פרשני:בבלי:בכורות נט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות נט ב

חברותא[עריכה]

אף התשיעי - כמו האחד עשר - אינו קדוש אלא אם כן, נעקר שם עשירי הימנו (מן העשירי שלאחריו). והדין נותן לומר כן, שהרי: ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב, שהרי אם קראו עשירי לאחר שנעקר שם עשירי מן העשירי הרי הוא קרב שלמים, ומכל מקום אינו קדוש אלא אם כן, נעקר שם עשירי הימנו. תשיעי שאין עושה קדושה ליקרב אלא ליאכל במומו בלבד, אינו דין שאם נעקר שם עשירי הימנו - אין, אבל אי לא נעקר שם עשירי מן העשירי שלאחריו - לא קדוש התשיעי כלל אלא חולין הוא.
והיינו דשנינו בברייתא השניה, שאם קרא לתשיעי עשירי, והעשירי לא עקר הימנו את שמו, אלא נשתייר בדיר, התשיעי הוא חולין.
והשיבו לו חכמים לרבי שמעון בן יהודה:  1  אדרבה היא הנותנת (הטעם שאתה נותן לדבריך, הוא הנותן טעם לדברינו), אחד עשר שהוא עושה קדושה חמורה ליקרב, לכן אי נעקר שם עשירי הימנו - אין, אי לא - לא, אבל תשיעי שבלאו הכי אינו עושה קדושה ליקרב, אלא קדושה קלה שיהא נאכל במומו כשקראו עשירי, יש לומר שאף על גב שלא נעקר שם עשירי הימנו עושה הוא קדושה זו.

 1.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: וקא מהדר להו רבנן; והיינו שכל זה מדברי הברייתא. אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש: מהדר הש"ס; והרש"ש דייק כפירוש זה מלשון הגמרא בסוף הדברים "תו לא מידי", שהוא לשון לשון הש"ס ולא לשון ברייתא.
אי נמי יש לחלק באופן אחר, אחד עשר, דכבר איברר ליה עשירי (כבר נברר ונתקדש העשירי),  2  לכן אי נעקר שם עשירי הימנו - אין, אי לא - לא, אבל תשיעי דאכתי לא איברר ליה עשירי (עדיין לא נתקדש העשירי), דין הוא שיהא נאכל במומו, ואף על גב דלא נעקר שם עשירי הימנו.

 2.  ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: אחד עשר דאיברר ליה עשירי: שכבר יצא העשירי קודם שיצא האחד עשר ונברר מעצמו שהוא מעשר, ולהכי דין הוא דלא ליהוי אחד עשר קדוש אף על פי שקראו עשירי אלא אם כן נעקר שם מעשר מן העשירי, דלאחר עשירי גמור היכי אפשר עשירי אחר בסמוך לו; כלומר, אבל התשיעי, כיון שעדיין לא חל שם מעשר על העשירי שהרי יצא אחריו, אם כן יש לומר שחלה קדושה על התשיעי, אפילו שלאחריו יקדש העשירי בקדושת מעשר. וכן מוכח פירוש זה מדברי הרמב"ם (בכורות ח ג) שכתב: זה שאמרנו, שאם קרא לאחד עשר עשירי נתקדש, כשקרא לעשירי תשיעי, אבל אם קרא לעשירי עשירי וקרא אחריו לאחד עשר עשירי, לא נתקדש אחד עשר, שהרי העשירי הודאי לא עקר שם עשירי מעליו; ואפילו יצא העשירי ולא קראהו לא עשירי ולא אחד עשר, אלא שתק, ואחר כך יצא אחד עשר וקראהו עשירי, לא נתקדש, שהעשירי מעצמו נתקדש; ומבואר מהטעם שהזכיר הרמב"ם, שהוא מפרש כן את דברי הגמרא "דאיברר ליה עשירי"; ועל פי זה נתבאר בפנים.
ומסקינן: תו לא מידי, אין מה להוסיף בזה, שודאי היא הנותנת.
אמר רבא: מנין הראוי, פוטר!  3 

 3.  א. כתב ברש"י מכתב יד: מנין הראוי פוטר: אם היו עשרה טלאים בדיר, והתחיל ומנה תשעה ומת עשירי בדיר או יצא בפתח אחר, פטורים התשעה, ואין צריכים להצטרף לגורן אחר. וצריך ביאור: הרי בשני אופנים אלו אמר רבא לעיל שהעשירי קדוש מאליו, וכמו שפירש רש"י שם (ראה דבריו בד"ה מאליו קדוש, ובד"ה שאני התם), ואם כן למה לי מנין הראוי, והרי נתקדש העשירי, והוא זה שפטרו. ויותר מזה קשה לשון הפירוש המיוחס לרש"י: שאם היו לו עשרה טלאים, והכניסן לדיר ומנה תשעה או שמונה ומת אחד מן הנשארים בדיר או יצא בפתח אחר שלא נתקדש העשירי, פטורין אלו שמנה כבר; וצ"ע שהרי נתקדש העשירי כמבואר בסוגיא לעיל! ? ובספר חיבת הקודש (הובא באהל משה כאן) ביאר את דבריו, על דרך שהובא משמו בעמוד א לבאר את דעת הרמב"ם, שאם מת העשירי או שיצא בפתח אחר, איגלאי מילתא למפרע שלא נתקדש; ולפי זה מתבארים גם דברי רש"י מכתב יד. ב. כתב החזון איש (בכורות כז ו): יש לעיין, אם כן לעולם לא יגמור ויפטרם במנין הראוי! ? (א"ה: ראה תוספות בבבא מציעא ו ב ד"ה לפטרו במנין הראוי). ויש לומר, שאין מנין הראוי פוטר, אלא באית ליה עשרה ומת אחד מהן, או בקפץ אחד מן המנויין, דאי אפשר ליה לגמור, ואז הן פטורין ואין צריך לצרפן לגורן אחר; אבל אם הפסיק במזיד, הרי עובר מצוה דרבנן שאינו מעשר בשעת הגורן, או עובר בעשה כשיעבור הרגל; ולא שייך כאן דרשה "ולא שכבר עבר", שממנה למד רבא את דינו כמבואר בהמשך הסוגיא, שהרי תשלום מנינן לא נפסד; אבל כשנפטר עכשיו אינן ראויין לצירוף, כיון דמנין של עכשיו בטל, וצריך מנין חדש כשיוולדו לו, ולמנין חדש אינן ראויין שכבר עבר פעם אחת; וכתב להסתפק: אם יש לו מאה בהמות והכניס עשר לדיר, ויצאו חמשה, ומת אחד בדיר, או קפץ אחד מן המנויין לתוכו, אם יכול (לכאורה היה לו להסתפק אם צריך) להכניס אחרים לדיר, ולהשלים עשרה על אותן חמשה שיצאו, והרי צירוף מעשר הוא ששה עשר מיל, ואם כן הרי כולן מצורפין; והרי אם היה בדיר הרבה בהמות הלוא לא ייפטר בראוי כשמת אחד מהן (וכן מבוארבהדיא בתוספות בבא מציעא ו ב ד"ה ולפטרו במנין הראוי), וכן אם קפץ אחד מן המנויין לתוכן ונשארו בהמות שהוא מכירן שאין הקפוצה בתוכן, לא ייפטרו היוצאים במנין הראוי, אלא חייב להשלים עשרה, ואם כן, מה לי אם יש לו בדיר, ומה לי חוץ לדיר; וכן משמע לשון הברייתא "היו לו עשרה טלאים והכניסן", ולא אמר "הכניס עשרה טלאים לדיר". אבל מהא דאמר בסמוך (בעמוד זה): היו לו ארבעה עשר טלאים, (ויצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח אחר, ויצאו הארבעה הנותרים בפתח שיצאו הארבעה הראשונים, הרי הששה פטורים משום מנין הראוי, ואילו השמונה הנותרים מצטרפין לגורן אחר), שמעינן, דכל שהכין בדיר מספר הראוי למעשר ואירע שלא נגמר המעשר, יש כאן דין מנין הראוי פוטר, ואינו חייב להביא טלאים ולהשלים, שהרי התם נשארים טלאים שחייב לצרפן לגורן אחר, ומכל מקום הששה שיצאו נפטרו במנין הראוי. ושם בד"ה שם אותם ארבעה, כתב עוד: אם יפסיק במזיד וינעול דלת שלא יצאו עוד, או שישחוט, לא נפטרו במנין הראוי, שלא נאמר אלא בנאנס, אבל אם יהיה לו רשות להפסיק, לא מיקרי "שכבר עבר", שלא עבר במצות מעשר, דחשיב כאיגלאי מילתא שאין דעתו לגמור, כיון דבידו לעשות כן לעולם.
שואלת הגמרא: מנא ליה לרבא הא (מנין למד כן רבא)? אילימא מהא דתנן במשנתנו: קפץ אחד מן המנויין לתוכן, כולן פטורין משום אותו שקפץ - והרי מנויין גופייהו דאיפטרו במאי (המנוי עצמו במה נפטר) וכי לאו במנין הראוי!?  4  הרי מבואר כרבא. כך אי אפשר לומר, כי: ודילמא דעישר עלייהו (שמא עוסקת המשנה במנויין שכבר עישר עליהם) ולכן נפטרו, אבל אם לא עישר עליהם, לא נפטרו.

 4.  (א. ואם תאמר: לו יהא שמנין הראוי אינו פוטר, מכל מקום הרי ודאי אי אפשר למנות בהמה אחת שתי פעמים, ואם כן לעולם יהא העשירי ספק, כי שמא יש בתוך אלו שהוציא כדי להשלים את המנין בהמה אחת שנמנתה כבר, שאין להביאה בחשבון! ? זו אינה קושיא, כי אם לא שמנין הראוי פוטר, יכול הוא למנות הכל - כולל אלו שכבר יצאו - מחדש, ולבטל את המנין הקודם. ב. פירש רש"י מכתב יד: סלקא דעתין דהא "מנויין" בשלא הגיעו לעשרה, אלא כשהיה מונה עד ששה, קפץ הששי לתוך הדיר, (ו) פטורים אותם שבדיר כולם אסא ינו מכירו, הואיל ונתערבו יחד פטור ביניהם, הוו כולן פטורים, דשוב אין אחד מהם ראוי למעשר ליקרב; ולשונו בסוף הדברים צ"ע, כי מה בכך שאי אפשר לעשירי ליקרב, וכי משום זה ייפטר מלעשר! ? והיה לו לומר "עשירי ודאי ולא עשירי ספק" וכמבואר בבבא מציעא ז א על משנה זו).
מקשה הגמרא על דחיית הראיה: ההיא - פירוש זה שאמרת - לא מצית אמרת, דהא תני סיפא: מן המעושרין לתוכן כולם ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו במומן לבעלים. וסבורה הגמרא לפרש "מן המעושרין", דהיינו, מאלו שכבר עישרו עליהם, ואם כן, בהכרח שהרישא עוסקת במנויין שלא עישרו עליהם, ומכל מקום נפטרו, ומוכח כרבא!?
ודלמא מאי "מעושרין" - ששנינו בסיפא - מעשר דוקא. כלומר, המעשר עצמו ולא בהמות שעישרו עליהם, ואם כן, שפיר יתכן לפרש ברישא, שקפץ אחד מן המנויים שכבר נתעשרו, ואין ראיה לרבא.
דיקא נמי כפירוש שנתפרש בסיפא, מדקתני כולן ירעו עד שיסתאבו, ואם לא שקפץ המעשר עצמו לתוכו, למה ירעו האחרים עד שיסתאבו.
אלא אמר רבא מקור למנין הראוי שהוא פוטר:
אמר קרא "כל אשר יעבור תחת השבט" ומשמע: ולא שכבר עבר, שאותו אין צריך לעשר, והרי:
מאי "לא שכבר עבר", אי דעישר עילוייהו (כבר נתעשר), וכי צריכא למימר שלא יעשרנו שוב!?
אלא לאו, דאיפטרו להו במנין הראוי. כלומר, הפסוק בא למעט אותם שכבר עברו ולא נתעשרו, ופטורם הוא משום "מנין הראוי, פוטר", וכדרבא!
ומסקינן: אכן שמע מינה שמנין הראוי פוטר.
תניא כוותיה דרבא:
היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר, ומנה חמשה, ומת אחד מהם:
אם מן המנויים מת, הרי זה ממשיך ומונה ומשלים עליהם עד עשרה, ומעשר.  5 

 5.  מבואר מכאן, דאף על פי שהאחד מת ואינו ראוי לימנות, וכמבואר בסיפא "ואם משאינן מנויין מת, המנויין פטורים", מכל מקום מצטרף הוא למנין אף שמת קודם שחל שם מעשר על העשירי.
ואם משאינן מנויים מת ונמצא שאינו יכול להשלים למנין עשרה, הרי המנויים פטורים משום מנין הראוי, כי בשעה שמנאן היו ראויים למעשר, ואותן שאינן מנויים מצטרפין לגורן אחר.
ואמר רבא:
מנין הראוי פוטר, כשבשעת יציאתם היו בדיר מספר בהמות הראוי להשלים המנין.
אין בהמות מצטרפות למעשר אלא כשיצאו בפתח אחד, אבל אין מצרפים בהמות שיצאו בשני פתחים.
היו לו ארבעה עשר טלאים, והכניסן לדיר שיש לו שני פתחים -
א. ויצאו ששה בפתח זה, וארבעה בפתח זה שאינם מצטרפים לחיוב מעשר, וארבעה נשתיירו שם בדיר:
אם אותן ארבעה שנשתיירו בדיר - בפתח שיצאו בו הששה, יצאו:
הרי זה נוטל אחד מהם למעשר, שהרי נצטרפו בפתח אחד, והשאר - היינו אותם שיצאו בפתח שני - מצטרפין לגורן אחר, ולא נפטרו במנין הראוי, שהרי בשעת יציאתם כבר לא היו בדיר מספיק טלאים כדי להשלים המנין.
ואם לאו, שלא יצאו הארבעה שנשתיירו בדיר באותו פתח שיצאו בו הששה, אלא בפתח השני:
הרי הששה פטורין משום מנין הראוי שהרי בשעת יציאתם היו טלאים בדיר כדי להשלים המנין, וארבעה ארבעה, היינו הארבעה שיצאו בפתח אחר, והארבעה שנותרו ויצאו אף הם בפתח אחר, מצטרפין לגורן אחר, שהרי בשעת יציאתם כבר לא היה בדיר כדי להשלים המנין.
ב. ואם יצאו ארבעה בפתח זה, ולאחריהם ששה בפתח זה, ונשתיירו שם בדיר ארבעה:
אם אותם ארבעה שנשתיירו בדיר בפתח שיצאו בו הששה - יצאו:
הרי זה נוטל מהם אחד למעשר. והשאר - הן אותן ארבעה שיצאו ראשונה בפתח אחר - פטורים משום מנין הראוי, כי בשעת יציאתם היה בדיר כדי להשלים המנין.
ואם לאו, היינו, שיצאו הארבעה שנשתיירו בדיר באותו פתח שיצאו בו הארבעה הראשונים:  6 

 6.  כן פירש רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: ואם לאו, שלא יצאו הארבעה בפתח הששה, אלא, או נשתיירו בדיר, או יצאו בפתח הארבעה האחרים. וכתב החזון איש (בכורות כז ו) על מה שכתב "או נשתיירו": ומשמע, דמיד נפטר מלעשר (את הששה שיצאו), ואינו חייב להמתין שמא יצאו (הארבעה הנותרים באותו פתח שיצאו הששה) למחר, או ליומא אוחרא, אלא כיון שאי אפשר לו לעשות שיצאו מעצמן כמצות מעשר, פוסק, ואותן שכבר יצאו נפטרו במנין הראוי.
הרי הארבעה שיצאו ראשונים בפתח, והששה שיצאו בפתח אחר, פטורים משום מנין הראוי, שהרי כולם היו ראויים בשעת יציאתן שיושלם המנין באותו פתח.
ואותן ארבעה שנשתיירו בדיר ויצאו בפתח שיצאו בו הארבעה הראשונים, כיון שבשעת יציאתם כבר לא היה בדיר כדי להשלים המנין, הרי הן מצטרפין לגורן אחר.
ג. ואם יצאו ארבעה בפתח זה, וארבעה בפתח זה, ונשתיירו שם ששה:
אם אותן ששה יצאו בפתח אחד, שלא נחלקו, ויצאו באחד משני הפתחים של הדיר:
הרי זה נוטל מהם (מן הארבעה והששה שיצאו באותו פתח) אחד למעשר, והשאר - הן הארבעה שיצאו בפתח אחר - פטורים משום מנין הראוי, שהרי בשעת יציאתם נותרו ששה בדיר להשלים מנינן.
ואם לאו, שנחלקו הששה, ויצאו שלשה בפתח אחד, ושלשה בפתח אחר:  7 

 7.  כתב ברש"י מכתב יד: ואם לאו, אלא נחלקו ויצאו שלשה בזה ושלשה בפתח זה, ובבת אחת התחילו לצאת אלו מכאן ואלו מכאן. והטעם ששהצרך רש"י להוציאן בבת אחת, הוא משום שאם לא כן, הרי השלשה שיצאו תחילה, נפטרו אף הן במנין הראוי, ולזה כתב שהתחילו לצאת בבת אחת; וראה בזה בספר אהל משה בשם אחרונים. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש, שהששה יצאו בפתח שלישי, והרמב"ם מפרש כרש"י בכתב יד, ולשון גירסתנו "אם אותן ששה יצאו בפתח אחד" מסייע פירוש זה, שהרי "בפתח אחד" משמע "באותו פתח", ולאפוקי יצאו בשני פתחים של הסיפא; אלא שבפירוש המיוחס לרש"י גרס "אם אותן ששה יצאו בפתח אחד מהן", וראה פירושו דהיינו באחד הפתחים שיצאו הארבעה הראשונים או ארבעה האחרונים.
הרי הארבעה שיצאו בפתח אחד וארבעה שיצאו בפתח שני פטורים משום מנין הראוי. והששה מצטרפין לגורן אחר.
ומקשינן: מאי קא משמע לן רבא במימרא זו, דמנין הראוי פוטר!? והאמר רבא חדא זימנא (הרי כבר אמר זאת רבא פעם אחת, כדלעיל)!?
ומשנינן: חידוש השמיענו רבא בחלק השלישי של מימרתו העוסקת בארבעה שיצאו בפתח זה וארבעה בפתח אחר, שהם פטורים משום מנין הראוי, ואף שבסופו של דבר יצאו הששה שנותרו בפתח של קבוצת ארבעה אחת בלבד:
כי מהו דתימא: ודאי מנין הראוי אמרינן, אבל ספק מנין הראוי, וכגון הכא - כשיצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה, וששה נותרו בדיר - דחזי הנותרים להכא לצאת בפתח זה להשלים מנין היוצאים שם, ודחזי אף להכא לצאת בפתח אחר להשלים מנין היוצאים שם, לא אמרינן שייחשב מנין הראוי, אלא נאמר: כיון שבסופו של דבר יצאו בפתח שני והשלימו את המנין שם, אין הארבעה שיצאו בפתח אחר פטורים משום מנין הראוי.  8 

 8.  תוספת ביאור: פירש רש"י מכתב יד: ודאי מנין הראוי: כגון דלא היו אלא עשרה ויצאו שמונה בזה ושנים בזה, אמרינן פטורים השמונה, דמנין היו להשלים ודאי; (והוא הדין בכל האופנים שאמר רבא, מלבד המימרא האחרונה בדבריו, כשיצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה ונשתיירו שם ששה, שהארבעה פטורים משום מנין הראוי). ספק מנין הראוי: כגון הכא (היינו במימרא האחרונה, שיצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח אחר, וששה נותרו בדיר, ויצאו באחד הפתחים) דהנך ששה חזי להכא ולהכא להשלים ארבעה הראשונים או ארבעה אחרונים, אימא, אי נפקי בפתח ראשונים, (אם יצאו הששה באותו פתח שיצאו הארבעה הראשונים ; (ולכאורה הוא הדין כשנחלקו לשני פתחים)), לא נפטרו ארבעה האחרונים, דלא נחשביה מנין הראוי בשעת מנין, דשמא ששה הנותרים יצאו (לשון עתיד) בפתח (של ה) ראשונים, והרי סופו הוכיח - קא משמע לן. והמתבאר מדבריו, שאין נקרא ספק מנין הראוי, אלא כשהיו ראויים הנותרים להשלים כאן וכאן (וכן הוא לשון הגמרא "דחזי להכא ודחזי להכא"), אבל אם לא היו ראויים להשלים אלא במקום אחד, אף שאין ודאי שיצאו בפתח זה שיצאו הראשונים, מכל מקום חשיב ודאי מנין הראוי. ומתבאר עוד מדבריו, שאם לא היו יוצאים הששה הנותרים בפתח אחד, אלא היו מתים שם, כי אז לא היה זה חשוב "ספק מנין הראוי", ורק משום שהוכיח סופו על תחילתו, הוא דחשיב ספק מנין הראוי. (ויתכן לפרש, דבאמת גם באופן זה מיקרי ספק מנין הראוי, אלא, כיון שאין אנו יכולים להחליט מי הם הנפטרים במנין הראוי אלו או אלו, אם כן היו שניהם נפטרים מספק כי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ולכן פירש רש"י דספק מנין הראוי שהיינו אומרים שלא יפטור, אין שייך אלא כשהוכיח סופו על תחלתו). ובפירוש המיוחס לרש"י בפירוש ראשון, כתב: כגון שיצאו בשני פתחים, ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה, דהנך ששה שנשתיירו ליכא למיקם עלייהו אי יצאו בפתח זה או בפתח זה; וכיון דספק הוא, אימא דלא אמרינן מנין הראוי למישדינהו בין להכא בין להכא לפטור את כולן; (ופשטות לשונו משמע, שלא הייתי פוטר את כולם אבל את האחד הייתי פוטר, ויהיה ספק מי הוא הנפטר אלא שלכאורה אי אפשר לומר כן, שהרי סוף סוף ייפטרו כולם משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק, ובאהל משה הביא בשם אחרונים, שפירשו את כוונתו שלא נפטר אף אחד מהם). ובפירוש שני פירש: הא דחזו הנך להכא ולהכא, דשדינן להו בין להנך ארבע בין להנך ארבע, היינו חשוב ספק, ומפי המורה ולפום ריהטא אין מובן ההבדל שבין הפירושים. ובחזון איש (בכורות כז ו) ביאר את החילוק שבין שני הפירושים: שלפי פירוש הראשון, אפילו יצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח אחר, שאין הנותרים ראויים להשלים אלא במקום אחד, מיקרי ספק, (וצריך ביאור, היכן מצא זה ברש"י) ; ולפירוש שני: רק אם יצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה, שהששה הנותרים בפנים ראויים להשלים הן כאן והן כאן, ראה שם ביתר אריכות.
קא משמע לן.
ואמר עוד רבא:
היו לו חמשה עשר טלאים, לא יאמר "אברור עשרה ואכניסם לדיר, ואטול מהם אחד, והשאר פטורים". אלא כונסן כולן לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד, והשאר אינם פטורים אלא מצטרפין לגורן אחר.  9 

 9.  תוספת ביאור: א. רש"י מכתב יד כתב בטעם שהייתי פוטר את הנשארים: דלא היה צירוף, ולא קבעתם זמן הגורן; ולכאורה נראה בביאור דבריו, שאם כי שיעור צירוף הוא ששה עשר מיל כדלעיל נד ב, מכל מקום כשיש חמשה עשר טלאים, נעשה כאילו נצטרפו עשרה בלבד כדי שיעור מעשר, ואילו חמשה לא נצטרפו, אלא שאין אנו יודעים מי נצטרף, וכשמברר עשרה מתוכם, הרי החמשה שנותרו כאילו לא נצטרפו מעולם. וביאור מה שכתב "ולא קבעתם זמן הגורן", הוא לשיטתו - לעיל נז ב - שמעשר בהמה אינו חיוב עד שלא הגיע זמן הגורן, ואם לא שקבעתם זמן הגורן, אין שייך לדון כלל בחיוב ופטור. ובביאור טעמו של רבא שאין הם פטורים, כתב רש"י מכתב יד: אלא כונסן כולן לדיר, וקובע זמן הגורן על כולן, דלא ידעת הי מינייהו מפקת; ונראה לכאורה בביאור דבריו, שלא משום ההכנסה לדיר נתחייבו הנותרים להצטרף לגורן אחר, אלא שלאפוקי ממה שהיינו אומרים שהנותרים פטורים, בא רבא לומר שאינם פטורים, דכיון דהי מינייהו מפקת, אם כן כולם נתחייבו, וחייב לצרפם לגורן אחר. כן נראה לכאורה בביאור כוונתו, אלא שלפי זה מה שאמר רבא "כונסן כולן לדיר" אינו בדוקא, ובאמת אין צריך להכניסם לדיר; (ולכאורה יש להקשות עוד: אם אין הדיר סיבת החיוב, אם כן מה תוספת יש בדברי רבא האלו על מימרתו הקודמת, שאמר: היו לו ארבע עשרה טלאים, והכניסן לדיר, ויצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח זה וארבעה נשתיירו שם, אם אותן ארבעה בפתח שיצאו בו הששה יצאו, נוטל אחד מהם, והשאר מצטרפים לגורן אחר, הרי מבואר שאין השאר פטורים, אף שנבררו מתוכם עשר בהמות למעשר; ואפשר שיש לומר: כיון שהתחיל למנותם בפתח האחר כבר נתחייבו כולם במעשר, ועל דרך שהובאה בהערות לעיל נד ב, שתחילת המנין טובלת לדעת הראשית בכורים, או מחייבת במצות מעשר אפילו לשיטת רש"י שמעשר בהמה רשות, ראה שם). ב. בפירוש המיוחס לרש"י בפירושו הראשון, פירש: לא יאמר אברור עשרה, והשאר פטורין משום דלא נשתיירו אלא חמשה דלאו בני עשורי נינהו; אלא כונסן לדיר: כולן בין כחושין בין שמנים, ותרי מילי אשמועינן רבא: חדא, דאינו יכול לברור הכחושים; וחדא, אף על גב דלא נשתיירו אלא חמשה, לא מצי למימר דליהוי פטורין לגמרי, אלא מצטרפין לגורן אחר. ופירוש זה לכאורה הוא כעין שיטת רש"י מכתב יד, שהכניסה לדיר אינה הסיבה המחייבת את הנותרים, ולא בא רבא אלא להוציא מהסברא שהיינו פוטרים; אלא שבשני ענינים יש חילוק בפירושיהם: האחד: הברירה המזכרת כאן כוללת ברירת כחושים מתוך שמנים, ובזה מתבאר מה שאמר רבא "כונסן כולן לדיר", שהוא בדוקא, לומר שאינו יכול לברור כחושים מתוך שמנים. השני: לדעת הפירוש המיוחס לרש"י, טעם פטורם - לפי מה שהיינו אומרים - אינו משום שמעיקרא לא נצטרפו להתחייב אלא עשרה מתוך חמשה עשר, אלא משום שלאחר המעשר הרי נותרו חמשה שאין בהם כדי שיעור מעשר, וממילא פטורים הם; (ובדעת רש"י מכתב יד יש לומר, שאילו היו מצטרפים מלכתחילה, לא היה פוקע חיובם, אף שנותרו בלי שיעור מעשר). אך הנה בפירוש המיוחס לרש"י הקשה על פירוש זה: כמדומה דלא איצטריך למימר, דהא אמרינן לעיל נז ב, דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין; וקושייתו צריכה ביאור, כי אכן אמת שאם עדיין נותרו החמש שלפני הגורן עד שנולדו לו חמש נוספות לאחריו, הרי הוא חייב במעשר, אבל מכל מקום כל עוד שלא נולדו לו החמש הנותרות הרי הוא פטור ממעשר ויכול למכור ולשחוט, ודוקא כאן שנצטרפו מתחילה לכדי חיוב מעשר, חיובו בעינו עומד, וגם אסור לו למכור ולשחוט עד שיעשרם! ? ומזה משמע לכאורה, שלפי פירושו הראשון לא בא רבא לומר שחייב הוא לצרפם לגורן אחר, אלא שיכול לצרפן לגורן אחר, אבל יכול למכור ולשחוט, וכן משמע מהמשך דבריו; ולפי זה אין פירושו כפירושו של רש"י מכתב יד, שנראה מדבריו בהדיא שהגורן קבען, ומשמע שאסור למכור ולשחוט; וראה חזון איש בכורות כז ה על דבריו. ג. בפירוש שני פירש בפירוש המיוחס לרש"י: לא יאמר שהשאר ליהוו פטורין עכשיו שלא אכניסם בדיר עם האחרים, ואף על פי שהגיע הגורן אוכל למכרן ולשוחטם הואיל ולאו בני עשורי נינהו, דאין הגורן קובע אלא דבר הראוי למעשר, והנך חמשה לאו בני עשורי נינהו; אלא כונסן לדיר כולן ביחד ומוציא עשרה והשאר מצטרפין לגורן אחר על כרחו, שהוקבע בדיר למעשר, ולא יוכל למכור ולשוחטם; ולפי פירוש זה הדיר הוא שחייב את הנותרים, ובדוקא אמרו שכונסן כולן לדיר; אך ראה חזון איש שם. וכעין זה פירש רבינו גרשום: אלא יעשה להן דבר שיתחייבו במעשר כולן, יכניסם לדיר, ויוציא עשרה ויטול מהם אחד, והשאר החמשה מאחר שנכנסו לדיר ואין בהן (נראה שצריך לומר: אף שאין בהם) שיעור מעשר, הדיר קובעו, ומצטרף לגורן אחר. וראה גם ברמב"ם (בכורות ז ט): הכניס כל הצאן או הבקר לדיר, והתחיל למנות ולקדש עשירי, עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה, הרי זה מניחן לגורן אחר, והן מצטרפין לאלו שיוולדו ויתעשרו הכל בגורן אחד; ואף על פי שהוא יודע שאלו ישארו במנין, חייב להכניס הכל לדיר, והנשאר ישאר; ודבריו נוטים לפירוש רבינו גרשום. ד. (יתכן לפרש את גדר הדין שהדיר קובען, שאין הכוונה לכניסה לדיר, שהיא אינה כלום, אלא תחילת המנין היא זו שקובעת, (וכפי שנתבאר באות א), כי כשהכניסם לדיר והתחיל למנות הרי כל אחד ראוי לבוא במנין העשרה, הרי שהתחיל המנין בכל הטלאים וזה הוא הקובע; וגם לשון הרמב"ם נוטה לפירוש זה, ואף שכבר שמענו כן ממימרתו הקודמת של רבא, מכל מקום הצרך רבא להשמיענו שחייב להכניסם לדיר).
תניא נמי הכי כדברי רבא: היו לו חמשה עשר טלאים,

דרשני המקוצר[עריכה]