פרשני:בבלי:תמיד כז ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמיד כז ב

חברותא[edit]

אמנם, לא מצינו כלאיים בכל בגדי כהן הדיוט, אלא באבנט. דאבנטו של כהן גדול ודאי היה בו כלאים, לפי שהיה עשוי מתכלת וארגמן ותולעת שני (שהם מיני צמר) ושש (פשתן). ואם היה אבנטו של כהן הדיוט כאותו אבנט של כהן גדול, אף בו היו כלאים. ופליגי בה תנאי.
וקאמר: הניחא למאן דאמר "אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול", אלא משש בלבד היה עשוי, שפיר איכא למימר דתחת ראשיהם הניחוהו. דהא לית ביה כלאים.
אלא למאן דאמר "אבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כהן גדול" - מאי איכא למימר?  1  והא אית ביה כלאים, ואסור בשכיבה. אלא בהכרח ד"נגד ראשיהן" קתני.

 1.  ורש"י ביומא גרס איפכא. הניחא למאן דאמר "אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט". וקאי על אבנט כהן גדול דבגדי לבן של יום הכיפורים. שהיה של בוץ, ולא היה בו כלאים.
וכי תימא לדחות, דכלאים אסורים בלבישה, כדכתיב "לא תלבש שעטנז", וכן בעליה (בהעלאה על גופו) הוא דאסור כלאים, כדכתיב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". אבל מימך תותיה (לקפלם תחתיו) ולשכב עליהם, שפיר דמי, ומותר.
הא ליכא למימר הכי.
דהתניא: כתיב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". דוקא בדרך העלאה אסור. אבל אתה מציעו לבגד כלאים תחתיך ושוכב עליו! דאין כלאים אסורים בשכיבה מן התורה. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן גזירה שמא תיכרך נימא אחת מן בגד הכלאים על בשרו. וכיון שעולה הנימא על גופו, הוי דרך העלאה, ועובר על הלאו מדאורייתא  2 .

 2.  ובגד שארוג בו כלאים מצד אחד אסור להנות בכולו, ואף בצד שאינו כלאים. מפרש. והוצרך לפרש כן, לפי הפירוש הא' ברש"י, ביצה י"ד, שפירש דמתחמם בנימא עצמה. דחיישינן לנימא גסה שיש בה כדי לחמם. אבל לפירוש הב' ברש"י שם, שנאסר במה שנהנה בחימום מעיקר הבגד שנמצא תחתיו, משום דבנימא אחת איכא העלאה - אין צריך לכך. חק נתן.
וכיון דעל כל פנים אסור מדרבנן, שוב מוכרח דהניחום הכהנים נגד ראשיהם, ולא תחתיהם ממש.
וכי תימא לדחות, דהיה מפסיק מידי ביני וביני (בין ראשם של כהנים לאבנט), דבכהאי גוונא ליכא למיחש שתיכרך נימא מהאבנט על בשרם.
הא ליכא למימר הכי.
דהאמר רבי ששת, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר רבי יוסי בן שאול, משום קהלא קדישא שבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גב זו, וכלאים תחתיהן, וכל עשר המצעות מפסיקות בין השוכב לכלאים שמלמטה - אסור לישן עליהן! ואף בזה גזרו חכמים, אטו שכיבה על כלאים גופם.
אלא שמע מינה דלא תחת ראשיהן הניחום, אלא כנגד ראשיהן.
ומסקינן: שמע מינה!
ואיבעית אימא: לעולם, לא שמעית מינה. אלא תחת ראשיהן הניחום. ואיירי מתניתין באותן בגדי כהונה שאין בהם כלאים! בכתונת מגבעת ומכנסיים, שהיו משש בלבד.
רב אשי אמר: אפילו באבנט איכא למימר, דתחת הראש הניחוהו. שהרי כל טעם האיסור בשכיבה על כלאים, הוא משום דחיישינן שמא תעלה נימא מהם על בשרו, כדאמרן. ואף העלאה עצמה אינה אסורה, אלא אם כן יש בה הנאה. דהא כתיב "לא תלבש" וכתיב "לא יעלה". ומקישינן להו אהדדי, דבעינן העלאה דומיא דלבישה. מה לבישה יש בה הנאה, אף העלאה דאית בה הנאה. אלא דבעלמא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו ויתחמם על ידה, ונמצא נהנה מהעלאת הכלאים. אבל בגדי כהונה קשין הן, ואינו מתחמם על ידן  3 . הלכך לא גזרו בהם על השכיבה, דהא ליכא למיחש למידי.

 3.  מפרש. וכן כתב רש"י ביומא ס'. ולשיטתם, אף בלבישה והעלאה מותרים. ותוספות שם הוכיחו דלא כרש"י, מדאיתא בריש ערכין דבעידן עבודה הותרו כהנים בכלאים. דמשמע, דאף בבגדי כהונה הוה איסור כלאים, לולא שהתורה התירתם. (ובעל המאור בביצה י"ד: יישב קושייתם, דדוקא באבנט אמרינן הכא שהוא קשה. אבל ההיא דערכין מיירי מחושן ואפוד שרכין הם, ולכך שייך בהו איסור כלאיים). לכך פירש רבינו תם, דדוקא הצעה שאינה אלא מדרבנן, התירו בקשין. משום דלא שכיח שתיכרך נימא מהן על בשרו. אבל לבישה והעלאה אסורין, אף בבגדים קשים. וכן הוא ברא"ש כאן. ובשיטה מקובצת בביצה יד ב, הביא בשם מורו, דמן התורה מותרין קשין אפילו בלבישה. ומדרבנן נאסרו בלבישה משום דאיכא בהם קצת הנאה שהרי מתקשט בהן.
וכדאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הא נמטא גמדא (לבד מכווץ וקשה) דבא ממקום ששמו נרש - שריא בשכיבה, וליכא למיגזר ביה משום העלאה. דהא אינו מתחמם ונהנה בהעלאתו.
תא שמע: בגדי כהונה - הכהן היוצא בהן למדינה  4  אסור בלבישתן, לפי שנוהג בהם מנהג חול  5 .

 4.  והרמב"ם שם כתב "לובש אותן ביום עבודתו אפילו שלא בשעת עבודה". וכנראה דהשוה כהן שלא ביום עבודתו ללבישה במדינה. וסבירא ליה, דכיון דטעם ההיתר הוא משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אין טעם זה שייך אלא ביום עבודתו של הכהן. מהר"י קורקוס.   5.  רש"י, יומא ס"ט. ומשמע דמעילה לית בהו, אף במדינה. וכן כתב המהר"י קורקוס בפרק ח' מכלי המקדש הלכה י"ב. ולטעם רש"י יובן מה דהותרו בלבישה בכל הר הבית (ויעויין בהערה קודמת). אבל לדברי הראב"ד, דאסור במדינה משום כלאים, מסתבר דדוקא בעזרה הותרו. דהתם הוי מקום עבודה. אבל לא בהר הבית. כתבי הגרי"ז.
ובמקדש  6  - בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה - מותר ללובשן  7 . מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! שלב בית דין מתנה עליהם, ועל מנת כן הקדישום מתחילה.

 6.  ובתוספות ישנים ביומא שם, הוכיחו מסוגיין, דבכל המקדש מותר ללובשן, ואף בהר הבית, ולא בעזרה בלבד. וכן מוכח מדברי הירושלמי, בפרק ט' דכלאים הלכה א'. בית הלוי חלק א' סימן א'.   7.  ומכאן הוכיח הראב"ד כשיטתו (הובאה לעיל כ"ז. בהערה 12), דאף שלא בזמן עבודה, הותרו בגדי כהונה משום כלאים. אבל הרמב"ם מפרש להך ברייתא, באיסור מעילה. וכדמשמע מדקתני, "ניתנו ליהנות בהן". ומוקי לה בשאר בגדים שאין בהן כלאים. כסף משנה שם. עוד כתב הבית הלוי שם ביישוב השגת הראב"ד, דלא אמר הרמב"ם לדבריו אלא בכהן הדיוט. אבל כהן גדול דכתיב ביה בציץ "והיה על מצחו תמיד" משום שהוא מרצה - אין הציץ מרצה אלא כשכל שמונת הבגדים עליו. הלכך, אף שלא בשעת עבודה הותר בכלאים.
שמע מינה, דבמקדש מותרים בלבישה, ואין בהם מעילה, אף שלא בשעת עבודה.
ומקשינן: וכי במדינה לא הותר ללובשן?
והתניא: בעשרים וחמשה בטבת, יום הר גריזים הוא. ונקבע ליום טוב, לענין דלא למספד בו, משום הנס שנעשה בו.
(כדאיתא ביומא בפרק בא לו כהן גדול.
שהוא יום שבקשו כותים להחריב את בית אלקינו, מאלכסנדרוס מוקדון. ונתן להם רשות. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה. ומיקירי ישראל נלוו עמו. ואבוקות של אור היו בידיהן. וכל הלילה הללו (שמעון הצדיק ויקירי ירושלים) הולכין מצד זה, והללו (אלכסנדר מוקדון ופמלייתו) הולכים מצד זה. עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר ראה אותם אלכסנדר מרחוק.
אמר להם אלכסנדר לאנשיו: מי הללו?
אמרו לו: אלו היהודים שמרדו בך!
כיון שהגיעו לאנטיפטרס, זרחה חמה. ופגעו שם זה בזה. כיון שראהו לשמעון הצדיק, ירד אלכסנדר ממרכבתו, והשתחוה לפניו.
אמרו לו אנשיו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?
אמר להם: דמות דיוקנו של זה, הולכת ומנצחת לפני את אויבי בבית מלחמתי! ולכן, ראוי לי להשתחוות לו.
אמר להם אלכסנדר לשמעון הצדיק ומלויו: למה באתם להיראות לפני?
אמרו לו: וכי אפשר שבית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי כוכבים להחריבו?
אמר להם: מי הם הללו הרוצים להחריבו?
אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך הם אלו הרוצים להחריבו! אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם לעשות עמהם מה שתרצו!
מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם. והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים, ששם היה בית מקדשם של כותים.
כיון שהגיעו להר גריזים, חרשוהו וזרעוהו כרשינין. וכדרך שבקשו הכותים לעשות לבית אלוקינו, כן עשו למקום עבודה זרה שלהם.
ואותו היום עשוהו יום טוב, משום אותו הנס).
קתני מיהת, דלבש שמעון הצדיק בגדי כהונה, ויצא עמם למדינה. ובברייתא קתני דאסור ללובשם במדינה.
ומשנינן: איבעית אימא, לא בגדי כהונה ממש היו. אלא לבש בגדים הראויין לבגדי כהונה, ועשויין כמותן.
ואיבעית אימא: בגדי כהונה היו. אלא שכשבא לעשות דבר לשמו הקדוש ברוך הוא, מותר להפר בו תורה. כדכתיב "עת לעשות לה' - הפרו תורתך"!
שנינו במתניתין: אירע קרי לאחד מהן, יוצא והולך לו במסיבה.
מסייע ליה הך מתניתין, לרבי יוחנן.
דאמר רבי יוחנן: מחילות ההולכות תחת המקדש (ואינן פתוחות לעזרה אלא להר הבית, פסחים פ"ו.) לא נתקדשו! לא בקדושת עזרה ולא בקדושת הר הבית.
ומזה שתיקנו לבעל קרי אותה מחילה, שיצא דרכה לבית הטבילה, ולא יצא דרך הר הבית, שמעינן, דמחילות לא נתקדשו בקדושת הר הבית.
ועוד אמר רבי יוחנן: בעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות! שאסור לו לשהות, לא בעזרה שהיא מחנה שכינה, ולא בהר הבית כולו שהוא מחנה לויה  8 .

 8.  אבל להך דינא דרבי יוחנן, ליכא ראיה מהכא. רא"ש. (וצריך עיון, דלכאורה גם דין זה מוכח מהכא. שהרי היו ישנים בחצי בית המוקד שהיה קדוש בקדושת הר הבית בלבד. ואי מותר לו לשהות שם, למה תקנו לו מחילה זו. והא היה יכול לצאת לבית הטבילה דרך הר הבית).
שנינו במתניתין: והנרות דולקין מכאן ומכאן, ובית הכסא של כבוד. וזה היה כבודו - מצאו נעול, בידוע שיש שם אדם.
רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא. ולא היה לבית הכסא שלהם פתח. אלא היה מנהגם, שאם רצה אדם ליכנס לשם היה נוחר (משמיע קול שיעול) ואם היה אדם אחר בפנים, היה נוחר לו בחזרה. וכך היה יודע אם יש אדם בפנים או לא. ודרך צניעות היא. אתא רבי אבא ונחר ליה.
אמר ליה רב ספרא: ליעול מר!
אמר ליה רבי אבא: עד כאן לא סליקת (עדיין לא עלית) לשעיר  9 , וכבר גמרת מילי דבני שעיר, ונוהג אתה בחוסר צניעות כמותם  10 ? (דאילו הפרסיים שישבו בינותם, צנועים הם בבית הכסא).

 9.  כלומר, לארץ ישראל שיושבים אצלה בני שעיר. לפי שארץ אדום סמוכה לארץ ישראל. באר שבע.   10.  והמהרש"א פירש, דהא דקאמר "שעיר" ולא אדום, אפשר שהוא על שם שד בית הכסא שדומה לשעיר. והיינו דאמר "גמרת מילי דשעיר", שאתה מסתכן משד בית הכסא הדומה לשעיר, שמזיק למי שאינו צנוע לדבר בבית הכסא.
וכי לאו הכי תנן: מצאו נעול בידוע שיש אדם!? למימרא (להודיע), דלא מיבעי ליה למיזל להתם כל זמן שנמצא בפנים אדם אחר. והיה לך לנחור כנגדי ולא לומר לי להכנס.
ורב ספרא דאמר "ליעול מר", סבר: דלמא רבי אבא מסוכן הוא, אם לא יפנה מיד.
כדתניא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: כשאדם צריך להתפנות ומשהה את נקביו ומחזירם בבטנו, אותו עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן (חולי הגורם שכרסו צבה)! וסילון של מי רגלים החוזר לגוף מחמת שמשהה את עצמו מלהטילו, מביא את האדם לידי ירקון!
אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: כשחשיך (בתחלת הלילה), תקין נפשך והרגל עצמך לעשות צרכיך. וכן כשקדים (בתחלת היום), תקין נפשך לעשות צרכיך. כי היכי דלא תרחק ללכת לבית כסא שבשדות. שפעמים על ידי שתתרחק, תשהה נקביך, ותבוא לידי סכנה. אבל בשני פרקים אלו שאין בני אדם מצויין, תוכל ליפנות סמוך לבית.
ועוד אמר לו: תוב וגלי! קודם שב, ואחר כך תגלה עצמך ותעשה צרכך. ואל תגלה עצמך כשאתה מעומד. וכשגמרת, קודם כסי עצמך ואחר כך קום! ואל תעמוד כשאתה עדיין מגולה. ומשום צניעות הוא, שלא יראוהו מגולה.
ועוד אמר לו: כשאתה שותה מן הכוס, קודם שטוף אותה, ואחר כך שתי! וכשגמרת לשתות, שטוף אותה שוב, ואחר כך אחית (הניחנה) לכוס במקומה! ואף דצריך לשטוף את הכוס לאחר השתיה, מכל מקום אל תסמוך על כך בבואך לשתות ממנה שכבר שטפה זה ששתה ממנה קודם, כי דלמא איקרי ולא שטפה. ונמצא אתה בולע את רוקו.
והני מילי ביין. שאין לשפוך ממנו, משום בזיון אוכלין. אבל כשאתה שותה מים, ואחר כך רוצה אתה לתת את הכוס לאחרים שישתו ממנה, אינך צריך לשוטפה. אלא שפוך מהן מעט להעביר את הרוק שעל שפת הכוס, ואחר כך תן לתלמידך שישתה מהם. כי במים ליכא משום ביזוי אוכלין בשפיכתן, והכי עדיף טפי משטיפה.
(ולאו דוקא תלמידו, אלא רבותא נקט. דסלקא דעתך, כיון דתלמידו הוא לא אנינא דעתיה להמאס עליו, קא משמע לן).
כדתניא: לא ישתה אדם מים ויתן את השיריים לתלמידו, אלא אם כן שפך מהן! ומעשה באדם אחד ששתה מים ולא שפך מהן, ונתן לתלמידו. ואותו תלמיד איסטניס היה. ולא רצה לשתות, ומת בצמא.
באותה שעה אמרו: לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו, אלא אם כן שפך מהן!
אמר רב אשי: הלכך, האי תלמידא דשפיך מהכוס קמי רביה, עושה כהוגן, ולית בה משום אפקירותא (חוצפה). שהרי אינו יכול לשתות בלא כן, ואתי לידי סכנה.
ועוד אמרו רב ורב הונא לבניהם: כל מילי שאתה אוכל, ובא רוק בפיך, לא תיפלוט אותו באפי רבך!
(וכדאמרינן עירונין צט א: הרק בפני רבו חייב מיתה!)
בר (חוץ) מקרא (דלעת) ודייסא, שמותר לירוק לאחר אכילתם. משום דכפתילה של אבר, עופרת מותכת רותחת השורפת את הגוף, דמי.


דרשני המקוצר[edit]