פאה נכרית: הבדלים בין גרסאות בדף
אליהו אמזלג (שיחה | תרומות) (הגהה) |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
{{לא הלכה}} | {{לא הלכה}} | ||
'''פאה נכרית''', היא כיסוי ראש העשוי מ[[שיער]] אנושי טבעי או סינתטי. | '''פאה נכרית''', היא כיסוי ראש העשוי מ[[שיער]] אנושי טבעי או סינתטי. | ||
גרסה מ־00:41, 24 ביולי 2012
|
אין לפסוק למעשה על פי הנאמר באתר ויקישיבה מבלי להיוועץ במורה הוראה מוסמך!
פאה נכרית, היא כיסוי ראש העשוי משיער אנושי טבעי או סינתטי.
עפ"י ההלכה נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן לבל יראו שערותיהן. נחלקו הפוסקים האם הלכה זו מתקיימת ע"י כיסוי הראש בפאה נכרית, היות ושער האשה מכוסה, או שמא יש לאסור זאת, מטעמים שונים.
בחלקים נרחבים מהיהדות החרדית בימינו, נוהגות הנשים לכסות את ראשן גם בפאה נכרית. להלכה כיום נחלקו הפוסקים, יש מחכמי זמנינו שאסרו זאת מכל וכל, יש שהתירו, ויש שהמליצו דווקא על חבישת פאה, והעדיפו זאת על כיסויי ראש אחרים המקובלים בזמננו.
במהלך הדורות דנו הפוסקים אף בפאות העשויות משער המת, האם נאסרו בהנאה או שלא.
עוד דנו הפוסקים לגבי פאות העשויות משיער שהוקרב לעבודה זרה. שאלה נוספת שעלתה לדיון היא במקום שקיים ספק אם הפאה היא משערות שהוקרבו לעבודה זרה או שלא. גם בזה נחלקו פוסקי זמנינו אם בשל כך נאסרה הפאה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה או שלא.
השתלשלות המחלוקת בהלכה
המקור אודות חיוב כיסוי הראש בתלמוד
- ערך מורחב - כיסוי ראש לנשים
הגמרא (כתובות עב.) לומדת מפסוק שקיים חיוב מדאורייתא על האשה שלא לצאת לרשות הרבים פרועת ראש, אלא עליה לכסות את שערה. שער האשה אף מוגדר: "ערוה"[1] (ברכות כד.), ואסור לגבר לראות שער אחת מכל העריות (שו"ע אה"ע כא, א).
רבים מהפוסקים כתבו שבתולות אינן צריכות לכסות ראשן, ויכולות אף לפרוע את שערן ולצאת עם שיער פזור. הדבר נלמד מכך שהותר לקרוא קריאת שמע מול שיער הבתולות (שו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה אות ב, וכפשטות השולחן ערוך או"ח עה, ב אך יש חולקים אף בדעת השולחן ערוך וסוברים שצריכות לכסות ראשן היעב"ץ על השו"ע שם וי"א שאסור להן לצאת בשער פזור מגן אברהם שם, מובא גם במ"ב עי"ש..[2]).
בהמשך הגמרא (כתובות עב:) מובא שמותר לאשה לצאת מחצר לחצר דרך מבוי כשלראשה קלתה (יש מפרשים[3]: סל שנהוג לסחוב על הראש, ויש בו בית קיבול כלפי מטה לכיוון הראש - כדי שיישב טוב, וכלפי מעלה - להכניס בתוכו פשתן ודברים נוספים; ויש מפרשים[4]: מטפחת) בלבד.
מדין דת יהודית (מנהג שנהגו בו בנות ישראל, שאין חובתו מפורשת בתורה[5] וחיובו מדרבנן[6]) אסור לאשה לצאת לרשות הרבים או לשוּק כששערה מכוסה ע"י קלתה בלבד, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:
- יש אומרים שהטעם שאסור לצאת לרשות הרבים כשלראשה קלתה בלבד הוא מחמת ש"אי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים" (שיטה מקובצת שם. בשם רש"י מהדורה קמא), או שהמדובר במטפחת שקופה או אינה מכסה את השיער במלואו. לשיטה זו מותר לאשה לצאת לרשות הרבים או לשוק כשלראשה מטפחת ראש או כובע המכסה היטב את שערה.
- ויש אומרים שהטעם הוא מפני שצריכה האשה "שיהיה עליה רדיד (- צעיף[7]) החופה את כל גופה כמו טלית" ו"לא תצא אשה בשוק בכִפה (- מטפחת) שעל ראשה בלבד" (רמב"ם פי"ג מהל' אישות הי"א; ופכ"ד הי"ב; ועוד). וכן פסק בשולחן ערוך (אה"ע קטו, ד).
וכתב בשו"ת באר שבע (סי' יח) שלשיטה זו אין די במטפחת ראש או כובע או פאה נכרית המכסים היטב את כל השערות, אלא יש צורך בכיסוי נוסף - רדיד, [המכסה את הראש וחלק מהגוף(דרוש מקור)- כפשטות לשון הרמב"ם הנ"ל[8], כדי שלא תראה צורת השְׂערות[9]]. וכן פסק המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' עה): "לילך בשוק וחצר של רבים לכולי עלמא אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה - מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה".
ויש המפרשים שאף לשיטה זו האיסור לצאת במטפחת הוא דווקא במטפחת שיש בה נקבים ורואים מקצת משערה (ב"ח שם סוף ס"ק א), אך במטפחת ראש אטומה או בפאה נכרית המכסה היטב את כל השער - מותר לצאת לשוק או לרשות הרבים, אף לשיטה זו (שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מח).
בזמנינו פשט המנהג אצל כל הנשים, ואף אצל נשים יראות שמים וצדיקוֹת, להסתפק בכיסוי ראש אחד, ולא ללבוש רדיד נוסף, ולא מחו בידם חכמים. יש שכתבו שטעם הדבר מפני שאין צורך בשני כיסויים[10], ודי בכיסוי אחד אטום שלא רואים דרכו כלל את השיער, והרדיד מטרתו לכסות את השיער היטב; ויש שכתבו שטעם הדבר מפני שחיוב דת יהודית תלוי במנהג בנות ישראל הכשרות, ואם נהגו כל הנשים להסתפק בכיסוי אחד - מנהג חדש מבטל מנהג ישן, והן רשאיות לעשות כמנהגן, ובלבד שלא תצאנה פרועות ראש, שאיסור זה מדאורייתא[11].
השתלשלות המחלוקת - סקירה היסטורית
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הוא מרחיב בראשית המחלוקת ומקצר בהמשכה; לא מזכיר שבמקומות שונים היו בעיות שונות - פאות הנעשות משער המת או מתקרובת עבודה זרה; לא מזכיר שבדורות הראשונים הטענות על הפאה היו מצד מראית עין ודת יהודית, ובדורות מאוחרים יותר יש כתבו נימוקים אחרים לאסור את הפאה; ועוד.
הפוסק הראשון שהתיר פאה נכרית[12] היה רבי יהושע בועז ברוך, שנולד בספרד בתקופת מרן רבי יוסף קארו זצ"ל, בשנת רל"ב לערך, ובהיותו אברך צעיר גלה בגירוש ספרד (שנת רנ"ב) לארץ איטליה, שם כיהן כרב. בספרו 'שלטי הגיבורים' (שבת (כט.) לדפי הרי"ף, אות א) כתב באריכות "להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית" מדין המשנה: "יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה" (שבת סד:), והסביר שהכוונה שהיא יוצאת עם פאה נכרית לרשות הרבים בשבת. כמו כן, הביא ראיה נוספת מגמרא (ברכות כד.) ולפי פירוש הראשונים שם. רבי יהושע בועז חזר על דבריו בהגהות 'עין משפט' (נזיר כח:).
בהקדמת אחד הספרים [13] מובא על דברי ה'שלטי גיבורים', כי "בדורו לא חלק עליו איש, ולא מצינו אף אחד מגדולי הדור ההוא שערער על מנהג הנשים לצאת בפאה נכרית"[14]. הוא אף מחזק את דבריו, בטענה שבאותו הזמן (לפני כחמש מאות שנה) כבר נהגו נשים לצאת בפאה נכרית (כפי שמשמע מדברי ה'שלטי גיבורים' הנ"ל), ואף על פי כן, לא מצינו שחכמי הדור מחו בהן.
כחמישים שנה לאחר השלטי גיבורים, רבי יששכר בער (בן ישראל לעזער פרנס) איילנבורג, בשו"ת 'באר שבע' (סי' יח) הביא את דברי רבי יהודה קצנלנבוגן שהיו בכתב יד, ובהם חלק בכל תוקף על ה'שלטי גיבורים', וה'באר שבע' עצמו מצטרף להשיג ולהקשות על דברי ה'שלטי גיבורים'.
במשך הדורות הצטרפו לכל אחת משתי דעות אלו עוד פוסקים רבים: לדעת ה'שלטי גיבורים' המתיר לאשה לחבוש פאה נכרית הצטרף ה'מגן אברהם' (סי' עה ס"ק ה), המבאר שכך ג"כ סובר הרמ"א[15] (דרכי משה או"ח סימן שג; ובהגהתו לשו"ע או"ח סי' עה סעיף ב), וכן הצטרפו ה'פרישה' (על הטור סי' שג הנ"ל), בעל התניא (שו"ע הרב או"ח עה, ד) ועוד רבים, ומאידך לדעת ה'באר שבע' האוסר את הפאה הצטרפו הרב היעב"ץ, בעל 'עצי ארזים', בעל ה'הפלאה' ועוד רבים.
יש לציין כי לא כל האוסרים עומדים בשיטה אחת; רוב האוסרים כתבו שטעם האיסור הוא מדרבנן[16], שנראית כפרועת ראש, או נימוקים אחרים (חוקות הגויים, הנאה מהמת ועוד), אך מיעוטם כתב לאסור מדאורייתא. יש מי שכתב שכל פוסק שהזכיר לשון "פריצות", אסר מדאורייתא[17], ויש שהשיבו על דבריו, שמצינו לשון "פריצות" גם בדת יהודית שאינה אלא מנהג ישראל[18]. חלק מהאוסרים סוברים שפאה נכרית היא כשער אשה עצמו ואיסורם מן התורה וחלק מהאוסרים סוברים שטעם האיסור רק מדרבנן, חלק מהאוסרים מנמקים את דבריהם מחמת איסור פריעת הראש וחלק מהאוסרים אוסרים מחמת נימוקים חיצוניים (מראית עין, מנהג הפרוצות, הנאה מהמת ועוד).
כך גם המתירים, אינם עומדים בשיטה אחת: רובם התירו פאה שאינה ניכר כלל שאין היא שיער טבעי[19], אולם כמה פוסקים בזמננו כתבו שיש להחמיר בפאה שאינה ניכרת למתבונן[20]. יש שהתירו בשופי, ויש שהתירו רק במקום שנהגו בכך. יש שהתירו כל פאה, ויש שאסרו פאה ארוכה.
יש מפוסקי זמנינו שכתבו כי רוב הפוסקים אסרו פאה וחלקו על השלטי גיבורים[21], ויש מפוסקי זמנינו שכתבו כי רוב גדולי הדורות הסכימו להתיר[22].
השתלשלות המנהגים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: מקצר בהשתלשלות המנהג, שבמקומות מסוימים החל לכתחילה ע"י נשים כשרות, ובמקומות אחרים החל מחמת גזרת השלטונות הנֹכריים או ע"י נשים שאין רוח חכמים נוחה מהן, ושבמקומות אחרים לא הגיעו כלל פאות נכריות כדברי הרב משאש; לא מוזכר מנהג ירושלים, וחילוקי השמועות בטעמו; ועוד.
מדברי 'שלטי הגיבורים' (הנ"ל) עולה, שעוד קודם לדבריו נהגו נשים לחבוש פאה נכרית ולצאת בה לרשות הרבים, והוא מצדיק את מנהגן.
וכך כתב בשו"ת תשובה מאהבה [23]: "ידע מעלתו, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה, אין זה דבר חדש אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון הש"ג במסכת שבת ובמסכת נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמוניות, טרם אשר שלטי הגבורים מצא להם ההיתר. ובא זה ולימד זכות על הנשים צדקניות שבאותו הדור, על פי ראיותיו. וכן נכון הדבר לעשות וללמד זכות על נשים כשרות, ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשם על קדושת השם, ואילו היו בכלל עוברות על דת יהודית, גדולי הדור לא החרישו, ושרים לא היו עוצרים במילים ובשוטים, שלא תהיינה עוברות על דת".
כמו כן העיד על המנהג אב"ד דמשק, הרב יצחק אבולעפיא, בשו"ת פני יצחק [24]: "מנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה [היינו משנת רל"א - זמן לידתו המשוערת של הש"ג], והיו כמה רבנים מארי דאתרין ז"ל והיו רואים שכן נהגו ולא מיחו בידן כלל, וליכא למימר שגם המה בחכמתם טעו. וכסבורין היו דהוא מותר גמור, ולזה שתקו ולא מיחו, דחלילה לן לתלות בוקי סריקי בהו שטעו בדין ח"ו".
בתקופות מאוחרת יותר[25], אנו מוצאים ש"כבר נתפשט המנהג בכל איטליה כדברי שלטי הגיבורים"[26]. יש לציין, שה'שלטי גיבורים' כיהן כרב באיטליה, וייתכן שבשל כך, דעתו התפשטה בה יותר מבמדינות אחרות. וכן הובא בדברי הפוסקים[27], שכן נהגו רבים. וכן מובא בספר מאיר עוז (ח"ג עמ' תתכט) בשם הרב חיים קניבסקי שכן היה מנהג נשות ליטא, ובכללן אשת החזון איש ואשת הסטייפלר. ובשו"ת שבט הלוי כתב ש"הרבה היו מקילין בזה, וכן נהגו מדינות שלמות"[28].
ומאידך, בהרבה מארצות המזרח ובתימן (אך לא בכולן[29]) לא נהגו הנשים לצאת בפאה נכרית[30]. אך בדורות האחרונים החל המנהג להתפשט גם שם, והרב שלום משאש, רבה של מרוקו, העיד כי הנשים הצדקניות שבמרוקו שלא נסחפו עם הגל העכור של הורדת כיסוי הראש, לבשו פאה[31].
גם בחלק מארצות האשכנזים, היו מקומות שלא נהגו ללבוש פאה נכרית, והדבר החל מנשים בודדות שפרקו עול[32].
יש מהפוסקים שלא ראו את הדבר כמנהגים חלוקים, מטעמים שונים:
- יש מפוסקי זמננו שתלו את העובדה שבתימן ובעוד מארצות המזרח לא נהגו הנשים ללכת בפאה, בחסרון טכני של אי אפשרות לקנות פאה, ואין לראות בזה מנהג של חומרא בדבר. כך כתב הרב בנימין זילבר, חבר מועצת גדולי התורה[33], וכך כתב הרב שלום משאש, רבה של ירושלים[34]. ויש מחכמי זמנינו שחלקו עליהם[35].
- יש מאוסרי הפאה הנכרית בדורנו שתלו את המנהג להקל בלבישת פאה נכרית ברוסיה וסביבתה בשל גזרות השלטונות הנכריים העריצים שאסרו לכסות הראש[36], ויש שהשיגו על דבריהם[37].
מקור וטעם חובת כיסוי הראש והשלכותיהם לדין פאה נכרית
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הובאו רק דברי חלק מהפוסקים בנושא זה.
מקור חובת כיסוי הראש והשלכותיו לטעמו וגדרו
כפי שהובא לעיל, בגמרא (כתובות עב.) מבואר שיש חיוב מן התורה לאשה שלא לצאת לרשות הרבים או לשוק וראשה פרוע. מקור חיוב זה הוא בפסוק העוסק באשה סוטה (במדבר ה, יח): "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה...".
רש"י במקום (ד"ה אזהרה) מסביר שני פירושים כיצד נלמד דין זה מהפסוק[38]:
- הסיבה שהכהן פורע את ראש הסוטה הוא בכדי לְנַוֶל, לגנות ולבזות אותה, מידה כנגד מידה כמו שהיא עשתה, בכדי להתנאות בפני הבועל[39].
- מזה שהכהן פורע את ראש האשה - סימן שעד כה הוא היה מכוסה. נשמע מכאן ש"אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש". ורש"י מוסיף: "וכן עיקר" (כמו הפירוש השני).
רבי אברהם (בר צבי הירש) תאומים בספרו שו"ת 'חסד לאברהם' (מהד' תנינא, ח"ב, אה"ע סי' פז, דף לח., ד"ה ואולם אחר[40]) למד מפירושו הראשון של רש"י שיש לאסור כיסוי הראש ע"י פאה נכרית, וזאת משום שלפירוש זה שורש האיסור של פריעת הראש הוא מחמת הפריצות שיש בהתקשטות והתנאות האשה בשערה לפני גברים[41]. כל זה לפירוש הראשון של רש"י, אך לפירוש השני של רש"י יתכן שחיוב האשה שלא לצאת פרועת ראש הוא גזרת הכתוב, ולא מחמת הפריצות וההתקשטות בפני בני אדם. והחסד לאברהם מאריך להוכיח שפירושו הראשון של רש"י הוא העיקר בש"ס.
מאידך, רבי יצחק עבאדי בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג[42]) כתב לדייק מדברי רש"י בפירושו הראשון - פירוש הפוך לחלוטין: שמטרת כיסוי הראש היא כדי שלא תהיה מנוולת ומבוזה[43]. והוסיף שאף הפירוש השני לא חולק בזה על הפירוש הראשון. ובהמשך (עמ' שפז[44]) מאריך להביא ראיות לדבריו.
ראיות נוספות לטעם וגדר חובת כיסוי הראש
כפי שהובא, נחלקו האחרונים בפירוש דברי רש"י - האם איסור גילוי השער הוא משום צניעות או משום גזירת הכתוב. בשאלה זו ישנם מקורות נוספים וראיות מדינים שונים.
בספר תרומת הדשן (סי' י) כתב שאיסור גילוי הראש של נשים נשואות ברשות הרבים "איננו אלא משום פריצות דגברי"[45] (- פריצות של האנשים), ובזה נימק את טעם הדין שמותר לאשה לגלות את שערה בחצר (כתובות עב:), מפני שלא מצויים בה גברים[46].
ויש מהאחרונים שכתבו שיסוד החיוב לכסות הראש הוא גזירת הכתוב ולא מחשש שמא יגרמו הרהורי עבירה לגברים(דרוש מקור). והביאו כמה ראיות לדבריהם:
- כפי שהובא לעיל, דעת רבים מהפוסקים שבתולות אינן צריכות לכסות את ראשן. ואם חיוב כיסוי הראש לנשים הוא מחמת הרהור הגברים - "איזה שׂכל והגיון יאמר שבשעה אחת או רגע אחד קודם שתקבל טבעת אחת של קידושין לא היה בה הרהור, ותיכף שקיבלה הטבעת ועדיין גלויה לפנינו יחזור להיות בה הרהור, ואיזה שינוי נעשה בגופה שיביא לידי הרהור חדש?"[47] (הרב שלום משאש, בספרו שו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע סי' יז, וכעי"ז בשו"ת תבואות שמש אה"ע סי' קלח ד"ה והנה אם באנו; ועוד).
- יש מהפוסקים שכתבו שבזמנינו שנהגו נשים נשואות לצאת לרשות הרבים בלי כיסוי ראש שלא כדין, אין איסור לקרוא כנגדן קריאת שמע (ראה שו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' יג, ובמקורות שהובאו שם). "וזה ראיה גמורה שאין כאן הרהור" (הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, שם).
השלכות טעם חובת כיסוי הראש לדין פאה נכרית
ה'חסד לאברהם'[48] (מהד' תנינא, ח"ב, אה"ע סוף סי' פז, דף לח:, ד"ה ואולם לכאורה - מתחיל בעמוד הקודם) כתב שהיות וטעם חובת כיסוי הראש הוא מפני שהדבר גורם הִרהורי עבירה לגברים, לכן האיסור הוא בין בשער הטבעי של האשה ובין בשער חיצוני הנראה כשער האשה (= פאה נכרית המונחת על שערותיה), מפני שלכל הדעות דורשים טעמא דקרא לחומרא[49]. וכ"כ כמה אחרונים שפאה נכרית היא כשערה ואסורה מן התורה (מובאים בקישור).
כמובן, שמי שסבור שחובת כיסוי הראש היא גזירת הכתוב ואין מפני שהיא גורמת להרהורי עבירה, או שטעם כיסוי הראש הוא מפני ששער פרוע הוא כיעור ונאי לאשה, - אין מקור כלל לאסור מדאורייתא חבישת פאה נכרית ברשות הרבים, שכן התורה אסרה את גילוי השער הטבעי, ואין לנו מקור לאסור אף שער תלוש (הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, שם). ויש מי שהוסיף, שלהפך, עדיפה פאה נכרית המייפה את האשה (הרב יצחק עבאדי, בשו"ת אור יצחק הנ"ל - אה"ע סי' ג ובהמשך הדברים בעמ' שפז[50]).
ויש שכתבו שטעם ההיתר של ה'שלטי גיבורים' לצאת בפאת נכרית, הוא מחמת שחכמים ידעו שאין יצר הרע שולט אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, כדוגמת שְׂער המחובר לגוף האשה, אך בדבר מת - אין יצר הרע שולט(דרוש מקור). ולכן בפאה נכרית העשויה משְׂער תלוש וחסר חיים - אין חשש שיבוא להרהר (הרב עובדיה הדאיה בשו"ת ישׂכיל עבדי ח"ז אה"ע סי' טז אות ג-ד, עמ' רכ[51]; וכן כתב הרב שלמה דב וולפא בספרו 'לקט שכחת הפאה'; ועוד). ויש מי שכתב סברא זו ביחס לדין "שער באשה ערווה" (שאסור לומר דברים שבקדושה מול שער מגולה של אשה), והסביר שרק שער טבעי הוא נוי ותפארת לאשה בכך ששערה יפה וכמו שכתוב (שיר השירים ד, א; ו, ה): "שערך כעדר העִזים", ולא שער תלוש שהונח על ראשה (שו"ת נחלת בנימין, לרבי בנימין זאב וולף [בן אלעזר יעקב] ברויאר, או"ח סי' כו אות א דף כח.).
טענה זו מתבססת על הנחה כי אין יצר הרע שולט בשער מת. יש המביאים ראיה(דרוש מקור) כי יופי השער שווה בין אם הוא שער האשה ובין אם הוא פאה נכרית מדעת תנא קמא (נזיר כח.) שהבעל יכול להפר את נזירותה של אשתו מפני "שהוא יכול לומר אי אפשי [- אין רצוני] באשה מנוולת" (שאינה שותה יין - רש"י שם), אבל אינו יכול להפר את נזירותה של אשתו בסופה בכדי למנוע ממנה מלגלח את שער ראשה בסוף נזירותה. לעומתו רבי מאיר סובר שהוא יכול להפר בטענה "אי אפשר באשה מגלחת". ומבואר בגמרא (שם ע"ב) שתנא קמא חולק על רבי מאיר, מכיוון ש"אפשר בפאה נכרית", כלומר האשה יכולה לגלח את שערה ולחבוש במקומו פאה נכרית, ואז היא נראית כאינה מגולחת (רש"י שם). ומכאן שהפאה מהווה תחליף מושלם לשערה הטבעי של האשה לעניין מראה ויופי, ולכן גם לאחר שתגלח את כל ראשה בסוף הנזירות לא יהיה לבעל כל הפסד ביופייה של אשתו מפני שאפשר לה בפאה נכרית, וממילא אין לו יותר שום עילה להפרת נזירותה של אשתו. ואם ביחס לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופייה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית" המהווה תחליף מושלם לשער לעניין יופייה של האשה, כל שכן לגבי הזרים, שהרי בד"כ אינם רואים אותה מקרוב, ואין חילוק בין שער ראשה לשער פאה נכרית לגבי היצר הרע השולט על ידי יופי האשה הבולט בשער שעל ראשה.
בדעת רבי מאיר, החולק על תנא קמא, וסובר שהבעל רשאי לומר "אי אפשי באשה מגולחת", מסבירה הגמרא שמחמת הזוהמה לא נוח לבעל בפאה נכרית. יש מן הראשונים שפירשו שכוונת הגמרא שבשער ישנו לכלוך, וכשמדובר בלכלוך של שער אשה אחרת מגונה הדבר בעיני הבעל (תוס' שם; וכן פשטות גרסת רש"י שם: "זוהמא דאית בה"). ויש מי שפירש כי "מזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית" (פירוש הרא"ש שם)". מפירוש זה משמע ששער תלוש ומת גורם דחייה לבעל ואיננו מושך ומגרה כשער טבעי[52].
בנוסף, יש המביאים ראיה(דרוש מקור) ראיה כי אין הבדל בשער מלפני שנחתך לאחר שנחתך, מדברי רש"י (רש"י ערכין ז:): "שער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות"[53].
הפאה הנכרית בתלמוד ובדברי הראשונים
פאה נכרית מוזכרת בפירוש בארבעה מקומות בש"ס בלבד (והם מפורטים להלן), ואף בדברי הראשונים מוזכרת הפאה פעמים בודדות בלבד. היא שימשה כתחליף לשערן של אותן הנשים שהיה להן מום בשער, כגון שהיו קרחות או ששערן היה לבן או מועט וכדומה.
הסוגיה במסכת שבת
בגמרא (שבת סד:) מבואר שאף שאסור לצאת בשבת בשאר התכשיטים אפילו לחצר הבית, בכל זאת התירו חז"ל שתצא האשה לחצר הבית בפאה נכרית, "כדי שלא תתגנה על בעלה". ההיתר הוא דווקא לחצר, אבל אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, וטעם הדבר מבואר בתוספות (שבת נז: "דמילתא דפשיטא הוא דאסור, דוודאי משלפה, דמחכו עלה".
יש המוכחים מדברי התוספות כי לא היה בדבר איסור, ומה שהתירו לאשה לצאת רק לחצר הוא בגלל שבכך די בכדי שלא תתגנה על בעלה[54] (שלטי גיבורים, שם; ועוד).
יש שהקשו על ביאור זה בדברי התוספות, שאם כן אין חשש שתסיר את הפאה ברשות הרבים, שכן יש בדבר איסור אף בחול, ואין לחשוש שאשה תעבור עליו (הרב היעב"ץ בפירושו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה). יש שתירצו שמן ההכרח לומר שלדעת התוספות מתחת לפאה היה כיסוי נוסף, שהרי אם לא היה שם כיסוי נוסף, לא קיים חשש שהאשה תוציא את הפאה ברשות הרבים, שאז יתגלה ראשה, כמו שכתוב (בבלי שבת נז ב) "יוצאה אשה בשבכה", ומפרש רש"י הטעם "דאי שלפה לה מגליא ראשה". ובחתם סופר על מסכת שבת שם, הביא בשם לחם שמים להיעב"ץ שכתב על תירוץ התוספות "דלאו תירוצא הוא, דאדרבה לא תסירם דאסור לגלות ראשה".
ויש שתירצו את קושייתו, בכך שמנהג הנשים היה לכסות את שערותיהן בסבכה ועליה היו נותנות את הפאה הנכרית (הרב מיכאל זאב זאבצאקי בספר מתנה טובה לשבת (תרס"ח) שם).
מדברי התוספות יש המביאים(דרוש מקור) ראיה כי לא הייתה דרך הנשים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, וזאת ככל הנראה מפני שניתן היה להזהות את הפאות הנכריות בתקופה זו שמחמת שהן לא נראו כשערה האמיתי של האשה, ולכן היא התביישה לצאת בה לרשות הרבים, ואם הייתה יוצאת בה לרשות הרבים - וודאי שישחקו עליה עליה והיא תסיר את הפאה.
לעומת זאת, הרב היעב"ץ (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ט; וכן בלחם שמים, שם) מביא דווקא ראיה לאסור יציאה לרשות הרבים בפאה נכרית מנוסח המשנה המתירה לצאת בפאה לחצר ולא מזכירה את האיסור לצאת לרשות הרבים, והוא מסביר שאכן שאין צורך לציין את האיסור לצאת בשבת בפאה לרשות הרבים, כי גם בחול אסור.
ויש מי שהשיגו על דבריו והוכיחו מכאן ראיה להיתר, מכך שהגמרא מקשה שם על דעת רב האומר כי כל שאסורה לצאת בהן לרשות הרבים אסורה לצאת בהן לחצר, "מאי שנא הני", ולדעת האוסרים אין מובנת הקושיא, הרי בפאה נכרית אין חשש שמא תצא לרשות הרבים כיון שאף בחול אסור, וגם קשה על המשנה עצמה מה החידוש בכך שהתירה לצאת לחצר כיון שאין חשש שתצא בה לרשות הרבים (הרב מיכאל זאב זאבצאקי בספר מתנה טובה לשבת (תרס"ח) שם[55]; הרב יצחק מאיר פצינר, בספרו 'פרשת המלך' פי"ג מהל' אישות הי"א בהערה).
ראיות ממקומות נוספים
- בבבלי נזיר כח א נראה כי הפ"נ משמשת תחליף מושלם לשערה של הנזירה הקרחת כדי שתהיה יפה בעיני בעלה. נחלקו התנאים במשנה אם יכול הבעל להפר את נזירות אשתו, ובגמרא (בבלי נזיר כח ב) מוסבר, כי האוסר מסביר כי "אפשר בפאה נכרית", והמתיר מסביר כי "פאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא לה", ובתוספות ד"ה איידי מסביר כי השערות של הפאה נכרית מלוכלכות מעט ואינן נקיות לחלוטין שהרי הם מראשה של אשה אחרת, ומכיון שלכלוך זה אינו מגופה של האשה עצמה, גנאי הוא לה, לפי דיעה זו. מסיבה זו יכול הבעל לומר "אי אפשי באשה מגולחת". ומכאן הביאו המתירים ראיה לשיטתם, שמותר לאשה להתכסות בפאה נכרית, כי אם אסור לה לצאת לרשות הרבים בפאה, עדיין ניוול הוא לה? שלטי הגבורים ב"עין משפט" שם, ו"ברית עולם - שבט הלוי" על יבמות מח. הביא שמכאן ראיה מפורשת להתיר.. לעומת זאת האוסרים תמהו מהיכן ראייתו, הלא כשם שהיא מכסה את שערה כך היא מכסה את הפאה הנכרית, ומאין ראיה שפאה נכרית משמשת בתור כיסוי? שו"ת באר שבע שם, ור' ישעיה פיק בהוספותיו לגליון הש"ס כותב על דבריו של הש"ג "ובעל הבאר שבע דחה סברא זו בשתי ידיים והאריך לאיסור" מרפא לנפש חלק ב' סימן כ"ח בשם ישועות יעקב. ועיי"ש שדחק שאפשר שס"ל השלטי הגבורים שפאה נכרית אינה מתקיימת תחת הסבכה כמו שער.
בשו"ת בית יעקב סימן קנ"ב הקשה, כיצד מועלת תקנת הפאה נכרית כדי שיחול הנזירות, הרי אינה יכולה לצאת בה לרשות הרבים בשבת, ונמצא שאם תצא לרה"ר בשבת היא תנוול את עצמה שתוציא את הפאה מראשה, ומתרץ שאין ניוול של זמן קצר כזה נחשב לניוול.
- בבבלי ערכין דף ז א: מבואר שהפאה הנכרית שעל ראשה של אישה שנהרגה "גופה הוא ומיתסר" בהנאה. (להבדיל מלבושה מתכשיטיה ויתר רכושה שמותרים בהנאה, ראה גם בש"ע יורה דעה סימן שמט' סעיף ב'.). יש שרצו להביא מכאן ראיה שעכ"פ שער המחובר לשערה של האשה וטפל אליו, נחשב כגופה, וא"כ יתכן שגם בו יש את דין "שער באשה ערווה", אך השלטי גבורים דוחה את הראיה וכותב שברור שמדובר בנשואות שהרי מדובר שם באומרת "תנו שערי לביתי", ועכ"ז הותר להן להתקשט, כח שער באשה ערווה הוא רק בשער המחובר לגופה. עם זאת, ברור לשלטי הגבורים, שאין לדמות כלל שער פאה נכרית של זמנינו, שאינו מחובר לשער הטבעי אלא דבוק על גבי מגבעת אחרת המפסיק בין השער התלוש לשערה הטבעי, לאותו שער, ובפאה של זמנינו אין להביא ראיה כלל שחשיב כגופה.
במשנה שם כתוב "האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה", ובגמרא מפרש רב כי מדובר באומרת תנו שערי לביתי, ובהמשך הגמרא וברש"י מוסבר, כי מדובר בשער שהיתה האשה קושרת לשערה בקביעות, כדי שתראה בעלת שער, והוא נחשב כחלק מגופה, אלא שאם מצווה האשה לתת את שערה לבתה, מגלה היא את דעתה בכך שאינה רוצה שיחשבו השערות כחלק מגופה שאז יאסרו מדין שלל עיר הנדחת.
- בבבלי סנהדרין קיב כ: מבואר שלפאות הנכריות של הצדקניות בעיר הנידחת יש אותו הדין כמו לשערות ראשן, ולכן להבדיל מממונן שדינו להישרף עם העיר הנידחת, אין שורפים את הפ"נ שעל ראשן של הנשים הצדקניות מפני שלבושן וכל שכן גופן אין דינם להישרף. אלא שהגמרא מחלקת בין "פאה נכרית" שהוא כינוי לשער בשעה שהוא קשור לשערה, לבין "שער נשים נכריות" שהוא אותו גדיל שער עצמו בשעה שתלוי ועומד על הקיר, ובשעה שהוא מחובר לגופה ברור שהוא נחשב כחלק מגופה, ובשעה שהוא תלוי ועומד על הקיר הדבר עומד ותלוי ב"בעי" ששאל שם האמורא רבי יוסי בר חנינא האם מתחשבים במצב העכשווי של השער שבו אין הוא משמש לה כמלבוש או במצבו הקבוע שבו הוא משמש לה כמלבוש.
הפאה הנכרית מוזכרת גם בדברי הראשונים שמסבירים מה היא הפ"נ ואת האופן שהשתמשו בה:
- רש"י בערכין ז: 'ביאר וז"ל: "בפאה נכרית...דרגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית" עכ"ל.
- הרמב"ם בזמנים הלכות שבת פרק יט' כתב וז"ל: "בפ"נ של שער שמנחת על ראשה כדי שתיראה בעלת שער הרבה" עכ"ל.
- התוספות רי"ד שבת סד:' ביאר בזה הלשון: "בכבול ובפאה לחצר. פירוש פאה קליעות של שער שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה כדי שתיראה בעלת שער" עכ"ל.
- הרשב"א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.' כתב וז"ל: "וכן הטעם בכפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית".
- השנות אליהו להגאון מוילנא משניות שבת פ"ו כתב: "ובפאה נכרית. פירוש שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער". בכך חולק הגר"א על השלטי הגבורים שכותב שהיו יוצאים בפאה נכרית לרשות הרבים ללא צעיף או כיסוי אחר מעליו, "דא"כ מאי אהני האי קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה כבעלת שער אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות" ולכן יש הרוצים להביא ראיה מדברי הגר"א שהוא סובר שההיתר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים הוא רק כאשר הפאה מכוסה בצעיף, ולכן הותר לה לצאת בו לרשות הרבים. אם כי, הגר"א בפירושו לשולחן ערוך (עה, ב) מסכים עם פסקו של הרמ"א שמותר לחבוש פאה נכרית, אפילו לא מכוסה ( כלשונו "אפילו דרכה לכסות"), ומביא לכך ראיה ממשנה זו "כמ"ש בפ"ו דשבת יוצאה בחוטי שער". ויתכן שהגר"א סובר שודאי האשה היתה משימה את השער מתחת לשבכה, שהרי היא רוצה שיחשבו שאינה קרחת ושהיא כשאר הנשים שחייבות לכסות את שערותיהן המחוברות לגופן, ולמרות זאת סובר הגר"א שיש ראיה מתחילת המשנה, שבה מבואר שיוצאה האשה בחוטי שער שלה או של חברתה שבה משתמש בתור חוטים שקולעת בהן שערותיה.
יש המציינים את העובדה שבשום מקום לא נזכר הפאה הנכרית ככיסוי ראש, אלא תמיד נזכר כשער אותו לובשים כדי שלא תראה כחסרת שער, כראיה לכך שאכן אין הפאה מהווה תחליף לכיסוי ראש. טענתם היא כי אם היה מותר ללכת ברה"ר בפ"נ גלויה, או שהיה מנהג כזה ללכת בפ"נ גלויה ברה"ר, אז מדוע אף אחד מהראשונים שהסבירו מה היא פ"נ ותיארו את השימוש בפאה, לא כתב שהפ"נ יכולה לשמש גם לצורך מצוות כיסוי הראש ברה"ר, כמו שרואים היום שאצל רוב הנשים החרדיות משמשת הפ"נ כתחליף למטפחת ברה"ר, והעיקר חסר מן הספר.
עם זאת, יתכן שהסיבה שבשלה לא השתמשו בפאה בעבר לכיסוי הראש, היה מכיון שהיו בעיות טכניות שונות: אם ה"זוהמא" המוזכרת במסכת נזיר, אם מכיון שאלו שחבשו אותה היו בעיקר בעלי מום - נשים קרחות לגמרי או למחצה לשליש ולרביע, וככל הנראה היה בושה בלבישת פאה נכרית שמסיבה זו כותבים חכמי התוספות במסכת שבת שקיים חשש שהוא בגדר "וודאי" שישחקו עליה ולכן תסיר את הפאה מראשה.
מקומות בש"ס שי"א שמדובר בהן על פאה נכרית
יש שכתבו שמה שמוזכר במסכת כתובות (בבלי כתובות סו:) "נתעטפה בשערה" הכוונה לפאה נכרית, ומדובר שם באשה נשואה או לכל הפחות אלמנה כמובא שם, וקצת משמע שמדובר בשער שלה ממש היינו שהפאה הנכרית היתה העשויה משער שלה עצמה, ודלא כדעת המחלקים בין שערה לשער חברתה רבי שלמה הס מגדולי הונגריה, נדפס בשו"ת כרם שלמה או"ח סי' ע"ה, רבי יהושע שלמה ארדיט ב"חינא וחסדא" על כתובות ס"ו ע"ב.
נימוקים חיצוניים לאסור חבישת פאה נכרית
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הנימוקים הובאו בקצרה, ויש להאריך בהם. למשל, לגבי מראית עין - נחלקו הפוסקים האם האיסור נוהג גם במקום שרוב הנשים הכשרות חובשות פאה נכרית; וכן יש חילוקים בין סוגי פאות שונות..
הפוסקים שאסרו פאה בדורות הקודמים, כתבו כמה וכמה טעמים לאיסור:
- דרכי האמורי: הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל כתב שלדעתו יש בזה גם איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו". (שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סימן שס"ו).
- חרם: הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ זצ"ל (בעל ההפלאה) יחד עם בית דינו גזר חרם על המקילים בפאה נכרית (כפי שהובא בספר של בנו הגאון ר' צבי הירש אב"ד פפד"מ, לחמי תודה דף ד). יש לציין כי חרם זה נאמר גם על מטפחת המגלה מקצת שערות (הגר"מ ווינער, בספר כבודה בת מלך).
- פריצות: הגאון רבי צבי הירש אורנשטיין זצ"ל בעל "ברכת רצה" כתב שמלבד איסור של פריעת ראש, יש בזה גם איסור משום פריצות (הובא בספר ישועות יעקב אהע"ז סי' כא'). וכ"כ הגאון רבי אליעזר זוסמן סופר זצ"ל (בדבריו שנדפס בתחילת ספר מהר"ם סופר על התורה). וכ"כ בשו"ת אשר חנן ח"ד סימן סח', דפאה נכרית לא גרעה מבגדים אדומים שאע"פ שמכסות את הגוף מ"מ אסור ללובשם משום שמושך את העינים.
- מראית העין: כיון שהפאה נראית כשיער רגיל, יכולים הצופים לחשוב שהולכת בגילוי ראש (פרדס הבינה, חלק מטעי משה, דף עג).
- שינוי ששורשו מהאופנה: שו"ת דברי חיים מצאנז (ח"א יו"ד סימן ל), שו"ת מהר"ץ חיות (סימן נג).
טיעונים להתיר בימינו לבישת פאה, אפילו לדעת האוסרים בדורות הקודמים
כמה וכמה פוסקים בימינו, כתבו כי טעמי האיסור דאז אינם שייכים כיום. להלן דבריהם.
- יש שכתבו שהאוסרים אסרו משום מראית עין, ולכן כיום שנתפשט מנהג לבישת הפאות בכל העולם, גם הרבה מהמחמירים היו חוזרים בהם להתיר. רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה, הגר"מ גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), רבי גבריאל ציננער שליט"א, מח"ס "נטעי גבריאל" בקובץ אור ישראל ל"ז, רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה).
- יש שכתבו שמהאוסרים בעבר את הפאות היה זה רק לפני שנדרדרו הדורות שיש המגלות את שערן במקצת, אבל כיום יש להתיר את הפאה הנכרית שאינה אסורה מעיקר הדין, לצורך הדור ולמנוע פרצה חמורה יותר. רבי משה שטרנבוך שליט"א, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א').
- יש שכתבו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה. בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי" בספרם "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה), כתבו להתיר פאה נכרית, על אף שהם נכדי מהר"י קצנלנבוגן שהיה ראש וראשון לאוסרים, וכתבו: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתן היה לדמות לעכו"ם".
- טיעון נוסף כתב הגר"מ שטרנבוך בספר "דת והלכה", כי הפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו בספריהם לאסור לבישת פאה, הלא הם "באר שבע" והגאון יעב"ץ וסיעתם, אסרו גם לבישת מטפחת והצריכו רדיד עליה, כמבואר בדברי מהר"י קצנלנבוגן שהביאו הב"ש, וזה לשונו שם: "אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער, וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי, משום דשני כיסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד". ולכן פירש את המשנה בשבת שמדובר בפאה נכרית מכוסה, כי לשיטתו צריך שני כיסויים, ואין נפק"מ בין מטפחת לפאה.
וממילא אי אפשר לעשות "פלגינן דיבורא" בשיטתם, ולהביא היום ראיה מהם שהפאה אסורה ללא רדיד עליה, ומאידך להתיר לבישת מטפחת שאין עליה רדיד, דלא כדבריהם, ובפרט במטפחות המצויות כיום. ורוב אוסרי הפאה כתבו דברים חריפים בחומרת גילוי מקצת שערות.
והיעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (סי' ע"ה) אסר אף לבתולות ללכת בגילוי ראש, וכתב שצריכות ללבוש מטפחת. ובדומה לכך מצינו פוסקים נוספים שרגילים להביאם כאוסרים את הפאה, כמו ספר "משא מלך" שאסר מטפחת ממשי שחור שדומה לשערות האשה, ובעל "דברי חיים" מצאנז, שאסר גם הוא מטפחת כזו, ואסר גם את כל סוגי הכובעים (ובלשונו "מצנפת"), ועוד. וממילא אין להביאם כדי לאסור פאה ולהתיר מטפחת שאסרו במפורש.
מניין הפוסקים
פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: הרשימה לא מדוייקת; רבים מרשימת המתירים/האוסרים - דעתם שנויה במחלוקת; רשימת רבנים איננה מקובלת בוויקישיבה; ועוד כמה סיבות, ראה בהרחבה בדף השיחה של הערך.
המתירים
להלן רשימה של רבים מהפוסקים שהתירו את הפאה הנכרית:
א. הגאון הספרדי רבי יהושע בועז ברוך זצ"ל, בעל "עין משפט" על הש"ס, בספרו "שלטי הגיבורים" על הרי"ף (שבת כ"ט ע"ב מדפי הרי"ף). ב. הגאון רבי משה אסרליש (הרמ"א) זצ"ל, גדול פוסקי אשכנז, בספרו "דרכי משה" (אורח חיים סי' ש"ג ס"ק ו') (ראו: שיטת הרמ"א בעניין פאה נכרית). ג. הגאון רבי מרדכי יפה זצ"ל, תלמידו המובהק של הרמ"א, בספרו "לבוש התכלת" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'). ד. הגאון רבי יהושע וולף כ"ץ זצ"ל, גדול מפרשי חושן משפט, בספרו "פרישה" (על הטור או"ח סי' ש"ג)[56]. ה. הגאון רבי אברהם אבלי זצ"ל, מגדולי האחרונים, בספרו "מגן אברהם" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ה'). ו. הגאון רבי יום טוב ליפמן העליר זצ"ל, בעל תוספות יו"ט, בספרו "דברי חמודות" (על הרא"ש ברכות כד. אות קי"ט))[57]. ז. הגאון רבי מנחם מנדל אויערבאך זצ"ל, בספרו "עטרת זקנים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ג')[58]. ח. הגאון רבי שמואל ב"ר יוסף זצ"ל, דיין בעיר קראקא, בספרו "עולת תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ד'. נדפס בשנת תמ"א). ט. הגאון רבי יהודה ליב פוחוביצר זצ"ל, בספרו "דברי חכמים - מקור חכמה" הקדמון (על השו"ע או"ח סימן ע"ה סעיף א'. נדפס בשנת תנ"ב). י. הגאון רבי יעקב ב"ר שמואל זצ"ל אב"ד צויזמיר, בשו"ת "בית יעקב" (סי' קנ"ב. נדפס בשנת תנ"ו). יא. הגאון רבי אליהו שפירא זצ"ל, בספרו "אליה רבה" (על הלבוש או"ח סי' ש"ג ס"ק י"ח)[59]. יב. הגאון רבי ישראל ישעיה ב"ר אברהם זצ"ל, נכד הט"ז, בספרו "באר היטב" הקדמון (על השו"ע או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תס"ח)[60]. יג. הגאון רבי פנחס אויערבאך זצ"ל, מגדולי דייני קראקא, בספרו "הלכה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ב'. נדפס בשנת תע"ז) יד. הגאון רבי יהודה אשכנזי זצ"ל, בספרו "באר היטב" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ח'. נדפס בשנת תק"ב) ובפירושו לאה"ע (סי' קט"ו ס"ק י', הלכות פריעת ראש). טו. הגאון רבי יוסף תאומים זצ"ל, מגדולי מפרשי השו"ע, אב"ד פרנקפורט, בספרו "פרי מגדים" (על המג"א או"ח סי' ע"ה, אשל אברהם ס"ק ה', וסי' ש"ג, משבצות זהב ס"ק ט'. נדפס בשנת תקמ"ו). טז. הגאון רבי שמואל הלוי קעלין זצ"ל, בספרו "מחצית השקל" (על המג"א סי' ע"ה ס"ק ה'). יז. הגאון רבי שלמה חלמא זצ"ל, בעל "מרכבת המשנה" על הרמב"ם, בספרו "שולחן תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה). יח. הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים זצ"ל, אב"ד לייפניק, בעל "ברוך טעם", בהגהותיו לשו"ע (או"ח סי' ע"ה). יט. הגאון הספרדי רבי אהרן אלפנדרי זצ"ל מאיזמיר, בספרו "יד אהרן" (נדפס בשנת תקכ"ו))[61]. כ. הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א). כא. הגאון המקובל רבי אברהם מיוחס זצ"ל, מרבני ירושלים, בשו"ת "שדה הארץ" (חלק ג', יו"ד הלכות נדרים סי' י'. נדפס בשנת תקמ"ח). כב. הגאון רבי אליהו מווילנא זצ"ל, בחיבורו ביאור הגר"א (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקס"ג). כג. הגאון הספרדי רבי יעקב שמשון שבתי מסיניגאליא זצ"ל, בספרו "שבת של מי" על מסכת שבת (דף סד: ד"ה מתני'. נדפס בליוורנו בשנת תקס"ז). כד. הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בעל ה"תניא", ב"שו"ע הרב" (או"ח סי' ע"ה סעיף ד'. הובא לדפוס בשנת תק"ע). כה. הגאון הספרדי המקובל רבי אליעזר חזן זצ"ל מאיזמיר, מחכמי ישיבת בית אל, בספרו "עמודי ארזים" (פירוש על ספר היראים, חלק א' סי' י"ב ס"ק ז'. נכתב בשנת תק"ע לערך). כו. הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל', וחלק "באר שבע" למסכת שבת דף ס"ד. נדפס בשנת תקע"ט). כז. הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו). כח. הגאון ר' יוסף שאול נתנזון זצ"ל, אב"ד לבוב והגליל, בעל שו"ת שואל ומשיב, בספר "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תקפ"ט). כט. הגאון רבי מרדכי זאב סגל אנטינגא זצ"ל, בעל "מאמר מרדכי", בספר מגן גיבורים הנ"ל שכתב עם גיסו הגאון ר"י נתנזון. ל. הגאון המקובל רבי אליהו גוטמאכר זצ"ל, אב"ד גריידיץ, מח"ס שו"ת "אדרת אליהו", בהגהותיו למסכת ברכות (כד.) שנדפסו בסוף המסכת. לא. הגאון הספרדי רבי חיים בנימין פונטרימולי זצ"ל מאזמיר, בספרו "פתח הדביר" (או"ח סי' ע"ה סעיף א'. נדפס בשנת תקצ"ח). לב. הגאון רבי שלמה הס זצ"ל, אב"ד ור"מ דק"ק דרעזניץ, מגדולי הונגריה בזמן הכת"ס, בשו"ת "כרם שלמה" (או"ח סי' ע"ה) ובחלק אה"ע (סי' צ"א, נדפס בשנת תר"ו). לג. הגאון הספרדי המפורסם ביושר עיונו, רבי משה כרייף זצ"ל מתוניס, בספרו "באר משה" על מסכת נזיר (דף כ"ח ע"א. נדפס בשנת תרי"ב). לד. הגאון הספרדי רבי יהושע שלמה ארדיט זצ"ל, ר"מ דק"ק איזמיר, בספרו "חינא וחיסדא" (למסכת כתובות ס"ו ע"ב. נדפס בשנת תרי"ט). לה. הגאון הספרדי רבי חיים בנבנישתי זצ"ל, בספרו "כנסת הגדולה" (נדפס בשנת תרכ"א), באה"ע סי' קט"ו, ששם עיקר הלכות כיסוי הראש, וכן באו"ח סי' ש"ג, וכן בספר "שיירי כנה"ג" או"ח סי' ע"ה (שהוא משנה אחרונה, ונכתב לאחר ספר כנה"ג על או"ח)[62]. לו. הגאון הספרדי רבי יהודה שמואל אשכנזי זצ"ל, בסידור "בית עובד" (סדר תפילה כמנהג ק"ק ספרדים, נדפס בליוורנו בשנת תרכ"ב). לז. הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל, אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (סי' כ"ט. נדפס בשנת תרכ"ו). לח. הגאון רבי ישכר דובעריש זצ"ל, בספרו "עבודת היום" (סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרכ"ז). לט. הגאון הספרדי רבי בכור מזרחי זצ"ל, מדייני בית הדין דארם צובא, שהובאו דבריו בשו"ת הנ"ל. מ. הגאון הספרדי רבי משה הררי זצ"ל, מדייני בית הדין הנ"ל. מא. הגאון הספרדי רבי יצחק לבטון זצ"ל, מדייני בית הדין ורבה של ארם צובא, שהובאו דבריו בשו"ת הנ"ל. מב. גאון נוסף בדור שלפניהם, שהוזכר בשו"ת פני יצחק הנ"ל לאחר הסכמת חכמי ארם צובא, ושם נכתב שכבר נחלקו בזה מהר"א שמעא ומהר"א סתהון זצ"ל, וא"כ אחד מהם התיר. מג. הגאון רבי ישראל מרדכי טונקלאנג זצ"ל, דיין ומו"צ דק"ק ווארשא, בספרו "שולחן המערכה" (חלק א' סי' ט"ו אות מ' סעיף ג', ובביאורים "היכל התשובה" ס"ק ה' שם. נדפס בשנת תרמ"א). מד. הגאון רבי יעקב צבי זצ"ל, מח"ס תפארת יעקב על המשניות, בספרו "טהרת השולחן" המובא בסוף ספר "פתחי עולם" (על השו"ע סי' ע"ה. נדפס בשנת תרמ"ט). מה. הגאון רבי יעקב לוברבוים זצ"ל מליסא, בעל "חוות דעת", ו"נתיבות המשפט", בשו"ע הקצר שחיבר בהלכות תפילה, הנקרא "דרך החיים" (סי' כ"ו סעיף ל"ב. נדפס בשנת תרנ"א). מו. הגאון רבי יהושע טרייטיל זצ"ל, בספרו "חדוות יהושע" (סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תרנ"ד). מז. הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, אב"ד דק"ק פראנקפורט, בספרו "חורב" (פרק פ"א סי' תקל"ט. נדפס בשנת תרנ"ג). מח. הגאון רבי שלמה הכהן קליין זצ"ל, אב"ד דק"ק זענטא, בספרו "ליקוטי שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תרנ"ד). מט. הגאון הספרדי רבי דוד משרקי (מזרחי) זצ"ל, ר"מ ומו"צ בעיר צנעא, מגדולי פוסקי תימן, בספרו "שתילי זיתים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרנ"ה). נ. הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק ומגדולי הדור ההוא, חמיו של הנצי"ב מוולווז'ין, בספרו "ערוך השולחן" (או"ח סי' ע"ה ס"ק ו'. נדפס בשנת תרנ"א), ובסי' ש"ג (ס"ק י"ז). נא. הגאון רבי שמואל הכהן בורשטיין זצ"ל, אב"ד שיטאווא, בספרו "מנחת שבת" (על קיצור שו"ע, הלכות שבת סי' פ"ד ס"ק ס"ב. נדפס בשנת תרנ"ז). נב. הגאון רבי יעקב שלום סופר זצ"ל (בנו של ה"מחנה חיים"), דיין ומו"צ בעיר פעסט, בספרו "תורת חיים" על השו"ע (סי' ע"ה ס"ק ז'. נדפס בשנת תרנ"ז). כותב שההלכה כהמג"א אבל יש להחמיר כהבאר שבע נג. הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל, רב דק"ק ברלין וראש בית המדרש לרבנים בגרמניה, תלמידו המובהק של בעל ה"ערוך לנר", בשו"ת רבי עזריאל (חלק ב', אה"ע סי' ל"ו, נדפס בשנת תרנ"ט). נד. הגאון הספרדי המקובל רבי אליהו סלימאן מני זצ"ל, ראב"ד חברון, בספרו "שיח יצחק" (דיני ק"ש סעיף ע'. נדפס בשנת תרס"ב), וכן בספר זכרונות אליהו (חלק א' מערכת פ' אות ג'). נה. הגאון רבי מאיר הלוי זצ"ל, בספרו "שמן המאור" (על המג"א או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תרס"ה). נו. הגאון הספרדי רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, מחכמי המקובלים בישיבת "בית אל", המאסף לכל הפוסקים הספרדים, בספרו "כף החיים" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק י"ט וס"ק כ'. נדפס בשנת תרס"ה), ובסי' ש"ג (ס"ק נ"ה וס"ק נ"ח). נז. הגאון רבי חיים יעקב הלוי קרוייזר זצ"ל, רב דק"ק דאלינא, בספרו "באר יעקב" על שולחן ערוך (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נכתב בשנת תרס"ו). נח. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל (ה"חפץ חיים"), ראש ישיבת ראדין, הפוסק העיקרי של יהדות אשכנז, בספרו "משנה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ט"ו. נדפס בשנת תרס"ז). נט. הגאון רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, ב"ספר התולדות" (פרק י"א - איגרות קודש דף רכ"ז, וכן בספר "איגרות קודש" להריי"צ, איגרת א'תתנ"ג). ס. הגאון רבי מיכאל זאב זאבאצקי זצ"ל, אב"ד דק"ק פראשאוויץ, בספרו "מתנה טובה" (שבת ס"ד ע"ב. נדפס בשנת תרס"ח). סא. הגאון רבי שבתי פיינבערג זצ"ל, רב במיכיילישאק (וילנא), בספרו "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט). סב. הגאון רבי אליהו מרדכי הלוי וואלקובסקי זצ"ל, בספרו "שולחן הטהור" על מסכת ברכות (דף כ"ד ע"א, מערכת השולחן ס"ק כ"ב. נדפס בשנת תרע"א). סג. הגאון רבי יעקב אשר הלוי גראייבסקי זצ"ל, מחכמי ירושלים (הגר"ש סלאנט זצ"ל כתב על ספרו כי הוא החיבור הראשון מתורת ארץ ישראל שנתחבר מראשית היישוב האשכנזי בירושלים), בספרו "ברית עולם - שבט הלוי" (יבמות מח. ד"ה וגלחה). סד. הגאון רבי מנחם מענדל קירשבוים זצ"ל, רב דק"ק פרנקפורט, בשו"ת "מנחם משיב" (סי' כ"ו. נכתב בשנת תרע"ד). סה. הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, רבה של ירושלים, אמר שמעיקר הדין פאה נכרית מותרת, ורק תקנה היתה בירושלים באותו הזמן, שלא ללבוש פאה נכרית. כן העיד הגר"ח קיינבסקי שליט"א בשם אביו, בספר "אורחות רבנו הקהילות יעקב" (חלק ג' אות ס"ב). סו. הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הידוע בשם רבי איצלה פטרבורגר, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט, רבה של פטרבורג, ואביה הרוחני של ישיבת "קלם" לאחר פטירתו של ה"סבא מקלם", עמד על כך שאשתו תלבש פאה נכרית, נגד מנהג ירושלים בזמן ההוא. כן העיד הגר"ח קיינבסקי שליט"א בשם אביו בספר הנ"ל, וכן העיד הגרי"ש אלישיב שליט"א (ראה דבריו לקמן). סז. הגאון רבי משה צבי לנדא זצ"ל, אב"ד ק"ק קליינווארדיין, בספרו "שולחן מלכים" (על קיצור שו"ע סי' ה' סעיף ט"ז, "הלכה למשה" ס"ק קמ"ז. נדפס בשנת תרצ"א). סח. הגאון רבי סיני שיפפער זצ"ל, רב ואב"ד דקהל יראים קרלסרווה, בשו"ת "סתרי ומגיני" (חלק ב' סי' מ"ד, נדפס בשנת תרצ"ב). סט. הגאון רבי חיים זלמן צבי שרל זצ"ל, אב"ד אייזפוטע, בספרו "דברי חיים" (חלק א' על מסכת עבודה זרה, ענין מראית העין אות ב'. נדפס בשנת תרצ"ו). ע. הגאון רבי אברהם צבי קליין זצ"ל, אב"ד סילאש, בשו"ת "בארות אברהם" (חלק ב' סי' י'. נכתב בשנת תרצ"ב). מביא את שני הדיעות וכותב שממילא המקיל יש לו על מה לסמוך, ובדורינו שיש חשש שילכו בשערות שלהן ודאי מותר עא. הגאון רבי יצחק מאיר פצינר זצ"ל, רבה של פתח תקוה וחתנו של הגרא"ז מלצר זצ"ל, בספרו "פרשת המלך" (על הרמב"ם הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"א בהערה. נדפס בשנת תרח"צ).
האוסרים
חלק מהפוסקים הכריעו פסקו לאסור בדורות הקודמים את השימוש בפאה הנכרית, מתוך טעמים שונים, ומהם:
א. רבי שמואל יהודה קצנלנבוגן בן רבי מאיר מפאדווא[63] ב. שו"ת באר שבע[64] ג. בעל ההפלאה זצ"ל (הובא בספר לחמי תודה דף ד) ד. יעב"ץ במור וקציעה (או"ח סי' עה) ה. הגר"ח מצאנז זצ"ל בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סי' ל וח"ב יו"ד סימן נט)[65] 'ו תורת שבת (או"ח סימן ש"ג) ז. הגאון רבי שלמה קלוגר בספר קנאת סופרים (דף כד ע"ב תשובה ע"ב). וע"ע בספרו שו"ת שנות חיים (סימן שט"ז) ח. הגאון רבי יצחק לאמפורנטי זצ"ל (רבו של הרמח"ל) בספר פחד יצחק (אות פ) ט. הגאון רבי רפאל מילדולה זצ"ל בשו"ת מים רבים (חאהע"ז סי' ל)[66] י. הגאון רבי ישראל יעקב אלגאזי זצ"ל בקהלת יעקב (מענה לשון ח"ג, אות רמ) יא. יב. ישועות יעקב (או"ח סימן עה) יג. בישועות יעקב באה"ע מובאת תשובה ארוכה של נכדו - בעל ברכת רצה, לאסור פאה נכרית. יד. תשובה מאהבה (ח"א סימן מח), סובר שהרמ"א ואחריו המגן אברהם והפמ"ג מתירים רק בפאה נכרית שניכר שאינה הולכת כפרועת ראש[67] טו. שו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סימן שס"ו) טז. פרדס הבינה (חלק מטעי משה, דף עג) יז. מהרז"ך זצ"ל הובא שער הזקנים ח"א דף מג' יח. הגאון רבי אברהם פאלג'י זצ"ל, בספר ברך את אברהם (סדר בחוקותי דרוש ב) יט. בשו"ת פני יצחק ח"ו ס"ו (שמתיר רק בתור "לימוד זכות" ושאין בכוחינו לבטל המנהג), כותב שכבר נחלקו בזה מהר"א שמעא ומהר"א סתהון זצ"ל, וא"כ אחד מהם אוסר. כ. הגאון רבי אלעזר בעל שמן רוקח זצ"ל בצוואתו (נדפסה בספרו יבין שמועה על התורה קרקא תרס"ד) כא הגאון רבי מתתיה אברהם צורמאני זצ"ל, אב"ד בוקרשט, הביא דבריו בשו"ת "וישב יוסף" (יורה דעה סי' ב'. נדפס בשנת תרס"ה). כב רבי יעקב ב"ר שמואל בשו"ת בית יעקב סי' קנ"ב. כג רבי יוסף קורניאלדו בעמ"ס בית וד על ששה סדרי משנה על שבת פ"ו ע"ב. כד החתם סופר בהגהותיו על שו"ע סימן ע"ה. כה רבי נח חיים צבי אב"ד אה"ו בספרו עצי ארזים על אה"ע סי' כ"א סק"ב. כו רבי משולם זלמן הכהן אב"ד פיורדא בעל שו"ת בגדי כהונה (תלמידו של התומים), מבואר בדברי תלמידו. כז רבי וואלף המבורג ר"מ בפיורדא בספר שער הזקנים ח"א סי' מ"ג. כח החיד"א בספרו ברכי יוסף או"ח סימן ש"ג סק"ב. כט רבי יעקב וייל נכד הקרבן נתנאל בספר תורת שבת על סי' ש"ג סק"י. ל רבי יהודה אסאד בשו"ת מהרי"א יו"ד סי' שס"ו משום ובחוקותיהם לא תלכו. לא מהר"ץ חיות בשו"ת מהר"ץ חיות סי' נ"ג. לב רבי אריה לייביש הלוי איש הורוויץ בעל שו"ת הרי בשמים מהדו"ק סי' ל"ו. לג רבי אהרן קריספין בבית אהרן מערכת אבן העזר מערכת הפ' את א'. לד רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קאלמייא אבקת רוכל פ"ב כלל ב' פרט א' לה רבי אברהם תאומים אב"ד בוטשאטש, בשו"ת חסד לאברהם מהד"ת אהע"ז סימן פ"ז. לו רבי עקיבא יוסף שליזנגר לב העברי (ח"א דף פא) סובר שגם המתירים התירו רק בקצת מהפאה יוצאת מתחת לשבכה, והוא עצמו מכריע כדעת האוסרים לז רבי יצחק שמלעקיש בספרו שו"ת בית יצחק או"ח סי' ט"ו. כותב שיש לחוש לדעת האוסרים שהם גדולי האחרונים והמורים לח רבי דוד לייב זילברשטיין בעל שבילי דוד או"ח סי' ב' סק"ב. אוסר ללכת רק במקומות שלא נהגו מטעם "דלא מדרכי הצניעות הוא" לט כאן חסר מ רבי גרשון ליטש ראזנבוים בספרו משיב דברים ח"ב סי' קכ"ז. כותב שההיתר ללכת בפאה נכרית הוא רק כאשר רוב הפאה מכוסה ורק יוצאות קצת שערות מהפאה. מא רבי שלום מרדכי הכהן אב"ד בערזאן בדעת תורה סי' ע"ה ס"ב, 'מב רבי שלום יהודה מסיגעט בעל ערך שי מהדו"ק סי תק"ע, מג רבי יעקב דידאווסקי בספרו מחניך קדוש סי' ז' מד רבי יצחק צבי לעבאוויטש אב"ד טשאפ בשלחן העזר ח"ב סי' ט אות י' מה הגר"א בשנות אליהו על שבת פ"ו מ"ה פירש שהפאה נכרית מכוסה בכיסוי, וכתב רבי נפתלי הירץ הלוי זצ"ל שכוונתו לאסור פאה נכרית, אבל יש הסוברים בדעתו להתיר, וכ"מ בהגהותיו על השו"ע.. מו. שו"ת יד הלוי (סימן קכד)מז. המהרש"ם בדעת תורה, ע"ה, סעיף ב מח. שו"ת תשורת ש"י (סימן תקע) מט. בית אהרן קריספין (אהע"ז מערכת הפ' אות א) נ. שו"ת משיב דבר (ח"ב מערכת פ) נא. האדמו"ר ר' יחזקאל הלברשטאם זצ"ל בדברי יחזקאל על התורה (דרוש לשבועות. וע"ע בדברי יחזקאל החדש ליקוטים עמ' קכ, מקור החיים רסב) נב. בעל מלאה קטרת זצ"ל בדבריו שנדפסו בתחילת ספר מהר"ם סופר על התורה נג. האדמו"ר רבי יששכר דב רוקח מבעלזא זצ"ל בדרשה שנדפסה ב"קונטרס דיבורים קדושים, נד . האדמו"ר יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ"ל בייטב לב (תוכחת מוסר לי"ג מידות ויום העשור אות כח)נה. הגאון ממונקאטש זצ"ל בנמוקי אור חיים (סימן עה) נו. רבי צבי הירש אב"ד פראקנפורט בנו של בעל ההפלאה בלחמי תודה דף י"ט ע"ב. נז. מהר"י ברלין זצ"ל בספר יש סדר למשנה (שבת פ"ו מ"ה) נח. האדמו"ר מספינקא זצ"ל בחקל יצחק סימן פ"א. נט. הגאון רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל בשו"ת הסבא קדישא (ח"א סימן א) ס. האדמו"ר ר' יואל טייטלבוים מסאטמר זצ"ל בדברי יואל פרשת בראשית עמ' לב.
האוסרים משום מראית עין
א. רבי יוסף רייזין אב"ד טעלז בספרו עדות ביהוסף סי' כ"ט ענף ג' משום מראית עין. ב. רבי משה יהודה לייב דיסקין אב"ד בריסק ומרא דארעא דישראל, בשו"ת מהרי"ל דיסקין בקונ"א סי' ר"ג מקשה על השלטי הגבורים דראייתו אינו מוכרח, ומסיק כי אם אינו ניכר לכל שהוא שער נכרית ודאי אסור משום מראית עין. ג. רבי יחיאל מיכל היבנר בשו"ת משכנות הרועים ח"ש קונטרס עת שלום דף י"ב אוסר משום מראית עין. ד. רבי יעקב בן הגאון רבי דוד פארדו בספרו אפי זוטרי על שו"ע אה"ע סי' כ"א משמע שבעיקר אוסר מפני מראית עין ומתיר אם יש מטפחת על הפיאה. ה. רבי ישראל ליפשיץ בעל תפארת ישראל על משניות פ"ו דשבת מ"ה משום מראית עין. ו. הרב יוסף בן עזרא בעל משא מלך, אוסר ללכת אם אין ניכר שהוא פאה נכרית[68]. ז. רבי יוסף בן עזרא בעל עצמות יוסף על קידושין בספרו משא מלך ח"ז חקירה י' (מובא בכהנה"ג לאהע"ז סי' כ"א) וטעמו משום מראית עין. ח. הגאון רבי רפאל זילבער זצ"ל, אב"ד פריימאן, בספרו "מרפא לנפש" (חלק ב' סי' כ"ח. נדפס בשנת תש"י) מביא את דברי הפמ"ג שהמקל יש לו על מי לסמוך, אבל כותב שבאופן שאין היכר כלל אם הוא פאה נכרית או לא, ודאי יש איסור מראית עין.
דעת פוסקי זמנינו
פוסקי זמננו המתירים
רבים מפוסקי זמננו התירו לבישת פאה, ומהם:
א. הגאון הספרדי רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, בשו"ת "משפטי עוזיאל" (חלק ז', אה"ע סי' צ"ד).
ב. הגאון רבי יעקב צבי כ"ץ, אב"ד דק"ק הידוסובוסלו והגלילות, בספרו "לקט הקמח החדש" (סי' ע"ה ס"ק י"ט - כ"ב).
ג. הגאון רבי אשר אנשיל כץ זצ"ל, אב"ד סערדאהעלי. בשו"ת "ולאשר אמר", בהקדמת בן המחבר (בעל "ויאמר יהושע").
ד. הגאון רבי שלום מאסקאוויטש מלונדון זצ"ל, אב"ד שאץ, בצוואתו שהובאה בכמה מקומות בספריו (הקדמת ספר "דעת שלום" על פרק שירה, וכן בספר דעת שלום על הרמב"ם דף נ"ב, ובסוף ספר "אור הגנוז" על הגש"פ, ובספר "מים רבים").
ה. הגאון רבי דב בעריש ווידנפלד זצ"ל, הגאון מטשעבין, בשו"ת "דובב מישרים" (חלק א' סי' קכ"ד).
ו. הגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל, בעל ה"חזון איש", אמר כי יש יתרון לפאה על מטפחת, כיון שהיא מכסה את השערות היטב, ובמטפחת אין זה תמיד מכוסה, והובאו דבריו בספר "דינים והנהגות מהחזון איש" (חלק ב' פ"ח אות ט'). ואמר הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, ראש ישיבת הנגב, במעמד כמה מתלמידיו, שהחזו"א התיר לאחותו לעשות פאה משערות עצמה (ולגבי פאה נכרית אמר כי היתר הש"ג ברור, ואי אפשר לחלוק עליו מסברת הכרס בדבר שאינו מפורש לאיסור בגמ' ובראשונים). וכמו כן אמר הגאון רבי יעקב פרידמן שליט"א ראש ישיבת תושיה, שהחזו"א החשיב מאוד את המנהג ללבוש פאה נכרית, ועל כן נוהגות בנות משפחתו (של הגר"י פרידמן) לכסות ראשן רק בפאה. וכן אמר הגר"ח גריינמן. וכן כתב הגר"ח קניבסקי. וראה עוד בספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' - מעשה רב).
ז. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, הרב מבריסק, אמר על ענין הפאה שיש היתר בזה, ו"הנח להם לישראל" גם אם ההיתר קלוש (והובאו דבריו בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" חלק ב' עמ' מ"ז).
ח. הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, בשו"ת "הר צבי" (אה"ע ח"א סי' פ"ט).
ט. הגאון הספרדי רבי עובדיה הדאיה זצ"ל, חבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים וראש ישיבת המקובלים בית אל, בשו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ז', אה"ע סי' ט"ז).
י. הגאון הספרדי רבי רפאל ברוך טולדנו זצ"ל, רב ראשי וראב"ד בעיר מקנאס במרוקו, בספרו קיצור שולחן ערוך חלק א' (או"ח סי' קע"א סעיף ב').
יא. הגאון הספרדי רבי יוסף משאש זצ"ל, ראב"ד במרוקו ורבה של חיפה, בספרו "אוצר המכתבים" חלק ג' (מכתב א'תשצ"ח), כתב להתיר פאה נכרית (ועיין עוד בדבריו שם סי' א'תתפ"ד, ובשו"ת "מים חיים").
יב. הגאון הספרדי רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל (אחיו של רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל), המכונה "בבא חאקי", רבה של רמלה ולוד, וממנהיגי יהדות מרוקו, במכתב כת"י מיום כ' בתמוז תשכ"ו, הובא בספר "סידנא בבא חאקי" המספר על תולדות חייו (עמ' שפ"א), לשאלת השואל האם מותר לאשה לצאת בפאה נכרית, כתב: "בקשר לצניעות בנשים... דין פאה נכרית - יש מקילים", כלומר שיש לסמוך עליהם.
יג. הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, הרב הראשי לישראל, בשו"ת "שבט מיהודה" (חלק ב', אה"ע סי' ל"ה).
יד. הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ראש מועצת גדולי התורה בארה"ב, וראש ישיבת תפארת ירושלים, גדול הפוסקים בארה"ב, בשו"ת "אגרות משה" (אה"ע חלק ב' סי' י"ב).
טו. הגאון רבי שמואל דוד הכהן מונק זצ"ל, רב דק"ק חרדים בחיפה וראש בית המדרש להוראה שם, במכתב שפורסם בקובץ "אהלי שם" (קובץ ט'), ובשו"ת "פאת שדך" (חלק ג' סי' ל"ד).
טז. הגאון רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר האחרון מליובאוויטש, הובאו דבריו בספר "שערי הלכה ומנהג" (אה"ע סי' נ'), וכן בספרים תורת מנחם, ליקוטי שיחות, אגרות קודש (אגרות קודש חלק י"ט איגרת ז'תכ"ה, חלק ט"ו איגרת ה'תקי"ג ועוד עשרות מקומות).
יז. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ראש ישיבת "קול תורה", בספר "שולחן שלמה" (חלק א' סי' ש"ג אות י"ב), ובספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, חלק א' עמ' שי"ד).
יח. הגאון הספרדי רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, מגדולי הפוסקים בדורנו, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סי' י"א וחלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז).
יט. הגאון הספרדי רבי חיים כסאר זצ"ל, מגדולי חכמי תימן בדורנו, בשו"ת "החיים והשלום" (אבן העזר סי' ג').
כ. הגאון הספרדי רבי שלום משאש זצ"ל, רבה של יהדות מרוקו בדורנו, הרב הראשי וראב"ד ירושלים, בשו"ת "תבואות שמש" (חלק אה"ע סי' קל"ז-קל"ח) ושו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו-י"ז, וחלק ד' אה"ע סי' צ"ג).
כא. הגאון רבי ישראל יעקב פיעקארסקי זצ"ל, רב ואב"ד דק"ק בית יעקב בארה"ב, בהסכמה לספר "כבודה בת מלך".
כב. הגאון רבי זלמן רוטנברג זצ"ל, ראש ישיבת בית מאיר, בהסכמה לספר "כפתור ופרח".
כג. הגאון רבי בנימין יהושע זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת "אז נדברו" (חלק י"א סי' נ', חלק י' סי' כ"ח, חלק י"ב סי' מ"א, חלק י"ג סי' נ"ה - נ"ו, וחלק י"ד סי' מ"ח).
כד. הגאון רבי אליהו כ"ץ זצ"ל, ראב"ד באר שבע, בשו"ת "באר אליהו" (אה"ע סי' כ"ב), בתשובה שהשיב להרב אליהו לבנון ויספיש שליט"א (מח"ס "כדת וכדין" בהיתר לבישת פאה).
כה. הגאון רבי מאיר זאב גאלדבערגער, אב"ד דק"ק פעלעדיהאזא בהונגריה (ואח"כ בברוקלין), בספרו "אמרי המז"ג" על ששה סדרי משנה (שבת פ"ו).
כו. הגאון רבי משה ווינער שליט"א, חבר אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה, בספרו "כבודה בת מלך" (עמ' ס"ד).
כז. הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א').
כח. הגאון רבי אפרים גרינבלט שליט"א, רב ואב"ד במעפיס ארה"ב, בשו"ת "רבבות אפרים" (חלק ו' סי' ת"ס ענף ז', וחלק ז' סי' רמ"ג וסי' תכ"ט).
כט. הגאון רבי חיים ישעיה קעניג שליט"א, אב"ד ור"מ דק"ק יאקע בברוקלין ניו יורק, הובאו דבריו בשו"ת "רבבות אפרים" הנ"ל.
ל. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, חבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מגדולי דורנו, בוידאו שפורסם בתקשורת מפגישתו עם כמה ת"ח, אמר שפאה היא כיסוי ראש לכתחילה ולא בדיעבד. וזה לשונו: לשאלת השואל "רוב בנות ישראל הכשרות נוהגות בפאה. זה בסדר גמור או לא"? ענה הרב "יש פאה שהיא כשרה, ויש שהיא לא כשרה". ושוב הקשה השואל, "זה בסדר גמור או לא? זה לכתחילה או לא"? ונענה "היה פעם גדול הדור... כאשר הגיע כאן לארץ, התנו עמו ואמרו לו 'הסכת ושמע, רבי, בירושלים לא הולכים עם פאה'... הוא אמר, אם כן אני לא נוסע לירושלים, אני נשאר כאן. הם הסכימו והוא עלה לירושלים עם הפאה. מה, ר' איצלה גר עם אשה בדיעבד? אבל הפאה של אשתו היתה כשרה למהדרין".
לא. הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, מגדולי דורנו, בספרו "שונה הלכות" (חלק א', סי' ע"ה ס"ק כ"ב), ובספר "אורחות רבנו הקהילות יעקב" (חלק ג' אות ס"ג), ובמענה לשאלה שהובאה בספר "נזר החיים" (דף רי"ד), ענה הרב: "בשם החזון איש אומרים, שיש מעלה בפאה, משום שמכסה את כל השערות", וראה עוד בספר "מאיר עוז" (סי' ע"ה סעיף ב' אות ב').
לב. הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, ראב"ד בבני ברק וראש כולל חזון איש, בספרו "חוט שני" (חלק ג', בקונטרס על שו"ע אה"ע סי' כ"א הנדפס בסוף הספר).
לג. הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, ראש כולל אוהל תורה, מתלמידי החזו"א והגר"א קוטלר זצ"ל, בשו"ת "אור יצחק" (אה"ע סי' ג').
לד. הגאון רבי יהודה סילמן שליט"א, רב דקהל חסידים רמת אלחנן, ואב"ד בבית דינו של הגר"נ קרליץ שליט"א, בהסכמה לספר "כפתור ופרח".
לה. הגאון רבי יעקב פוזן שליט"א, רב דק"ק זכרון יעקב, ודומ"צ בבית דינו של הגר"נ קרליץ שליט"א, במכתב פרטי שכתב לאדם ששלח לו מאמר לאסור פאה נכרית, והתפרסם בציבור.
לו. הגאון רבי יהודה טשזנר שליט"א, אב"ד ומו"צ דק"ק אופקים, מח"ס "שיח תפילה", ועוד ספרים רבים, בספרו "שערי תורת הבית" (פרק ה' עמ' שי"ד).
לז. הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה).
לח. הגאון רבי שלמה אליעזר שיק שליט"א, מגדולי רבני חסידות ברסלב, הובאו דבריו בספר "שיחות מוהרא"ש" (חלק ט' וחלק י"ג), בספרו "אשר בנחל" (חלק ל"א, תשובה ה'-כ"ד), ובחלק ס"ב, תשובה י"ב-תקצ"ה, ובקונטרס "אשה צנועה".
לט. הגאון רבי חיים הלוי פרדס שליט"א, אב"ד תל אביב, בספרו "תורתך שעשועי" (פרשת נשא).
מ. הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, אב"ד חניכי הישיבות בני ברק, בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד) ובספר "והיה מחניך קדוש" (שיעורים בהלכות צניעות - דף י"ז).
מא. הגאון רבי מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א, רב ואב"ד דכפר חב"ד, במכתב מיוחד שפירסם לנשות כפר חב"ד.
מב. הגאון רבי חיים דב אלטוסקי שליט"א, מראשי ישיבת "תורה אור" וחתן הגרח"פ שיינברג שליט"א, בספרו "חידושי בתרא" על מסכת שבת והפוסקים (דף סד:), ועל משנה ברורה (הלכות ק"ש).
מג. הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, רב ומו"צ בבורו פארק, מח"ס נטעי גבריאל, בקובץ "אור ישראל" ל"ו, ובקובץ אור ישראל ל"ז.
מד. הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, מגדולי דורנו, הובאו דבריו בקובץ בית הלל (קובץ י"ט).
מה. הראשון לציון לשעבר, הרב אליהו בקשי דורון שליט"א (בהסכמה לאחד הספרים), הורה דהמיקל לחבוש פאה נכרית יש לו על מה לסמוך והמחמיר תבוא עליו ברכה.
פוסקי זמננו האוסרים
- האאדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים בשו"ת דברי יציב יו"ד ח"א סימן נ"ו
- הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, אסר פאה לנשואה (יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה), והתיר לגרושה ואלמנה (שם ח"ד אה"ע סי' ג), ובמקרה של בעיות בשלום בית התיר אף לנשואה(דרוש מקור).
- הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת כסא רחמים, בירחון "קול תורה" ניסן תשמ"ו סימן עב. והוא כדעת אביו הגאון מצליח מאזוז זצ"ל בשו"ת איש מצליח ח"א או"ח סימן כד שכתב לאסור.
- הרב משה לוי, בספרו מנוחת אהבה ח"ב פי"א סע' ה' הערה 16.
- הרב בן ציון מוצפי, בתשובות קצרות שנתן באתר האינטרנט שלו.
- רבי אברהם דוד הורוויץ, בשו"ת קניין תורה (ח"א סי' יא, לינק לעמ' לו; וח"ד סימן קכט).
- הרב משה מלכה, רבה של פתח תקוה (שו"ת "והשיב משה" סי' ל"ה).
- הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב ("מקור חיים" פרק א, סעיף ו).
- הרב יצחק ברדא (שו"ת יצחק ירנן)
- הרב יהושע ממן (שו"ת עמק יהושע ח"ו או"ח סי' כט אות ו עמ' לא)
- הרב דב ליאור, רבה של קרית ארבע(דרוש מקור).
- רבי משה אריה פריינד
- רבי אברהם דוד הורוויץ בשו"ת קנין תורה ח"א סימן י"א
פוסקי זמננו שנקטו דרך אמצעית, או שנחלקו בדעתם
א. הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ע"פ השמועה, לא אסר לבישת פאה, אבל אמר שאין רוח חכמים נוחה מכך.
ב. הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, ע"פ עדות חתנו הרב יהודיוף (בספר סידנא בבא סאלי), אסר לבנות משפחתו ללבוש פאה. אך מאידך, ע"פ עדות שני חתניו, הרב יהודה הראל שליט"א והרב ישר אדרעי שליט"א, העלים עיניו משלושת בנותיו שלבשו פאה בחייו, למרות שידע שהן לובשות פאה, ומעולם לא אסר פאה[69].
ג. הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, היתה דעתו שיש להעדיף מטפחת ולא פאה, אך במקרה והאשה אינה מכסה את כל ראשה במטפחת, עדיף לה ללבוש פאה[70].
ד. הגאון הרב יצחק ראצבי שליט"א בספרו שו"ע המקוצר[71]כתב לאסור, ומאידך בספרו "מעיל קטן" למהרי"ץ זצ"ל, הערות לספר הנקראים "שולי המעיל" (סי' ו' הערה רכ"ח), משמע שדעתו להתיר[72].
ה. הרב שמואל וואזנר, כתב להתיר פאה שניכר שהיא גוף זר על ראשה ולא שיער עצמה, ועם זאת כתב שהפאות המודרניות אסורות[73]
ו. האדמו"ר ר' יואל טייטלבוים מסאטמר זצ"ל בדברי יואל פרשת בראשית עמ' לב, כתב נגד לבישת פאה נכרית, אך מאידך כתב הגאון רבי גבריאל ציננער [74] ש"כ"ק אדמו"ר מסאטמאר זצ"ל לא אסר בהחלט על הציבור לילך בפאה, רק גילה דעתו שרצונו לילך שלא בפאה נכרית", וכן הובא במחזור "ויואל משה" ליו"כ, הנהגת שבת שובה, שהאדמו"ר מסאטמר אסר פאה נכרית רק לאנשי שלומו והתיר לקהילת האשכנזים.
דעת המתירים, שמעדיפים פאה על כיסויים אחרים
חלק ניכר מגדולי הדור, מכל החוגים והעדות, כתבו שפאה היא כיסוי הראש המומלץ ביותר. להלן נביא דבריהם.
- מרן החזון איש, סבר שיש עדיפות לפאה על מטפחת, כיון שהיא מכסה את כל השערות כראוי, ובמטפחת לפעמים מתגלות שערותיה[75]
- מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, השיב במענה לשאלה [76]: "בשם החזון איש אומרים, שיש מעלה בפאה, משום שמכסה את כל השערות... ויש אחרונים שמחמירים בפאה, אך אצלנו לא נהגו להחמיר"[77]
- מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף ומגדולי הפוסקים הספרדיים: מטפחת עדיף להלכה, אבל מכיוון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת למעשה עדיף פאה נכרית[78]
- מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, ראב"ד ירושלים ורבה של יהדות מרוקו (תבואות שמש אה"ע סי' קל"ז, שמש ומגן חלק ב' סי' ט"ו-י"ז): "אני רואה במנהג זה [של לבישת פאה נכרית] דבר חשוב ביותר, ומעלה גדולה נמצאה בו, לפי מש"כ הפוסקים החולקים על מהר"ם אלשקר על מה שהתיר גילוי שערות חוץ לצמתן... והנה באלו הנשים הלובשות מטפחת, אי אפשר לומר "ונקה", כי המטפחת בורחת מן הראש, וגם מי שלובשות כובע נשאר הרבה שיער חוץ לצמתן, ועיני ראו נשי הרבנים קרוב לשליש ראשן מגולה, וכסהו והתגלה"[79].
- מרן הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת "אז נדברו" (חלק י"ב סי' מ"א): "גם האיסור דפריעת ראש באשה אינו מוכרח שזה רק בגלל צניעות, אלא ככל התורה שיש עוד טעמים שנעלמו מאיתנו, והראיה שהרי לפי הזוהר אסור גם בחדרי חדרים, ומשמע אפי' אין שם שום איש היא מוזהרת שלא יצאו השערות מחוץ להכיסוי. וזה לשון הזוהר פרשת נשא [מתורגם], "אמר ר' יהודה, שיער הראש של האשה שמתגלה, גורם לאחר להתגלות ולפגום אותה, בשל כך צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שערה אחת מראשה, כל שכן בחוץ". וכו'. ולזה ברור הוא שהשערות של הפאה לא הוי כשערות הטבעיים שלה, ויש לזה מעלה שאפשר לקיים בקל דברי הזוהר "דאפילו וכו' שערה אחת מראשה".
- מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת דת והלכה (סי' א'): "וביותר רצוני להדגיש, דהאוסר היום לכל אחד פאה נכרית מדינא, אינו מחמיר רק מיקל בזה מאוד, שאשה היום במטפחת אינה מכסה כל שערותיה תמיד, וזה מקום לחוש לאסור מדינא אפי' מהתורה לרשות הרבים, ואם בפאה נכרית החשש לרוב הפוסקים רק מדת יהודית, במטפחת החשש מגילוי שיער, והיינו פגיעה בדת משה ממש, וא"כ המחמיר עלול להקל לגרום איסור תורה, שרק יחידים אצל הספרדים שיפרקו פאה נכרית, יזהרו במטפחת שתכסה תמיד כל השערות כדין, וגם אם בפאה נכרית הרי זה שינוי מדרכי אבותינו, במטפחת לחוד ובמיוחד לספרדים הרי זה שינוי טפי, שזה מפורש בשו"ע שצריך עוד לרשות הרבים רדיד ולא סגי במטפחת לבד, וכן נהגו באמת אצלם מדורי דורות, עד שסביבם נשתנה המנהג והתחילו במטפחת לבד. וא"כ אפי' במטפחת אין בזה חומרא, רק קולא נגד הפסק ומנהג מדורי דורות שצריך חוץ מהמטפחת רדיד דוקא".
- הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', במכתב שהובא בקובץ בית הלל י"ט: - בהרהור אחרי פסק המתירים פאה יש פרצה וסכנה לערער עיקרי הצניעות מן הדין[80].
- הגר"מ פיינשטיין: "פאה נכרית יותר טוב ממטפחת"![81]
- והוסיף על כך הגר"י עבאדי שליט"א - "ופוק חזי שדבריו צודקים".
- הגר"י טשזנר: "המטפחת הרבה פעמים מחליקה"!
הגאון רבי יהודה טשזנר שליט"א, אב"ד ומו"צ באופקים, בספרו שערי תורת הבית: פאה נכרית הוא עניין של הידור מצווה[82]
- מרן הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, אב"ד חניכי הישיבות, בספר "והיה מחניך קדוש": "וצריכה להיזהר מאוד שלא יצא משיער ראשה אף משהו, ונשים שמשאירות שערות גדולות יקשה הדבר מאוד שלא יצאו מעט שערות דרך המטפחת, ועדיף שתלך עם פאה נכרית אף בבית, וע"י זה לא יצאו שערות".
- ההגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, רב ומו"צ בבורו פארק, מח"ס "נטעי גבריאל", בקובץ אור ישראל (ל"ו-ל"ז): - יש מעלה בחבישת הפאה שאין השער מגולה אף פעם[83].
- הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, מגדולי חכמי תימן, כתב בתשובה כתב יד שהתפרסמה בחוברת 'המשביר': "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית"[84]
- הגאון רבי שלמה אליעזר שיק שליט"א, מגדולי רבני חסידות ברסלב, בספר "שיחות מוהרא"ש" חלק ט': "טוב מאוד לחבוש פאה"![85]
- הרבי מליובאוויטש זצ"ל: "לא להסתפק בכובע ומטפחת"! [86]. כל נשי חב"ד, ללא יוצא מן הכלל, צריכות ללבוש פאה![87], אשה צריכה לשכנע את חברותיה ללבוש פאה![88], וגם אם מישהי תבטיח לכסות היטב עם מטפחת, יש להורות לה ללבוש פאה![89]. יש לאשה להדר וללכת עם פאה, אף אם אמה הלכה עם מטפחת![90]
- הגר"מ אשכנזי: "אין לתושבת הכפר לצאת מביתה ללא חבישת פאה"![91]
גילויים משמיים
רבי יצחק רצאבי בתשובה מביא מעשה על ילדה שחזרה בגילגול מחמת עוון לבישת פאה נכרית.
מסרים מעולם האמת ע"י מפגרים
יש אוטיסטים הכותבים ע"י מחשב שבשמים מתנגדים לפאות נכריות[92].
אולם דרך תקשורת זו שנויה במחלוקת, ורבים מאנשי המחקר וכן מפוסקי דורנו פקפקו בתקשורת זו, כשהמפורסם שבהם הרב שלמה זלמן אוירבך[93].
גם אלו שלא שללו לחלוטין את הדבר[94], הסכימו שאין להתחשב בהכרעת ההלכה בגורמים מיסטיים כגון דא, ותורה "לא בשמים היא" (ב"מ נט:). ברוח זו, כתב הרב שלום משאש (שו"ת שמש ומגן ח"ב):
- "בעלי תורה היודעים ללמוד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ויודעים מקורות הדברים, ומי ומי המתירין, בוודאי לא יחזרו בהם. ואפי' משיח צדקנו לא בא לא לרחק ולא לקרב (עדויות פ"ח מ"ז), ולא בשמים היא (תמורה טז.), אלא הוא בעצמו יפסוק בספיקא דרבנן להקל... ובש"ס (מנחות לד.): אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל, עיין מהרי"ק(דרוש מקור)".
ויש שהוסיפו(דרוש מקור) שדבר זה - שאין לחשוש לדברי כמה מהאוטיסטים, נוגע גם לאוסרי הפאה הנכרית, שהרי יש שכתבו[95] בשם האוטיסטים שאסור לבתולות ללכת עם שיער שאינו אסוף, ונשים נשואות חייבות ללכת דווקא במטפחת ואסורות ללבוש כובע. - ודברים אלו מנוגדים גם לדעת רבים מהפוסקים האוסרים את הפאה הנכרית. וודאי שלא נניח את דברי הפוסקים ונפסוק כדעת האוטיסטים.
ויש שהוסיפו(דרוש מקור) שהאוטיסטים במשך שנים רבות כתבו דברי טעם ודברו בשפה יפה, ומעולם 'הציבור החרדי' לא היווה מטרה בשבילם, ודבריהם היו באופן כללי על הציבור היהודי שצריך להתחזק בתורה ובמצוות, ותיארו בשפה יפה את העולם שיהיה בקרוב כשיגיע משיח[96]. ורק בתקופה מאוחרת יותר החלו מסרים מאוטיסטים אחרים[97] המופנים לציבור החרדי, ורבים מהם מדברים לפתע על צניעות, ועל פאה נכרית, והם מלאים בקללות, איומים ותיאורים מחרידים על מה שיתרחש בתקופה הקרובה, ופתיחת פה לשטן. וסביר להניח שאין זה אוטיסטים אלא אנשים אחרים כותבים בשמם את ה'מסרים'.
השלכות הלכתיות שונות
- הגאון רבי צבי הירש שפירא, (בעל הדרכי תשובה) זצ"ל כותב דמי שאשתו חובשת פאה נכרית, אסור לו להיות שוחט ובודק, כיון ש"בוודאי יצא מכלל ירא שמים מרבים" (בשו"ת שבסוף ספר תפארת בנים סימן ב).
- בשו"ת יביע אומר (הנ"ל) העלה לאסור לעיתון לפרסם על מכירת פאות נכריות.
- הגאון רבי שלום מאסקאוויטש מלונדון זצ"ל, אב"ד שאץ, בצוואתו שהובאה בכמה מקומות בספריו[98] הבטיח שיתפלל ויעורר רחמים בשמים על כל אשה שתלבש פאה.
- האדמו"ר מקלויזבורג זצ"ל בשו"ת דברי יציב[99] כתב שאסור למכור פאה נכרית לאשה שנוהגת היתר. וכן כתב הגאון הרב אליהו בחבוט שליט"א בספר ללקוט שושנים[100].
- הגאון הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א הורה שאשה הלובשת מטפחת ולא פאה, אינה צריכה להחמיר ולהחליף לפאה כדעת החזון איש, אף אם נשקף חשש לפיטורין ממקום עבודתה מחמת, ויכולה להקל וללבוש מטפחת, ותזכה לפרנסה ברווח[101].
פאות פרוצות
יש גם מבין המתירים לחבוש פאה נכרית, הסוברים שפאות ארוכות הינן פריצות ללא קשר לחיוב כיסוי הראש. יש שהגדירו את האיסור באופן ששערות הפאה הנכרית מתפזרות ביותר[102], ויש שהגדירו את האיסור בפאה ארוכה באורך מוגזם שמעורר תימהון וגורם שיסתכלו עליה[103].
יש(דרוש מקור) שהביאו ראיה לכך שסתירת שיער היא פריצות, שבסוטה מצינו שהכהן סותר קלעי שערה, ופירש רש"י (סוטה ח.) "סותר קלעי שערה, מרבה בגילויה שסותר קליעתה", עכ"ל. והיינו שסתירת קלעי שערה הוא הדגשת הגילוי ביותר, והדגשה זו היא פריצות.
אך יש(דרוש מקור) שדחו זאת בטענה שרק כאשר מדובר בשערות הטבעיות של האשה שהן פריצות, הרי בהתרת קשריהן יש משום הדגשת הפריצות והניוול והגילוי, אך פאה נכרית שהיא בגדר כיסוי ראש, אין בהדגשתה וגילויה פריצות.
פולמוס השיער ההודי
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: מביא רק חלק מדעות הפוסקים; ומקצר מאד בנימוקים, ובחילוקים ביניהם.
הראשון שדן בנושא זה, היה ראב"ד העדה החרדית, הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, שכתב להחמיר ולא ללבוש פאות משיער הודי, כיון שהם עשויות משיער שנחתך בתור תקרובת עבושה זרה, ואף פאות משיער אירופאי ("קאסטם") כתב דראוי להמנע מפני שגם בפאות אלה קיים חשש של עירוב שיער הודי, אולם כתב שגם זה עדיף ממטפחת שאינה מכסה את כל השערות בשלימות, ומחליקה מהראש מפעם לפעם[104]. בשנת תשס"ד התעורר החשש הנזכר לפיאות מתקרובת עבודה זרה, והציגו את הדברים בפני הגרי"ש אלישיב, שפסק לאסור שיער הודי (והקים את ההכשר של הגר"מ גרוס, המפקח על מקור השיער). וכן הורו הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א והרה"ג ר' ניסים קרליץ שליט"א. ואולם הגר"ש וואזנר, העלה דמעיקר הדין יש להתיר את הפאה העשויה משיער הודי, כיון שהתגלחת לא נחשבת כנעשית לתקרובת, אלא נחשב כדורון, ואולם הסיק דראוי להחמיר משום הרחק מהכיעור, ומי שכבר קנתה פאה, שלא תחליף, ואת דבריו הביא בנו, הגאון רבי בן ציון יעקב הלוי וואזנר שליט"א, אב"ד דבד"ץ ובית הוראה שבט הלוי במונסי[105]. וכדבריו כתב גם הגאון רבי חיים יוסף דוד ווייס שליט"א, דיין ומורה צדק סאטמר אנטוורפן [106]. והגאון רבי יצחק רייטפארט שליט"א היקל מטעם דתקרובת עכו"ם בזמן הזה מותר בהנאה, ודלא כהבית יוסף, וגם משום שהתגלת לא נעשית לפני האליל.
פאות העשויות משער המת
לקריאה נוספת
- ספר לקט שכחת הפאה, הרב שלום דב וולפא שליט"א[107]
- ספר חן וכבוד, הרב ליאור עזרן שליט"א[108]
- ספר יקם שערה לדממה, הרב שלום דב וולפא שליט"א[109]
- ספר ותשקוט הארץ, הרב יואל שילה שליט"א[110]
- קונטרס דת משה ויהודית[111]
- הרב ישראל יוסף הכהן הנדל[112], בדין לבישת פאה נכרית, מתוך: קובץ 'אהלי שם', שנה א גליון 1, תשמ"ט, עמ' סד-עה
- קובץ 'אליבא דהלכתא', גיליונות ז, ח, נה, נו[113] ונז.
- קונטרס הכתר והכבוד
- קונטרס הערות בענין פאה נכרית[114] של זמנינו, מהדורה שנייה - תש"ע
קישורים חיצונים
קישורים להתיר הפאה
- פאה נכרית - חב"דפדיה
- דברי הרב יוסף שלום אלישיב, סרטון
- אגרות מהרבי מלובביץ' בנושא
- ראיון עם הרב וולפא בנושא
- ליקוט פוסקים וקישורים
- פאה או מטפחת? בלוג העוסק בנושא זה
- ראשית דיון מעמיק בפורום 'לדעת נט' בנושא פאה נכרית
- מה חמור יותר? מאכלות אסורות או חבישת פאה נוכרית? - הרב יצחק בלומנטל הי"ו (כיכר השבת)
קישורים לאסור הפאה
- נאום של הגאון הרב עובדיה יוסף, סרטון באתר "צניעות"
- מידע בנושא הפאה הנכרית, לשמיעה
- הרב ישראל לוגסי, מראות הצובאות
- ליקוט פוסקים וקישורים
קישורים נייטרליים
- פאה נכרית - אנציקלופדיה תורנית 'דעת'
- שו"ת מאתר 'כיפה' בנושא פאה נוכרית
- שו"ת (נוסף) מאתר 'כיפה' בנושא פאה נכרית
- פאה נכרית לאשה ספרדיה - הרב מנשה ישראל שליט"א (אתר הידברות)
- תופעת הפאות בציבור הדתי לאומי - כתבה באתר "כדורינט"
- הרב ישכר דוד קלויזנר, שיטת הרבי מחב"ד: מטפחת או פאה נכרית לנשים - מה עדיף?
פאה נכרית מהודו
- האם מותר לחבוש פאה נכרית מהודו? - הרב ירון בן-דוד (בארות יצחק)
- פאה נכרית מהודו, ופאה מסוג קאסטם - תשובה הלכתית באתר "כדורינט"
הערות שוליים
- ↑ להשלכות עניין זה לגבי קריאת שמע ותפילה - ראה בערך: שער באשה ערווה.
- ↑ וראו עוד אנציקלופדיה תורנית 'דעת', ובמקורות שהובאו שם; וכן בספר 'גן נעול', הרב שלמה אבינר{{מקור|, ירושלים תשמ"ה, עמ' 35-36,52,54.
- ↑ רש"י שם ד"ה קלתה.
- ↑ רמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הי"ב). וראה להלן שלשני פירושים אלו ישנה השלכות להלכה.
- ↑ ראה רש"י כתובות עב. ומאירי שם ועוד.
- ↑ ראה בספר 'גן נעול' הנ"ל, עמ' 32 הערה 3, ובמקורות המצוינים שם.
- ↑ הגהות מיימוניות (ס"פ כד מהל' אישות אות ו); הרב מברטנורא, כלים פכ"ט מ"א; שכל טוב (בובר) בראשית כד, סה; ועוד.
- ↑ ראה בפורום 'לדעת': "הבאר שבע מדגיש שיש ללכת בשני כיסויים גמורים, אחד על השני. שלא לדבר על השו"ע ורמב"ם, שהצריכו רדיד, והרמב"ם כתב שזהו רדיד החופה את כל גופה, יחד עם הראש, כמו הרעלות שנהוגות כיום בסעודיה..."
- ↑ כך הסביר הרב ניסים קרליץ (חוט שני, אה"ע סי' כא ס"ב, עמ' נד, ד"ה ונראה): "ונראה דהא דבעינן ב' כיסויים לשיער שבראשה, דהיינו מלבד הקלתה שעל ראשה בעינן נמי רדיד עליה, אין פירושו דיש דין שיהיו שערותיה מכוסים בב' כיסויים, אלא הפירוש דבכיסוי אחד נראה עדיין צורת השערות, ובזה סגי לדת משה, אבל דת יהודית היא שלא יראה אף צורת השערות, אף שהן מכוסות, ולכן אם יש עוד כיסוי עליהם לא נראה גם צורת השערות". (מובא בפורום 'לדעת')
- ↑ וראה 'גן נעול' הנ"ל, עמ' 35 ובהערה 16, ועמ' 52 הערה 3.
- ↑ (שו"ת יביע אומר ח"ד אה"ע סי' ג אות ב)
- ↑ מעניין לציין שבשו"ת סבא קדישא (או"ח ח"א סי' מז) בהשגותיו על השלטי גיבורים כתב: "ואתמהה איך חשב [- השלטי גיבורים]... להוציא... דין מחודש כזה [- להתיר את הפאה הנכרית ברשות הרבים] שלא נמצא בשום פוסק קדמון להתיר" עכ"ל (מובא בקישור, ושם העירו שלדעת המתירים המנהג להתיר החל בימי התלמוד, ראה להלן).
- ↑ (ספר "חן וכבוד" עמ' ב ועוד).
- ↑ ה"באר שבע" שהביא בספרו דעה חולקת על ה"שלטי גיבורים", נולד כשמונים שנה אחר ה'שלטי גיבורים' (בשנת ה'ש"י), וספרו התפרסם לאחר חמישים וחמש שנה מהדפסת ה'שלטי גיבורים' (בשנת שס"ט). אף רבי יהודה קצנלנבוגן, שאת דבריו מצטט, לא היה בן דורו של ה'שלטי גיבורים', כיון שנולד כחמישים שנה אחריו, בשנת רפ"א (ראה הקדמת המהדיר לספר 'י"ב דרשות', הוצאת מישור תשנ"ז), וגם נפטר בשנת שנ"ז, כארבעים וחמש שנה אחר פטירת ה'שלטי גיבורים' (כמובא בספר 'דעת קדושים', עמ' פב).
- ↑ וראה להלן שיש פרשנויות נוספות בדעת הרמ"א.
- ↑ ראה בפמ"ג סי' ש"ג משבצות זהב ס"ק ט': "עיקר הספק בדבריהם לקולא", וכן כתב הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי מה"ת יורה דעה סי' קס"ח: "מש"כ כת"ר שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' פ"ח: "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה". וכן כתב בשו"ת שמש ומגן: "גם בגילוי ראש דאשת איש עצמה, מצינו לסוברים שהיא מדרבנן, ואף שההלכה אינה כן ובכל הפוסקים קראוה דת משה שהיא מן התורה, עכ"ז נוסיף ממנה הרבה חולשת איסורא דפאה נכרית, והדרן למילתין, דכיון דאיכא מחלוקת הפוסקים, וטעמי האוסרים פג טעמם, יש לומר ברווח גדול ספק דרבנן להקל".
- ↑ דת משה ויהודית
- ↑ הרב זאב שכטר, קובץ אור ישראל כ"ה, ועוד
- ↑ בשו"ת אז נדברו כתב "ומדכתב במשנה ברורה דבמקומות שאין המנהג כן אסור משום מראית העין, משמע דהמדובר באינו ניכר היטב דהוי פאה". ובשו"ת "אגרות משה" כתב: "אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה, שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה". וכן בעוד פוסקים רבים.
- ↑ בספר "חן וכבוד" הביא את דברי הגר"ח קניבסקי: "אם זה נראה ממש כשערה, ואי אפשר להבחין, יש להחמיר. אם המתבונן יכול להבחין, המנהג להקל".
- ↑ שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קצט אות ד): "ובעצם המנהג של היום שהנשים שלנו יוצאות בפאה נכרית חלילה לי לתקוע עצמי בזה, דכבר ידוע דרוב רובם של הפוסקים אין דעתם נוחה בזה..." וכן בשו"ת קנין תורה (ח"א סי' יא אות י, עמ' לו): "ואם נבא לחשוב כל האוסרין לצאת בשייטיל [- פאה נכרית] בלא כיסוי לא יכיל הגיליון..."
וכן כתב הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ה, מילואים לאה"ע סי' ה): "...שרוב הפוסקים אוסרים הדבר בהחלט..." ובגוף התשובה (שם אות ז) הביא בשם רבי יצחק אבולעפייא אב"ד דמשק בשו"ת פני יצחק (ח"ו אה"ע סי' ו) "שכל הפוסקים דחו דעת השלטי גיבורים". וכן במסקנתו כותב הרב עובדיה יוסף (שם אות ח): "...והעיקר שיש לאסור כדברי הירושלמי והראשונים, וכמו שהסכימו רוב ככל האחרונים".
וכן בתשובה נוספת: "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכתבו האוסרים, שהם רוב הפוסקים. ומכ"ש דהוי איסור תורה..." (שם ח"ד אה"ע סי' ג אות ג).
וכן כתבו הרב בנימין ראבינאוויטץ (בהסכמתו לספר דת משה וישראל), הרב מאיר מאזוז (ירחון 'אור תורה', ניסן תשמ"ו, סי' עב) והרב משה לוי ירחון 'אור תורה', טבת תשמ"ט, סי' מב) ועוד.
וראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' טז, עמ' רמט, ד"ה ומ"ש שאע"פ) שכתב להשיב על דבריהם: "ומה שכתבו שאע"פ שיש מתירין רוב הפוסקים אוסרים, - גם זה אינו, ד...היום ...גם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר." ע"ש. - ↑ כן כתב הרב משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ב סי' יב): "בעניין פאה נכרית... רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים... ולכן לדינא אין כבוד תורתו הרמה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבוש פאה נכרית, שאף אם כבוד תורתו הרמה רוצה להחמיר - אינו יכול להטיל חומרותיו עליה... וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה". וכן בכף החיים (או"ח ח"א סי' עה ס"ק יט) כתב: "מסקנת האחרונים להתיר כדברי הרמ"א ז"ל". וראה מה שכתבו בזה חכמים נוספים (ובהם הרב חיים פרדס זצ"ל ועוד).
- ↑ (חלק א' סימן מ"ח)
- ↑ חלק ו' סימן ו' - נדפס בשנת תרל"א
- ↑ כשלוש מאות שנה לאחר תקופת השלטי גיבורים.
- ↑ (רבי יעקב פארדו בספרו 'אפי זוטרי', על השו"ע, אה"ע סי' כא ס"ק ט, נדפס בשנת תקנ"ז)
- ↑ ראה גם בקישור
- ↑ (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצט אות ד)
- ↑ ראה במקורות המובאים לעיל.
- ↑ הרב מנשה ישראל (בתשובה באתר הידברות): "ובהנהגה בפועל היו הבדלים מהותיים בין ארצות המזרח וקהילות ספרד לקהילות האשכנזים, שאם האשכנזים נטו להקל בדבר בהרבה ממקומות מושבותיהם, הרי שבקהילות ספרד נשמר הדבר בכל החומר עד לעת האחרונה ולא נהגו שם לצאת בפאה נוכרית אלא כדרך בנות ישראל במהלך הדורות בכיסוי ראש. והעיד על מנהג איזמיר הגאון מהר"א פלאג'י בספרו 'בירך את אברהם', שבמקומותיהם "לא נשמע מעולם מנהג כזה לצאת בפאה נכרית". (וחזר על דבריו בתשובה נוספת).
ומקור דבריהם בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סוף סי' ה, אות ז-ח). וראה עוד בהערה להלן מדברי הרב חיים קניבסקי. - ↑ כך כתב בשו"ת שמש ומגן: "וחשובות שבהן, כדי לעשות בהיתר ויהיו לרוח הזמן, לבשו פאה נכרית ממה שהביאו הנוצרים עמהם להתייפות, ומעט מעט השתרבב המנהג אצל החשובות לצאת בפאה נכרית, ואשה מתקנאת מחברתה, ועוף לא צווח, צפור לא צפצף מן הרבנים להוכיח ע"ז, כי מלבד שוודאי ידעו שיש להן על מי לסמוך, הם הפוסקים האדירים אשר בית ישראל נשען עליהם, גם ידעו שפשט המנהג למעשה אצל האשכנזים ללבוש אותה באין פוצה פה ומצפצף, ובוודאי לאו קטלי קני באגמא נינהו, ומזה נתפשט המנהג להתיר".
- ↑ ראה שו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סוף סי' ל): "...כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופיאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים..." ודברי דומים כתב רבי שלמה קלוגר (שנות חיים סי' שטז). וראה שו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה, סוף אות ז).
- ↑ שו"ת אז נדברו חי"א סי' נ, עמ' קלה: "מה הפשט שהיה להם מנהג, אם היתה להם האפשרות של קניה ואע"פ כן השתמשו דוקא במטפחת, שייך לומר מנהג, אבל כיון שלא היתה להם אפשרות של קניה, מה שייך בזה מנהג".(שו"ת אז נדברו חי"א סי' נ, עמ' קלה, הובא בספר חן וכבוד (עמ' סד וקפח; וע"ע בעמ' קצא ואילך)].
- ↑ שו"ת שמש ומגן חלק ב' סימן ט"ו: "לפי ידיעתי במרוקו ארץ מולדתי, לא עלה על דעת שום אחד מרבני הדור גדול או קטן לדבר בזה כלל, שהרי לא היתה נמצאת פאה נכרית אצלם, רק דרך לימוד המשנה היו קורין פאה, אבל לא ראו ולא שמעו מזה כלל כדי לקבוע מנהג בזה לאסור או להתיר, ורק כאשר באו הצרפתים למרוקו הביאוה עמהם כי אפי' אין להם איסור גילוי הראש עשו אותה לנוי להתקשט וכמש"כ הרמב"ם".
- ↑ ראה בהערה לעיל מדברי הרב עובדיה יוסף והרב מנשה ישראל. וכן מובא בספר מאיר עוז (ח"ג עמ' תתכט) בשם הרב חיים קניבסקי.
- ↑ הרב בנימין ראבינאוויטץ (בהסכמתו לספר דת משה וישראל): "הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברשות הרבים, חדר והתפשט בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש - בשיתוף פעולה עם המסכילים [- כינוי כנאי לתנועת ההשכלה] מחריבי כרם בית ישראל. על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות שאחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה".
- ↑ ועיקר טענתם שמדברי הפוסקים במקומות רבים רואים שהמנהג קדם בשנים רבות לגזרות הצאר הרוסי.
- ↑ וראה במאירי שם (במשנה) שפירש שהלימוד נעשה מדין בלשון הפסוק: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" - זאת ולא אחרת.
- ↑ דברים דומים נמצא במדרש אגדה (הוצאת ר"ש בובר, נשא, פרק ה סי' יח), וכן בתרגום יונתן, פירוש הטור הארוך ותולדות יצחק (להרי"צ קראו) במקום.
- ↑ והובאו דבריו בתמצית בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה אות ה).
- ↑ מעניין לציין, שיש שהביאו שבשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ג אות א) הביא שני הסברים לפירוש הראשון של רש"י: (א) מחמת שפרעה ראשה להתנאות בפני הבועל - לכן מבזים אותה בפריעת ראשה (וראה במדבר רבה פרשה ט סי' טז). (ב) מחמת שכיסתה ראשה בשיראין נאים בכדי להתנאות על בועלה (ראה סוטה ח:), הכהן היה מנוולה ע"י פרוע ראש - מידה כנגד מידה. ומכיון שנחשב לניוול - סימן שאסור (וראה תוס' רי"ד שם).
המעניין, שהפירוש הראשון שהביא הוא פירוש ה'חסד לאברהם' שהובא בפנים; והפירוש השני - הוא קרוב מאד לפירוש הרב יצחק עבאדי המובא בפנים להלן. - ↑ מובא בפורום 'לדעת' וכן בקישור ע"ש.
- ↑ וזה לשונו: "...מפורש יוצא מרש"י [הנ"ל], שעניין כיסוי הראש באשה הוא כדי שלא תיראה מנוולת... וכן כתב בתוס' רי"ד שם: 'אי נמי בסוטה שעושים כן כדי לנוולה', אלמא ניוול הוא לאשה לצאת בפירוע ראש.
ועוד מבואר בסוטה ט. שסוטה נענשת מידה כנגד מידה, ואיתא שם: היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה וכו'. וצריך ביאור, שאם נראית נאה בשערה לנואף, אם כן זה לא ניוול, ובגמ' כתוב: לפיכך הוא סותר את שערה כדי לנוולה.
והדברים פשוטים לענ"ד, דוודאי השערות כמות שהם באשה נראים כניוול, אבל כשעשויים קליעות היא נראית נאה, ולכן כיוון שקילעה שערה לנואף, הכהן סותר שערה כדי שתתנוול. ואם לא היו שערותיה קלועות כשבאה לכהן, הוא רק צריך לגלות ראשה ומתנוולת, ואם שערותיה היו עשויות קליעות, הוא גם סותר קליעתה כדאיתא בגמ'.
ולכאורה צ"ע, דאם הניוול הוא בראש מגולה ושיער פרוע בלי קליעות, מניין לנו שצריך כיסוי הראש אם יש לה קליעות. וצריך לומר שהתורה על הרוב תדבר, ורוב פעמים היא נראית מנוולת מפני שראשה פרוע בלי קליעות. וכיוון שציוותה התורה לכסות השיער, אסור לגלותו גם באופן שקלעה את שערה יפה, שאין בזה ניוול, דכך היא גזירת הכתוב..."
ויש להעיר שדבריו מחודשים מאד, ובפשטות, אף שישנם חלקים מאד נאים בגוף האשה - גילוייָם בחוץ הוא ביזוי לה (ראה הושע ב, ה, ובמפרשי הפשט שם). וכפי הנראה כך סבר ה'חסד לאברהם' הנ"ל. יצויין ששני הכיוונים היסודיים הללו (שאסור פריעת הראש נועד להצניע יופי האשה מחשש להרהורי עבירה; שאסור פריעת הראש נועד למנוע את ניוול האשה) הובאו בהערה לעיל מדברי היביע אומר. - ↑ והובאו דבריו בקצרה בפורום 'לדעת'.
- ↑ ישנם מקורות נוספים בדברי הראשונים והאחרונים שפריעת השער היא "פריצות", כפי שהובא במאמר מאת הרב אברהם ליפשיץ. אולם יש שהעירו (ראה בתגובה לדבריו, ובפרט בסעיפים ד, ו, יא-יב, יד; ועוד) שבמקורות אלו לא מבואר שהוא טעם חובת כיסוי הראש, אלא שההולכת בשער מגולה הוא "פריצות", ואפשר לפרש שזה מחמת שמשנה מהנוהג, וכל שינוי מהנוהג יש בו חוסר צניעות; אך אין זה עיקר טעם חובת כיסוי הראש (והביאו ראיות לדבריהם, בכוונת הראשונים הנ"ל). ולכן במקומות שנפוץ המנהג ללכת בפאה נכרית או אפילו בשר מגולה, לא שייך בזה "פריצות" (לביאור זה), אע"פ שייתכן שיש לאֳסרו מטעמים אחרים (שער מגולה - מגזרת הכתוב, ופאה נכרית - מדרבנן לחלק מהפוסקים).
- ↑ פשטות לשונו מורה שהכוונה שלא מצויים בה גברים בדרך כלל, ולכן, מן התורה מותר אף אם רואים אותה גברים בודדים.
- ↑ ראה בפורום 'לדעת' שהובאו שתי תשובות לקושיא זו:
- אשת איש איסורהּ חמור יותר, ולכן החמירה תורה ג"כ יותר וחששה שמא יבואו להרהר בשְׂערה, מה שלא חששנו לו גבי פנויה.
- עוד אפשר לתרץ שהרהור הוא תוצאה של העובדה שהוא אסור עליה ואינו יכול לשאת אותה ו"מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (משלי ט, יז).
- ↑ והובאו דבריו בתמצית בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה אות ה).
- ↑ בסוף דבריו כותב ה'חסד לאברהם' שבמקום אחר בספרו (מהד' קמא, יו"ד סי' פה) הוא האריך להוכיח שלחומרא לכולי עלמא אנו דורשים טעמא דקרא.
וראה מה שכתב הרב אליעזר מרילוס (מכולל חזון-איש) להשיב על דברי החסד לאברה הנ"ל. - ↑ והובאו דבריו בקצרה בפורום 'לדעת'.
- ↑ הובא בקצרה בשו"ת יביע אומר (שם אות ח).
- ↑ וראה גם בפורטל הדף היומי.
- ↑ ראיה זו משונה מאד. ודאי שאין הבדל טכני בין שער חי לשער מת. השאלה האם הגירוי משער מת נמוך יותר, על אף שפיזית-חיצונית, אין הבדל ביניהם.
- ↑ ויש שכתב שאולי כוונת התוספות היא לפאה נכרית המונחת מתחת למקום גידול השער באופן טבעי (הרב היעב"ץ בפירושו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה; וראה מה שכתבו בזה בפורום 'אוצר החכמה').
- ↑ מובא בספר חן וכבוד, עמ' מה-מו.
- ↑ [http://www.fridmanbooks.co.il/ProductInfo.asp?ProdId=4306&catId=446 ציטוט דברי הפרישה
- ↑ ציטוטו דברי התוספות יום טוב.
- ↑ ציטוט דברי העטרת זקנים
- ↑ ציטוט דברי האליה רבה
- ↑ ציטוט דברי הבאר היטב
- ↑ ציטוט דברי הרב אלפנדרי
- ↑ ראה כאן ליקוט דברי הכנסת הגדולה.
- ↑ [http://www.fridmanbooks.co.il/ProductInfo.asp?ProdId=4198&catId=445 ציטוט דברי הרב קצנלנבוגן
- ↑ ציטוט דברי הבאר שבע
- ↑ ראה ציטוט הדברי חיים והתייחסות לדבריו.
- ↑ ציטוט דבריו.
- ↑ ציטוט דברי התשובה מאהבה.
- ↑ ציטוט דברי המשא מלך
- ↑ הגאון הרב ישר אדרעי שליט"א, ראש מוסדות "בית ישראל" בנתיבות, כתב: "מעולם לא שמעתי אותו שדיבר נגד לבישת פאה נכרית. וכמו כן בתו, אשתי שתחי', וכן חמותי הרבנית אשת הצדיק, אמרו שלא שמעו אותו מעולם מדבר נגד לבישת פאה נכרית. ואדרבה, עובדה היא ששתיים מבנותיו לבשו פאה נכרית בצעירותן, וכן אשתי, בתו שתחי', לבשה פאה נכרית בחייו במשך קרוב לעשר שנים, והגם שידע מזה, לא אמר לה מעולם דבר כנגד זה". וחתנו השני, הגאון הרב יהודה הראל שליט"א, ר"מ ישיבת קול יעקב ומח"ס "פאר ישראל" (על בבא סאלי), כתב: "לפי שמפרסמים שכאילו כינס את בנות המשפחה, ועורר על האיסור החמור בלבישת פאה, ועוד יותר, שכאילו אמר בכינוס זה שהלובשת פאה מכינה חומר בעירה לשריפתה בגיהנם, רצוני להבהיר שבכל שנות היכרותי עמו לא היה כינוס כזה, ואשתי שתחי' לא זוכרת אסיפה כזו גם שנים רבות לפני כן. יתרה מכך, בנותיו היותר צעירות לבשו פאה כשירה (בארץ ובחו"ל), והוא ידע שהן לובשות פאה, ומעולם לא העיר להן בחריפות על כך... הוא הבין שיש שינויים, וירידת הדורות, ושאי אפשר לדרוש מבנות ימינו את החומרות הנ"ל, ועל כן העלים עין בהנהגה בענין הפאה, וכך ישנן כיום מבנותיו, כלותיו ונכדותיו, שהולכות עם פאות צנועות, וכמנהגן של רוב בנות דורינו הצנועות. והאמת והשלום אהבו"
- ↑ תשובה בשם הגר"מ אליהו
- ↑ ח"ו, סימן רב, הלכה ב'.
- ↑ במענה לשאלה מה דין נשות עולי תימן בפאה נכרית, אחר שנהגו בתימן בשנים ושלושה כיסויים, כתב: "אם חז"ל אמרו שאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, בזמננו הן מתקנאות גם בפאת ראשה של חברתן, ואי אפשר לקבוע איסור גמור ומוחלט בדבר, כי חכמי הדור חלוקים בדעותיהם אלו מתירים ואלו אוסרים, ורוב הנשים לא תשמענה לאוסרים אלא אם כן יחליטו כן כולם או רובם ככולם... והרבה פעמים יגרום ענין זה הפרת שלום הבית, כי קשה מאוד להיות שונה מחברותיה ושכנותיה. ואין לדון בזה מצד מנהגי הקהילות, כי בלאו הכי נשתנו כל מנהגי המלבושים וכיוצא בהם. ואין זה מחלוקת בין אשכנזים לספרדים, כי גם מהאשכנזים יש אוסרים, וגם מהספרדים יש מתירים"
- ↑ ציטוט והשמעת דברי הרב וואזנר על פאות מודרניות
- ↑ בקובץ אור ישראל ל"ז
- ↑ הובאה דעתו בספר דינים והנהגות מהחזו"א (חלק ב' פ"ח אות ט'). כמו כן מעידים תלמידיו, הגר"י מאיר זצ"ל (שהעיד גם שהחזו"א התיר לאחותו לעשות פאה משערות עצמה, במעמד כמה מתלמידיו), הגר"י פרידמן, הגר"ח גריינמן, ועוד. ובספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' - מעשה רב) מובא: "הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו [החזו"א]... היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה... מה שלבשה אשתי - אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאיזורים שלנו כך נהגו ללכת".
- ↑ שהובאה בספר "נזר החיים" (דף רי"ד).
- ↑ ובספר מאיר עוז (סימן ע"ה) הביא את דברי הגר"ח קניבסקי שליט"א: "וכן הורה לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, כששאלתיו אם ראוי לי להחמיר בזה, ונקט לשון המשנה ברורה, ושבמקומותינו המנהג ללכת עם פאה, והוסיף שאשתו של החזון איש הלכה עם פאה, וכן אמו אשת הקהילות יעקב, וסבתו, וכל נשות ליטא, הלכו עם פאה, ובוודאי שלא היו עושות דברים שאינם לכתחילה". וכן מובא בספר "אורחות רבינו הקהילות יעקב" (חלק ג' אות ס"ג): "אמר לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, זקנתו הרבנית ע"ה, אמו של מרן החזו"א זצוק"ל, לבשה פאה נכרית, וכן הרבנית ע"ה זוגתו של מרן החזו"א לבשה פאה נכרית, וכן הרבנית ע"ה זוגתו של מו"ר זצוק"ל [בעל הקהילות יעקב] לבשה פאה נכרית".
- ↑ בקונטרס "כיסוי ראש לאשה" (יו"ל בתשס"ח) מובא, "יש מהעולם שרצו לטעון שה"אור לציון" רק הליץ בעד המנהג אבל למעשה לא התיר, ולכן שאלתי את בנו הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א האם נכון הדבר, וענה לי בזה הלשון, באופן כללי סבר אבי שמטפחת עדיפא, אבל כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות" (עיין בשו"ת אור לציון חלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז, שם התיר במפורש). ואכן אימתו את הענין עם הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א, ראש ישיבת "אור לציון" ורבה של שכונת מטרסדורף בירושלים, ואמר כי כך הם הדברים, ממש כמו שכתב בקונטרס הנ"ל. וגם אישר את השמועה כי יש עמו מכתב ארוך מאביו הגאון זצ"ל בענין זה, ובו הוא כותב בפירוש כי יש עדיפות לפאה על מטפחת מפני שמצוי בה גילוי שערות, ואין הוא סובר כדעת המתירים גילוי אצבע אחת או שתי אצבעות וכו'. אך לא רצה לפרסם את המכתב עד אריכות ימים ושנים של הגר"ע יוסף. ורמז למכתב זה ניתן לראות בספר "תפארת ציון", ושם כתב בזה הלשון: "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית... היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים". ולאלה הממציאים בשמו שאסר ללבוש פאה, יעויין בשו"ת אור לציון חלק א' סימן י"א, שם כתב להתיר פאה, וחזר על זה בחלק ב' (פרק מ"ה הלכה ט"ז - קונטרס אחרון, פסקי הלכות בקצרה) ושם כתב: "ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע"
- ↑ ועוד כתב, "טוב שנקח מנהג זה שיש בו כיסוי הראש לגמרי בלי להניח שום שערה יוצאת חוץ וכו', משתלבש מטפחת או כובע ותלך אחר מנהג שיש בו מחלוקת. ולדעת צד אחד יש בו משום פריעת ראש דאורייתא שנגלה שערה מגופה ממש". ועוד כתב, "מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן וכו' בהיתר, ולא להתנוול ע"י מטפחת ויגרמו לבעליהן לתת עיניהם באחרות ח"ו, וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה"
- ↑ לשון מכתבו: בס"ד, י"ז סיון תשס"ד. למעלת כבוד הרב... על דבר אשר כמה שאלו בזה שחתמתי על כרוז שמשתמע ממנו קריאה להרחקת חבישת פאה נכרית, אפרש דעתי בענין. הנה דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים זי"ע, ומגדולי הדורות ז"ל היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה. ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב, וכל מטרת החתימה היתה לבקשת קבוצה לחזק המנהגים שהנהיגו ע"פ אמותיהם והחיזוק היה בתרתי, האחד שלא יראו עצמן כיוצאים מן הכלל, ועוד והוא העיקר, שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים. אבל התעמולה שעושין בדבר [נגד לבישת פאה], יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה, ואלו המבינים ישפיעו על השניים בכדי שהצניעות יהיה שמור בכלל ישראל
- ↑ הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, ראש כולל "אוהל תורה" בלייקווד, בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג'), מעיד על דברי מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל: "וזכורני מיד לאחר נשואי שאלתי את הגאון הגדול הנ"ל [בעל אגרות משה] אם צריך ללבוש כובע על הפאה נכרית, ואמר לי שאין צריך. ועוד הוסיף לומר לי כי פאה נכרית יותר טוב ממטפחת, כי פאה נכרית מכסה את כל השערות, ועוד שבזה תמיד נשאר מכוסה כל זמן שהיא על ראשה, מה שאין כן במטפחת".
- ↑ "חובה על כל אשה נשואה לכסות ראשה. והרבה נשים שואלות במה עדיף לכסות ראשן, עם מטפחת או עם פאה? והנה מעיקר הדין כל דבר המכסה הוא כשר, אלא שיש כאן ענין של הידור מצוה. כי לכסות עם מטפחת הוא יותר צנוע מלבישת פאה, אכן הפאה מכסה יותר טוב את השערות שלה, כי בזה אפשר בקלות לכסות גם את כל השערות שבצדדים, וגם היא צמודה היטב ואינה נופלת, אבל עם מטפחת קשה לכסות את כל השערות שבצדדים, וגם המטפחת הרבה פעמים מחליקה וע"י זה מתגלים שערותיה. על כן, אשה שיודעת איך לקשור את המטפחת באופן שמכסה היטב את כל שערותיה, ובלי להחליק פה ושם, יש עדיפות והידור בלבישת מטפחת, אבל אם אינה יכולה להיזהר בזה, עדיף ללבוש פאה. ויש לשים לב, כי כל ענין כיסוי הראש הוא משום צניעות, שלא יראה מהשערות הטבעיות שלה החוצה".
- ↑ "ולאחרונה שכשנודע החשש על הפאות שהם מע"ז הסירו הנשים את הפאות ולבשו מטפחות, וראינו בכמה מקומות ובפרט בערי ארה"ב שהיו יוצאות שערותיהן מבעד המטפחת, מה שלא אירע בפאה נכרית". ועוד כתב: "יש מעלה בחבישת הפאה, שהרי בכיסוי מטפחת מצוי שחלק השיער מגולה, וכבר נתבאר בפוסקים לאסור כלל, דלא כדברי מהר"ם אלשקר סי' ל"ה". ועוד כתב: "והנה בימים ההם היו נוהגים ללבוש צעיף ועליו המטפחת, שני כיסויים, או בכמה מקומות שנשים גילחו את שערות ראשן, ובימינו אין הדבר נהוג בכמה קהילות ישראל, לכן יש מעלה לחבוש פאה המכסה את כל השערות". ועוד כתב: "עוד מקובל מגדולי ישראל טעם על שלא רצו להחמיר כל כך בזה [ולאסור לבישת פאה], מפני שלא תתגנה על בעלה. ובפרט בדורותינו אלה ראו ענין זה נחוץ למאוד, שדרכו לצאת חוצות לפרנסתו".
- ↑ וכן הביא בספר "ברכת משה" על הלכות ברכות (פרק א' סעיף מ"ב בהערה): "וכ"כ מורי הגאון זצ"ל בתשובה כתב יד וזה לשונו, גם כיום לדעתי יכולה הכלה לחבוש פאה נכרית יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות, והכי איתא במשנה, והוי כיסוי ראש מעליא"
- ↑ "אלו הנשים שהולכות בשערותיהן, לא די שיש להן מטפחת, כי רואים בחוש אשר דרכה של המטפחת לזוז ממקומה, ובכך נראות שערות ראשה בחוץ. ועל כן טוב מאוד לחבוש פאה נכרית, שעל ידי זה לכל הפחות תהיינה מכוסות השערות. ואף שיש מהנשים הספרדיות הנוהגות שלא ללבוש פאה נכרית משום פריצותא, עם זאת מי שרוצה להסתכל בעין אמת ולהבין את האמת, ההכרח לו להודות, אשר אי אפשר בשום פנים ואופן לכסות את השערות במטפחת בלבד, כי היא נוטה הצידה, ואז נראות השערות בחוץ, ויש על זה קללה מהזוהר הקדוש, עד כדי כך שאומר הזוהר, שכל העניות והדחקות שאדם סובל, היא רק מחמת שהאשה הולכת בגילוי שערותיה בביתה, ומכל שכן בחוץ, ועל כן בזה שהאשה חובשת פאה נכרית הרי זה כמי שמתלבשת באיזה כובע, כי סוף כל סוף אין זה השיער שלה, כי אם כמו כובע על השיער, אשר זה טוב יותר, ובזה היא מכסה את כל שערותיה שאין רואים אותן בחוץ". ובספר שיחות מוהרא"ש חלק י"ג: "בקרב הספרדים נוהגות רוב הנשים לילך רק בצעיף משי על השיער (מטפחת), והסכנה בזה, שהצעיף מחליק מהשיער, ואז נתגלות השערות. ואז טוב יותר לילך בפאה". ובספר אשר בנחל (חלק ל"א, תשובה ה'-כ"ד): "כפי שהיום הולכות הנשים עם שערותיהן בלי תגלחת, ואזי חצי ראש בחוץ בגילוי שיער, בודאי עדיף ללכת עם פאה שיכסה את השערות לגמרי, וזה ברור מאד מאד".
- ↑ בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש אשר לבישת כובע ואפי' מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה, על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול, וכהפסק דין בשו"ע או"ח סי' ע"ה" (אגרות קודש להרה"ק מליובאוויטש זצ"ל, חלק י"ט, איגרת ז'תכ"ה)
- ↑ "מבלי להיכנס לסיבות שמנעו עד עתה את ההנהגה של דברים מסויימים בבתי אנ"ש, בלבושים ובחינוך הבנים, רצוני להדגיש לכן שוב, שמהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה" (אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'. הובא גם בליקוטי שיחות חלק כ"ג עמ' שמ"ט. איגרת זו נשלחה לכמה ארגוני נשים)
- ↑ במענה למכתבה מד' תצוה בנוגע לפאה, בו כותבת שאינה מבינה בדיוק מה הכוונה בזה, ענין הפאה הוא, שהשערות תהיינה מכוסות לגמרי, ובמילא אם מכסים רק חלק, אין זה כפי שהכוונה בזה היא. גם היתה צריכה להשתדל שגם אחרות יעשו כן, ולבאר להן שזוהי הדרך וסגולה לבריאות, פרנסה ונחת אמיתי מהילדים, והשי"ת יעזור לבשר בשורות בזה" (אגרות קודש חלק ח', איגרת ב'תס"ג. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב')
- ↑ ובפרט שכאמור זהו נוגע לרבים, שאפילו אם פלונית אומרת שבהנוגע אליה אין נפקא מינה באיזה אופן תכסה ראשה, כיון שבכל אופן יהיה הכיסוי כדבעי, מובן שאינה יכולה להבטיח בהנוגע לאחרות" (אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'תקי"ג).
- ↑ "יש מקום לומר שמי שהוא יטעון על דבר הנהגת האמהות שלאו דוקא בפאה. אבל כבר מילתי אמורה, שהרי זה מברכות עקבתא דמשיחא, אשר בת קמה באמה להוסיף עליה בשמירת התורה והמצוה" (שם).
- ↑ וכך כתב הגאון רבי מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א, רב ואב"ד דכפר חב"ד, במכתב מיוחד שפירסם: "ב"ה, ערב ראש השנה תשס"ח. אל אנ"ש שיחיו תושבי הכפר. בקשר לכיסוי הראש של נשים נשואות, אשר לאחרונה נהייתה בזה פירצה נוראה - הנני להודיע: א. מובן ופשוט אשר בחבישת מטפחת או כובע, כשאפי' רק מקצת מהשערות מגולות - הרי זה היפך השולחן ערוך! ב. ע"פ הוראות כ"ק אדמו"ר, על האשה לחבוש אך ורק פאה נכרית! הדברים מחייבים את כל אחת ואחת ללא יוצאת מן הכלל. אי לכך: אין לתושבת הכפר לצאת מביתה ללא חבישת פאה, והנני רואה בהוראה זו חלק מתקנון הכפר! ונזכה לכתיבה וחתימה טובה, כהבטחותיו הקדושות של הרבי שע"י חבישת הפאה זוכים לבני חיי ומזוני ולפרנסה".
- ↑ ראה בספר 'דניאל', וכן במכתב מהאוטיסט בנימין גולדן והאוטיסט דניאל.
- ↑ ראה את מאמרו של הרב פרופ' אברהם שטינברג, תקשורת מסייעת עם ילדים אוטיסטים או מפגרים (מתוך: אסיא נ"ז-נ"ח [כרך ט"ו, א-ב] כסלו תשנ"ז).
וראה בספר "דרך שיחה" (תשובות רבי חיים קניבסקי לשאלות תלמידו הרב אליהו מן) שכתב(דרוש מקור):
"שאלה: יש מי שמצא עצה איך ליצור תקשורת עם האוטיסטים, והם מדברים כל מיני דברים, האם יש בזה ממש. תשובה: שטותים והבלים! בהזדמנות אחרת ביקשתי התייחסות מהרב [חיים קניבסקי] שליט"א על מה שמדברים עם האוטיסטים, ומדברים כל מיני דברים, וביטל זאת מאוד, ואמר: הם מדברים מה ששומעים מהבית.
שאלה: יש דברים שמעולם לא דברו מהם בבית, והם כן מדברים עליהם... תשובה: אין בזה ממש!
ולא רצה הרב לשמוע מה שרציתי לומר לו, מה שדיברו על ענין מסויים..."
ראה גם מאמר מאת ר' שאול שיף (בעיתון 'הצופה') בנושא זה; וכן ויכוח בפורום 'אוצר החכמה' בנושא זה. - ↑ יש שמצאו בזה דרך להחזיר בתשובה מאחינו התועים, ולעורר את העם למוסר וליראת שמים(דרוש מקור), ותמכו יתדותיהם(דרוש מקור) במאמר חז"ל (ב"ב יב:): "...מיום שחרב בית המקדש... נבואה ...ניתנה לשוטים..." וראה בפורום 'לדעת'.
- ↑ ספר 'דניאל', הנ"ל, חלק א, עמ' נו-נז.
- ↑ ראה בספרים 'ונפשי יודעת מאוד', 'גליה' ועוד.
- ↑ כדוגמת דניאל הנ"ל ושות', בניגוד לאוטיסטית גליה, שלא הזכירה זאת בכל מאות התִקשורים שהיו עמה.
- ↑ הקדמת ספר "דעת שלום" על פרק שירה, וכן בספר דעת שלום על הרמב"ם דף נ"ב, ובסוף ספר "אור הגנוז" על הגש"פ, ובספר "מים רבים")
- ↑ יו"ד סימן נ"ו
- ↑ חלק ג עמ' ר"י
- ↑ שו"ת וישמע משה חלק א עמוד שס"ז
- ↑ וכמש"כ הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, בשו"ת אור יצחק אה"ע סימן ג': "ובענין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול. ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופיה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההיפך הוא האמת. והנה כתוב מפורש בגמ' (שבת צה.) ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, ע"כ. הרי דהשערות כשהם קלועות הוי נוי, והרי היא מקיימת שני דברים, גם כיסוי הראש וגם שתיראה נאה, וכמו אלה שמכסות ראשיהן במטפחת או בכובע, וכידוע שגם באלה יש מכל המינים, יפים יותר ויפים פחות, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לומר לאשה ללבוש מה שפחות יפה, וכל אשה עם הטעם שלה, והרי כל בנות ישראל בנות מלכים הן וראויות הן לאיצטלה היפה ביותר". ועוד כתב, "ואף שיש פאה נכרית כזאת שבאמת האשה נראית בהם מנוולת על ידה, באופן שהשערות מפוזרות לכאן ולכאן ולכל ד' רוחות השמים, מ"מ הרי את ראשה היא כיסתה, והרי היא כלובשת בגד שמנוול אותה [שהרי אין זה שיער מחובר], וזה לא נוגע לדין כיסוי הראש".
- ↑ הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בשו"ת דת והלכה סימן א', שכתב שאין שום הגדרה ברורה לפאה כזו: "קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא". ולכן רק פאה ארוכה באורך מוגזם ויוצא דופן, אסורה, כדין בגד אדום. ולאו דוקא "עד הכתף".
- ↑ ראה שו"ת דת והלכה סימן א: "ועכשיו לאחר שביארנו דשערות הודו אסורין מדינא, נבוא לבאר הדין בשערות מסוג אירופאי, ואלו מצויים מאוד בשוק היום והם יקרים, ורבים קונים סוג פאה כזאת דוקא מפני שהשיער דק ומטיב מעולה, ובמיוחד כלה קונה סוג כי האי שעולה ביוקר ופורסם כסוג הכי מעולה [קאסטם]. וכבר הבאנו לעיל מפי מומחים שראוי לחוש שאין שערות אלו על טהרת מוצא אירופאי כלל, רק מפורסם כסוג אירופאי וכאילו כולו מאיטליה או צרפת וכדו' מפני שהטיב מובחר, אבל בעצם אולי לפעמים מעובד בעירוב דהודו, ולא ניכר התערובת כלל... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו [מפני חשש ע"ז], מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין"
- ↑ ראה קובץ "אור ישראל" ל"ו
- ↑ הובא בקובץ אור ישראל ל"ו
- ↑ בספר מאריך המחבר לשלול את דברי הרב מאיר מאזוז ואחרים האוסרים את הפאה הנכרית, ומבאר את שיטת הרבי מחב"ד להעדיף חבישת פאה נכרית על כיסויי ראש אחרים. ניתן להוריד אותו בקישור.
- ↑ בספר מצויים מאה ושלושים פוסקים המתירים פאה, תשובות הפוסקים המתירים, נימוקים כנגד האוסרים, הסכמות רבני זמננו ועוד.
- ↑ בספר מאריך המחבר לנמק שאין איסור לחבוש פאות המיוצרות בהודו. ראה קישור ל'פתח דבר' לספר.
- ↑ דעת המחבר להתיר פאה נכרית צנועה.
- ↑ נגיש גם בקישור.
- ↑ רב קהילת חב"ד מגדל העמק.
- ↑ שם נדפס המאמר.
- ↑ כך נקרא שמו במהדורה ראשונה. [והתוספת "של זמנינו הוא רק במהדורה שניה].