פרשני:בבלי:ערכין יט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין יט א

חברותא[עריכה]

"שבזכר ושבנקבה" כלשון הפסוק לגבי ערכין מיבעי ליה, ובעל כרחך מדובר בשנים של פרק יוצא דופן שכולן בלשון "בן ובת" נשנו: "בן" י"ב ו"בת" י"ב, וכיוצא בזה.
ועתה מפרשים את עיקר הדין שאמרה תורה בקיצבת ערך זכר ונקבה, שבזכר, נותן חמשים שקל כשהוא פחות מבן ששים, וכשהוא יותר מבן ששים פוחת ערכו עד לחמשה עשר שקל. ובנקבה, נותן שלשים שקלים כשהיא פחותה מבת ששים, וכשהיא יתירה מבת ששים פוחת ערכה לעשרה שקלים.
ושיילינן: ומאי שנא ערך נקבה, דכי מיזקנא ופחתא (כשהיא מזדקנת ליתירה מבת ששים, ופוחת שיעור ערכה) קיימא (עומד שיעור ערכה שהוא עשרה שקלים) אתילתא (על שליש) מערכה כשהיא ילדה פחותה מבת ששים, שהוא שלשים שקל. ומאי שנא זכר, דלא קיימא (שאין עומד ערכו כשהוא יותר מבן ששים), אתילתא (על שליש) מערכו כשהוא ילד פחות מבן ששים?! (שהרי ערכו כילד חמשים שקל, וכזקן רק חמשה עשר שקל).
ומשנינן: אמר חזקיה היינו טעמא, דאמרי אינשי: "סבא בביתא (זקן כשהוא דר בבית אחרים) פאחא בביתא (הרי הוא שבר לבית) " שאין הזקן אלא למשא על בני הבית. אבל "סבתא בביתא (זקינה כשהיא דרה בבית אחרים) סימא בביתא (הרי היא מטמון לבית) ", כיון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה, ועל כן ערך הזקנה ביחס לילדותה, גדול יותר משל זקן ביחס לילדותו.

מתניתין:

האומר "משקלי עלי" (שנדר ליתן להקדש כפי משקלו), נותן כפי משקלו  1  לפי מה שפירש. אם אמר אתן כסף שמשקלו כמשקלי נותן כסף כפי משקלו. ואם אמר בזהב נותן זהב כפי משקלו.

 1.  השיטה מקובצת מביא שהרא"ש מסתפק באומר משקלי עלי, אם נותן כפי משקלו בשעת הנדר או כפי שעת הנתינה, והרי ידוע שאחרי האוכל האדם יותר כבד ואם היה שינוי בין שעת הנדר לשעת הנתינה כפי איזה שעה הוא חייב, והכריע הרא"ש שחייב כפי שעת הנדר. והליקוטי הלכות העיר מדברי הגמרא לעיל (יח א), שמבואר בה שחיוב דמים הוא כשעת נתינה, ושם נחלקו רש"י ותוספות בטעם הדין. דעת רש"י שהטעם הוא שאי אפשר לדעת כמה היה שווה בשעת הנדר ולכן נותן כשעת הנתינה, ודעת התוספות שזה מגזירת הכתוב. וכתב הליקוטי הלכות, שבשלמא לרש"י יש לומר, שלענין משקל אפשר לדעת כמה היה משקלו בשעת הנדר, ואם אז היה אחרי האוכל ישומו אותו גם כן אחרי האוכל, ולכן באומר משקלי עלי הולכים לפי שעת הנדר. אך לדעת התוספות שזה גזירת הכתוב שהולכים אחרי שעת הנתינה תמה הליקוטי הלכות מדוע לגבי משקלי עלי לא ילכו אחרי שעת הנתינה, ויש להוסיף בקושיא יותר, שבשיטה מקובצת לעיל הביא שהרא"ש סובר כתוספות שהדין שדמים כשעת נתינה זה מגזירת הכתוב ואם כן, דברי הרא"ש סותרים זה את זה. ויש לדון, שבאומר דמי אדם עלי מצאנו דינים מיוחדים שהוקש לערכין לענין נידון בכבודו שאם אמר דמי ראשי עלי חייב דמי כולו כמו באומר ערך ראשי עלי. אך לגבי משקלי עלי לא נזכר שנידון בכבודו, והביאור הוא שאין לזה דין דמי אדם אלא זוהי התחייבות ממון פשוטה להקדש. ואם כן, מובן שבזה לא נאמר הגזירת הכתוב שיהיה כשעת נתינה, וכמו שמבואר ברא"ש שם שבאומר דמי בהמה עלי לא נאמר הדין שכשעת נתינה הוא הדין למשקל אדם לא נאמר הדין הזה, ורק בדין דמי אדם בזה התחדש שיהיה כשעת נתינה.
מעשה באמה של ירמטיא שאמרה: משקל בתי עלי! ולא פירשה במה, ועלתה לירושלים, ושקלה את בתה, ונתנה כפי משקלה בזהב. האומר "משקל ידי עלי" - כיצד הוא שוקלה?
רבי יהודה אומר: ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו  2  (שעד שם קרוי יד), שעל ידי זה נחסרים מים בחבית כשיעור נפח היד, ושוקל בשר חמור (שמשקלו הסגולי הוא כמו של אדם) שיהיו בו גם עצמות וגידים כשיעור שנמצאים ביד אדם. ונותן את בשר החמור לתוכה עד שתתמלא מים עד גדותיה נמצא שנפח בשר החמור שהכניס שוה לנפח היד, ומשקל הבשר הזה שוה למשקל ידו.

 2.  דעת רש"י שמרפק הכוונה בית השחי, והתוספות חולקים ומבארים שזה מה שאנחנו קוראים מרפק.
אמר רבי יוסי: וכי היאך אפשר לכוון שעור מדויק של בשר החמור כנגד בשר שיש ביד, ועצמות נגד עצמות? ואם לא יהיה מכוון לא יהיו שוים במשקלם, כיון שאין משקל העצמות שוה למשקל הבשר! ולא כך משערים, אלא, שמין את היד באומדן דעת כמה היא ראויה לשקול.
גמרא:
והוינן בה: מאי "אם כסף כסף, אם זהב זהב" שכתוב במשנה?
ומפרשינן: אמר רב יהודה: אם פירש לתת כסף נותן כסף ואם פירש זהב נותן זהב.
ומקשינן: פשיטא, שהכל לפי מה שנדר!?
ומשנינן: הא קא משמע לן המשנה: טעמא דפירש, ולכן נותן כך. הא לא פירש במה אלא סתם ואמר "משקלי עלי" - פטר נפשיה בכל דהו  3 . שנותן כמשקלו מהפחות שבמינים.

 3.  ביאר בליקוטי הלכות שדין זה שנפטר בכל שהוא זה לא רק באופן שאומר שהתכוון לזה, אלא גם כשנדר סתם נפטר בכל שהוא. ואין זה שייך לדין סתם נדרים להחמיר, שכל זה רק כשיש שתי משמעויות לדבריו תופסים את היותר חמור מדין סתם נדרים להחמיר. אך כאן שאין שום משמעות אלא אמר סתם בזה פוטר עצמו בכל שהוא. וכל זה כשנדר סתם, אבל אם אומר שהתכוון למשהוא מסויים ואינו זוכר מה, אז אינו יכול להפטר בכל שהוא אלא צריך שיתן מדבר יותר יקר עד שיאמר שודאי לא התכוון ליותר יקר מזה.
כרחבה. דאמר רחבה: באתרא דתקלי כופרא (שנמכרת הזפת, שמחירה זול, על פי משקל), אם אמר "משקלי עלי", פטר נפשיה אפילו במשקלו כופרא.
ופריך: פשיטא, שכל דבר שדרכו לימכר במשקל בכלל דבריו הוא, שהרי סתם את דבריו.
ומשנינן: לא צריכא אלא במקום דאיכא מי דתקל, שמוכר במשקל ואיכא מי דכייל, שמוכר במדה ולא במשקל. מהו דתימא, כיון דכולהו לא תקלי נאמר לא יצא ידי נדרו בזה, שהרי תלה בדבר שבמשקל, קא משמע לן רחבה שנחשב דבר שבמשקל ונפטר בזה  4 .

 4.  הקשה הלחם משנה (פ"ב מערכין ה"ז) הרי הדין הוא סתם נדרים להחמיר ואם כן, כאן שיש כאלה שלא שוקלים זפת נלך להחמיר ולא יוכל לפטור את עצמו בזפת. ותירץ בעולת שלמה, שכל הדין של סתם נדרים להחמיר זה רק בנדרים שהם דין איסור והיתר. אך כאן בהקדש שזה ממונות הרי בממון הולכים לקולא ופטור. אך הקשה על עצמו שהרי בכל הספקות בגמרא בסמוך פסק הרמב"ם שמספק הוא חייב אך אם מת היורשים פטורים, וביאר הלחם משנה שאצל הנודר שזה דיני איסור של נדר שייך הכלל סתם נדרים להחמיר. אך אצל הבנים שלא נדרו זה רק דין ממון וספק ממון לקולא, ואם כן, מוכח שבנודר עצמו הולכים לחומרא גם בנדר להקדש וחוזרת הקושיא שגם כאן כיון שיש מי שאינו שוקל איך יכול להפטר בזפת. וביאר העולת שלמה, שכל זה שייך רק כשיש ספק בדין מה משמעות דבריו בזה הולכים להחמיר, מה שאין כן בכופרא אין זה בגדר ספק מה כוונתו אלא הביאור הוא שבאמת אין שום משמעות בדבריו למה כוונתו, ובאופן כזה שאין משמעות בדבריו לא חלה ההתחייבות רק על מה שמוכח ודאי מדבריו אך על מה שלא מוכח לא חל, כי ההתחייבות חלה מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומה שמוכח מדבריו יש על זה אמירה שמחייבת אך מה שלא מוכח אין על זה כלל מעשה המחייב ופטור בתורת ודאי.
אמר רב פפא: באתרא דתקלי שמכי (בצלים) - פטר נפשיה אף בשמכי! ומקשינן: פשיטא, שהרי זהו דבר שבמשקל!?
ומשנינן: לא צריכא, אלא באופן שדרכם דבתר דשקלי - שדי, שמוסיף על המשקל תרי או תלתא בצלים, כדרך המוכרים. מהו דתימא שמשום תוספת זו בטל מזה תורת משקל, שכבר אין המכירה לפי משקל, קא משמע לן רב פפא שלא בטל המשקל בתוספת הקטנה הזו.
שנינו במתניתין: מעשה באמה של ירמטיא וכו'.
ומקשינן: וכי מעשה מביאה המשנה לסתור את הדין? שהרי נתבאר מהמשנה שאם סתם ולא פירש פוטר את עצמו בכל שהו. ואילו מעשה זה בסתם היה ובכל זאת כתוב "ושקלה משקלה זהב"!?
ומשנינן: חסורי מחסרי בדברי המשנה, והכי קתני: ואם אדם חשוב הוא, אף על גב דלא פירש - לפי כבודו  5  אמדינן ליה! שודאי נתכוון למעולה שבמינים שהוא זהב. ועל זה אומרת המשנה: מעשה באמה של ירמטיא שאמרה "משקל בתי עלי" ועלתה לירושלים, ושקלוה, ונתנה משקלה  6  זהב. שכיון שאשה חשובה היתה אמדוה לפי כבודה.

 5.  כתב הרמב"ם (פ"ב מערכין ה"ז) שאומדים "לפי ממונו ודעתו". ומה שכתב דעתו ביאר בליקוטי הלכות שהכוונה היא אדם נדיב או קמצן. ומה שכתב "ממונו" לכאורה הכוונה שאם הוא עני אומדים אותו לפחות שבמינים, ואם הוא אדם בינוני נותן מדבר בינוני. אך הביא הליקוטי הלכות שבפסקי תוספות מבואר שכל מי שאינו עשיר פוטר את עצמו בכופרא שהוא פחות שבמינים.   6.  כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: אם הוא עשיר גדול ומפורסם הרי זה לא נתכוון אלא לערך גדול ולפיכך נוטלים ממנו משקלו מן המעולה שבמתנות רצה לומר, הזהב עכ"ל. ודייק מזה הגרי"ז, שאין הביאור שעשיר מתכוון לזהב, אלא החילוק הוא שאדם סתם מתכוון לכל שהוא. אך עשיר מתכוון למתנה מרובה ושוב מדין סתם נדרים להחמיר צריך לתת ממין טוב עד שיאמר שלא התכוון ליותר, ולכן נותן זהב שאין מין יותר טוב ממנו ובזה ודאי נפטר.
אמר רב יהודה: האומר "קומתי עלי ליתן להקדש", שמשמעו דבר גבוה כמו גובהו של הנודר - נותן שרביט עבה שאינו נכפף, כגובהו של נודר. ואם פירש בזהב נותן שרביט של זהב, ואם של כסף כסף.
וצריך ליתן שרביט עבה שיכול לעמוד בצורה זקופה, ולא נכפף, שכך הוא "גובהו" של אדם.
אבל אם אמר "מלוא קומתי עלי" נותן אף שרביט דק הנכפף. כי "מלוא קומה" היינו מדת גובהו בלבד.
מיתיבי: והא תניא "בין אם אמר קומתי עלי ובין מלוא קומתי עלי, נותן שרביט שאינו נכפף!" ולא כרב יהודה שמחלק ביניהם.
ומשנינן: רב יהודה, הוא דאמר כרבי עקיבא, דדייק לישנא יתירא, ומזה שהוסיף בלשונו ואמר "מלוא", מתפרשים דבריו באופן אחר מאילו אמר "קומתי" בלבד. והברייתא שהקשינו ממנה היא שלא כרבי עקיבא.
ומצינו לשיטת רבי עקיבא בזה דתנן: המוכר את הבית לא מכר לא את הבור ולא את הדות שבו. ואף על פי שכתב שמוכר עומקה ורומה של הבית לא כללם במכירה. וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח בתוך הבית לילך בה לאותו בור ודות, דברי רבי עקיבא. שאת כל הבית מכר לו ולא שייר לעצמו דרך. שסובר רבי עקיבא, המוכר, בעין יפה הוא מוכר.
וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח דרך, כי שיירה המוכר לעצמו בבית, כי לדעתם המוכר בעין רעה הוא מוכר.
ומודה רבי עקיבא לחכמים, בזמן שאמר לו הריני מוכר חוץ מאלו, בור ודות, שאין צריך ליקח לו דרך. שאז תולים ששיירה במכירה לעצמו.
אלמא, לרבי עקיבא, כיון דלא צריך לומר "חוץ מאלו (שבלי זה לא מכרם), וקאמר חוץ - לטפויי מילתא קאתי, ולהודיעו שמשייר דרך. הכא נמי, לרב יהודה, כיון דלא צריך למלת "מלוא", וקאמר לה, לטפויי מילתא קאתי, ודעתו לצאת במדת אורכו גרידא ולא בגובהו ממש.
איבעיא להו: האומר עומדי עלי, מהו? האם זה משמע כקומתו, או לא? (ולא אמר כלום, שאין כלשון הזה בנדרים. רבינו גרשום).

דרשני המקוצר[עריכה]