. וכן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם דקריבה למזבח אף בלא עבודה טעונה קידוש ידים ורגלים. אלא דמרש"י בזבחים כ א משמע דמשום המלאכות עצמן הוצרכו בכך. וצריך לומר דאית ליה דגריפת האפר מכלל עבודת הוצאת הדשן היא. מקדש דוד.   12.  והואיל ורצו לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה, הורשו ליכנס בין אולם למזבח. ששם היה מקום הכיור. מפרש. ונראה שנתכוון ליישב בזה הא דאיתא בריש תוספתא דכלים ד"אין נכנסין בין אולם למזבח כשלא רחוץ ידים ורגלים". ולכך כתב דבשביל לקדש לצורך עבודה מותר. והראב"ד תירץ על זה, דכל שטבל ולא הטיל מים אחר הטבילה, מותר. עוד כתב, דליכנס שם סגי ברחיצת ידים ורגלים כל שהיא, ולאו דוקא ממי כיור.
לאחר שקדשו, נטלו את המגרפות (שגורפין בהן את הדשן ומפנים אותו לתפוח), ואת הצינורות (המזלגות שהיו מהפכים בהן את האברים), ועלו לראש המזבח.
האברים של העולות, והפדרים (האימורים) של שאר הקרבנות שלא נתעכלו ושלא נעשו דשן מאתמול בערב - היו סונקין (מסלקים) אותן בצינורות - מזלגות על צדי המזבח, על מנת להחזירם למערכה לאחר מכן. שהרי אי אפשר עדיין להקטירם, לפי שאין שום דבר קרב קודם הקרבת תמיד של שחר.
ואם יש הרבה אברים, ואין הצדדים מחזיקים אותם, לפי שהם כבר מלאים בהם, סודרים אותם בסובב (אמה הבולטת במזבח באמצע גובהו), או היו מניחים אותן על גבי הכבש. לפי שאם היו מורידים את האברים לגמרי מן המזבח, היו נפסלים להקטרה לאחר שהאיר היום. שעמוד השחר פוסל בלינה. אבל על גבי המזבח אין לינה פוסלת. וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר.
החלו לגרוף את האפר, והיו מעלין במגרפות את האפר על גב התפוח.
והתפוח (ציבור האפר) - היה באמצע המזבח. ומשום שהיה עגול כתפוח, קרוי כן  13 . (וקודם תרומת הדשן לא היו יכולים לפנותו. שהרי קודם צריך לתרום עת תרומת הדשן, ואחר כך היו מפנים את שאר הדשן לתפוח).

 13.  וכתב הרמב"ם בפרק ב מתמידין ומוספין הלכה ז "דשן שבאמצע המזבח, והוא הנקרא תפוח ". והראב"ד שם השיג עליו דלא משמע כן מלישנא דמתניתין. דהא קתני "החלו מעלין באפר על גב התפוח". והרי כיון שהיו מוציאין את האפר כל יום, מנין היה שם תפוח, והרי כבר הוציאוהו מאתמול? לכך פירש, שהיתה שם טבלה מרובעת גבוהה אמה, והיתה קצוצת קרנות ומעוגלת כתפוח. ועליה היו מעלים את הדשן. ובדעת הרמב"ם יש ליישב, דלא היו מוציאין את כולו אלא חלק ממנו, בשביל שלא יפריע לסידור המערכות. רדב"ז ולחם משנה. או דאית ליה לרמב"ם שלא היו מוציאין את הדשן כל יום, אלא כשהיה מתרבה. מהר"י קורקוס.
וכשהיה האפר שבתפוח מתרבה, עד שכבר לא נותר מקום לסידור עצי המערכה, היו מוציאים אותו. כדכתיב "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור".
ופעמים שהיה עליו שלש מאות כור אפר עד שהוציאוהו.
וברגלים לא היו מדשנין אותו (מוציאים את האפר), מפני שהתפוח הוא נוי למזבח. שעל ידי ריבוי הדשן ניכר שהקריבו הרבה קרבנות, ולא היה המזבח בטל.


דרשני המקוצר[edit]