מעמד האשה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש







מאמרי חז"ל על הנשים

חכמות נשים בנתה ביתה (משלי יד א), ואשתו של און בן פלת (חז"ל).

שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כא סימן ד:

"א"ר יהודה בר שלום בשם ר' אלעזר ב"ו אם בא עני לומר דבר לפניו אינו שומע הימנו, אם בא עשיר לומר דבר מיד הוא שומע ומקבלו, אבל הקב"ה אינו כן אלא הכל שוין לפניו: הנשים והעבדים והעניים והעשירים..."

שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כה סימן ב:

"...דבר אחר א-להי הצבאות שהוא עושה צביונו במלאכיו, כשהוא מבקש הוא עושה אותם יושבים... ופעמים עושה אותן עומדים... ופעמים עושה אותן בדמות נשים... ופעמים בדמות אנשים... ופעמים עושה אותן רוחות... ופעמים אש..."

שמות רבה (וילנא) פרשת יתרו פרשה כח סימן ב:

"כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, א"ל אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע, ותגיד לבני ישראל, אלו האנשים, א"ל אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע, ד"א למה לנשים תחלה שהן מזדרזות במצות, ד"א כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה, א"ר תחליפא דקיסרין אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלות את התורה לכך נאמר כה תאמר לבית יעקב".


תכונותיהן - חלשות, פוחדות (ישעיהו יט טז ובמפרשים). דברניות (דברים רבה (וילנא), כי תצא, פרשה ו סימן יא; ועי' קידושין מט:). "ר' לוי אמר ארבע מדות בנשים ואלו הן גרגרניות וצוותניות וקנאניות ועצלניות" (דברים רבה, שם, ע"ש) דרך ארץ אנשים דולים ונשים משקות (שמות רבה... גבי בנות יתרו). יש להן מלאכות מיוחדות (שמות רבה... גבי יעבידו מצרים את בנ"י בפרך). איש יכול ליטול עשר או מאה נשים ואשה אינה יכולה ליטול שני אנשים (שמות רבה... גבי עצת פרעה כל בן היילוד וכו'). נשים צדקניות לא היו ב[פתקא של חוה]] (שמות רבה... גבי ותהר האשה ותלד בן).

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י סימן ה:

"...אמר לו מנוח: עד כאן ששמעתי מן האשה והנשים אינם בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן, אבל עתה יבא דברך מפיך אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדבריה שמא חלפה בדבריה או פיחתה או הותירה."


נשים בהיסטוריה של עם ישראל[1]

ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה לב סימן ???:

"...רב הונא בשם רבי חייא בר אבא אמר שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה..."

במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ג סימן ו:

"מוציא אסירים בכושרות (???) - על שהרחיקו עצמן מן הזנות הוציאן ממצרים, וכן שלמה אומר (שיר השירים ד, יב): גן נעול אחותי כלה וגו'. 'גן נעול' - אלו הבתולות, [דבר אחר: -???] 'גל נעול' - אלו נשי האנשים, 'מעין חתום' - אלו הפנויות, אמר להם הקב"ה: בזכותם אני גואל את בני... בזכות הנשים כשירות יצאו ישראל ממצרים, לכך נאמר מוציא אסירים בכושרות".

שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א סימן יב[2]:

"דרש רבי עקיבא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, ומה עשו בשעה שהיו הולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבין מחצה מים ומחצה דגים, ומוליכות אצל בעליהן ושופתות להם שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים, ומאכילות אותן ומרחיצות אותן וסכות אותן ומשקות אותן, ונזקקות להם בין שפתים... וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שהגיע זמן מולידיהם הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח... והקב"ה שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד... ומנקט להם שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש... וכיון שמכירין בהן המצריים רצו להרגם, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גביהן... ולאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשב השדה... וכיוון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהם... וכשנגלה הקב"ה על הים, הם הכירוהו תחלה..."

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה ט סימן יד:

"ולקח הכהן מים קדושים אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי ואלו הן מי כיור ולמה היו המים מן הכיור לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים שנאמר (שמות לח) ויעש את הכיור נחושת וגו' אותן נשים שאמרו האלהים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים כשבא משה לעשות כיור אמר לו האלהים באותן המראות עשה אותו שלא נעשו לשם זנות והימנו תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן.
ד"א אמר האלהים והלא לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות המצוה הזאת על ששמרו עצמן מן הזנות וכן את מוצא כל נסים שעשה האלהים לישראל במצרים לא עשה אלא על ששמרו עצמן מן הערוה".

שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כג סימן ז:

"ד"א אז ישיר משה, הה"ד (תהלים סח) קדמו שרים אחר נוגנים, א"ר יוחנן בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה א"ל לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה, הה"ד ולא קרב זה אל זה כל הלילה, כמה דתימא (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר, וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקדוש ב"ה א"ל הקב"ה יקדמו בני תחלה הה"ד אז ישיר משה, אז שר לא נאמר אלא אז ישיר שהקב"ה אמר ישיר משה ובני ישראל תחלה, וכן דוד הוא אומר קדמו שרים אלו ישראל שעמדו על הים דכתיב אז ישיר משה, אחר נוגנים אלו המלאכים ולמה כך, אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה אלא מפני שב"ו יאמרו תחלה עד שלא ימות אחד מהם אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים, משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו והלכו בני הפלטון מבקשין לקלס למלך ובנו מבקש לקלסו אמרו לו אדונינו מי יקלסך תחלה א"ל בני, מכאן ואילך מי שרוצה לקלסני יקלסני, כך כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הקב"ה את הים והיו המלאכים מבקשים לומר שירה א"ל הקב"ה אז ישיר משה ובני ישראל תחלה ואח"כ אתם, הוי קדמו שרים אלו ישראל, אחר נוגנים אלו המלאכים, בתוך עלמות תופפות, אלו הנשים שהן קלסו באמצע כדכתיב ותקח מרים הנביאה."

שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ה סימן ט:

"...היאך הקול יוצא, אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו, הזקנים לפי כחן, הבחורים לפי כחן, והקטנים לפי כחן, והיונקים לפי כחן, והנשים לפי כחן, ואף משה לפי כחו, שנאמר (שמות יט, יט): 'משה ידבר והא-להים יעננו בקול', בקול שהיה יכול לסובלו... ואף נשים מעוברות לפי כחן..."

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יב אות טז:

"...בשעה שאמר משה כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן ...שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות, ראה מה כתיב (שמות לה) 'ויבאו האנשים על הנשים' - שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא ולשני בקרים הביאו כל הנדבה..."

במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא סימן י:

"ותקרבנה בנות צלפחד - אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם /במדבר/ כו) כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים."

הסתכלו על דוד המלך כשריקד לפני הארון - במדבר רבה, במדבר, פרשה ד סימן כ.

כבוד האִשה

חז"ל שקדו והקפידו על כבודה של האִשה, המתייבשת בדרך כלל יותר מהאיש[3], והדבר בא לידי ביטוי בכמה הלכות[4]:


יחסי כבוד והערכה בין בני זוג

הגמרא (ב"מ נט.) מזהירה את הבעל על כבוד אשתו:

"אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה...
אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו[8]... והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא (- עירו של רבא)[9]: אוקירו לנשייכו (- כבדו נשותיכם) כי היכי דתתעתרו [- כדי שתתעשרו]."

וכתב הרמב"ם (פט"ו מהל' אישות הי"ט):

"וכן צוו חכמים[10] (יבמות סב: סנהדרין עו:) שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו[11] ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז."

עוד אמרו חכמים[12] (חולין פד:):

"דרש רב עוירא, זימנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזימנין אמר לה משמיה דרבי אסי: ...לעולם יאכל אדם וישתה - פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה - במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו - יותר ממה שיש לו[13], שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם."

וכן תקנו חז"ל ורבותינו שבכל דור הרבה תקנות לחיזוק חיי המשפחה ולטובת האשה, שלא ינהג בה הבעל שלא כהוגן[14]. והזהירו הפוסקים בלשונות חריפים על בעל המכה את אשתו[15], ואפילו כשסיכם עמה קודם שקידשה שתמחול לו - אין מחילתה מועילה[16].

ומאידך, אף האשה מוזהרת על כבוד בעלה, כדברי הרמב"ם (שם ה"כ):

"וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא.
"וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח."


ואמר רב: כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, שנאמר (מלכים א' כ"א) רק לא היה כאחאב וגו'. - אמר ליה רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי: איתתך גוצא גחין ותלחוש לה! - לא קשיא, הא - במילי דעלמא, והא - במילי דביתא. לישנא אחרינא: הא - במילי דשמיא, והא - במילי דעלמא.

שוויון זכויות בראי היהדות

ביהדות, אמנם זכויות האשה "שונים" משל האיש, אבל אין לגבר זכויות "יותר" מהאשה, אלא כיון ששחז"ל מכירים בשוני שבין תכונות האיש לתכונות האשה (ובשנים האחרונות גם בפסיכולוגיה המודרנית[17] הגיעו למסקנה שישנו שוני מהותי), ממילא הצרכים שלהם שונים, ולכן הזכויות משתנים בהתאם לצרכים[18]. בדינים המבוארים בשולחן ערוך אבן העזר[19],ישנה מערכת דינים להגן על האשה, כגון שבעלה חייב להעניק לה מזונות, הלבשה, דיור, רפואה, קבורה, צרכים מיניים, ועוד רבות.

חילוק בין "הדרת נשים" לבין "הפרדה"

הרחקת אישה מחמת מחשבה שהיא פחותת ערך, איננה הנהגה שתואמת את רוח היהדות[20], ואכן מה שמצינו מושג של "הפרדה" בין גברים לנשים ביהדות, אינו על רקע גזענות מינית, אלא על רקע הרחקה מעבירות. לפי ההלכה קיים איסור על הגבר להביט ביופיין של הנשים להנאתו (מלבד אשתו בשעה שהיא מותרת לו), כמבואר בשולחן ערוך, חלק אבן העזר סימן כא, ולכן, במקרים ובמקומות מסויימים (כפי שיבואר) נהגו "להפריד" בין גברים לנשים, כדי למנוע מציאות שיכשלו באיסור זה. אמנם אין חיוב הלכתי שגברים יהיו מופרדים מנשים, ולפי ההלכה אסור רק שאיש יתיחייד עם אישה (שאיננה אשתו או אמו וכיוצא בזה), ואין איסור בשהיית גבר בקרבת נשים, עם זאת, במקרים של שהייה ממושכת בתערובת גברים ונשים, כאשר אין סיבה או הכרח שיישבו בדווקא בתערובת, ישנה עדיפות ליצור מצב של "הפרדה" (מהנימוק האמור), ובפרט בעת שמחה שדעתו של אדם קלה יותר, והמקור לכך מהמשנה במסכת סוכה[21], שמתואר שם שבבית המקדש עשו גדר ב"עזרת נשים" ובכך תיקנו "תיקון גדול", וביאר להרמב"ם בפירושו על המשנה: כלומר גדול התועלת, והוא שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים, ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים עכ"ל. ומטעם זה נהוג בכל קהלות ישראל בבתי כנסיות להעמיד מחיצה בין הנשים לגברים, ולעיתים אף בונים רשות בפני עצמו המכונה עזרת נשים. מסיבה טכנית, ה"עזרת נשים" עומד בחלק האחורי של בית הכנסת, כדי שהנשים יוכלו לראות את המתרחש בתפילה, כיון שלפי חז"ל אין חשש שנשים יסתכלו על גברים להנאה (לפי חז"ל חשש כזה קיים בעיקר ביצר הגברי).

ומסיבה זו, בכמה מגזרים הקפידו ליצור "הפרדה" גם בתחבורה ציבורית, ובפרט שבתחבורה זו מצוי שהמקום לא מכיל את הנוכחים בהרווחה, כך שבאים גם לידי איסור נגיעה[22].

על פי ההלכה אין לנקוט בצעדים אלימות (פיזית או מילולית או כל הדומה) כדי ליצור "הפרדה"[23]. וכמו כן אין לגרום לתחושת בושה לנשים, ויש לפעול תמיד בדרך ארץ[24]. ונאמר במשלי פרק ג' לגבי התורה ומצוותיה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

ברכת "שלא עשני אשה"

ביאור ברכה זו ראה בערך אשה.

ראו גם







לקריאה נוספת

  • הרב אילן ציפורי, מימד האִשה, הוצאת עמותת 'תורה אחרי צבא'.
  • אילה גליקסברג, האשה ביהדות שווה יותר, תל אביב תשמ"ג.
  • הרב שמריהו ליב הורוויץ זצ"ל, כבוד האִשה, מתוך ספר 'אוצר התורה', ניו יורק תרפ"ו, עמ' 268 ואילך.
  • הרב שלמה קורח שליט"א, רבה של בני ברק, זאת אמונתי, עמ' קל"ב.

קישורים חיצוניים

מעמד האשה ביהדות

אודות הפולומוס התקשורתי סביב ל"הדרת נשים"



הערות שוליים

  1. יפורטו רק דברים שמציינים את הנשים ככלל, כמגזר ציבורי שלם, ולא דברים המתייחסים לנשים חריגות בלבד או לגברים ולנשים כאחד.
  2. מהד' שנאן, פרשה א, פרק א פס' יב.
  3. ב"מ נט.: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". וברש"י (יבמות סב:): "דזילותא דאיתתא קשה מדגברא". בספר 'סוד הנישואין' (הרב יוסף אליהו שליט"א, ח"א שער ח הערה כב, עמ' ריח): "בספרי הפנימיות כתבו שעניינה הפנימי של האִשה - קשור להערכה ולכבוד" ע"ש.
  4. הרב שמואל טוביה שטרן זצ"ל (ראש אגודת הרבנים בארה"ב) בספרו 'חֹקֹת עולם' (חלק א סעיף יב, מהדורת קנזס-סיטי תש"י, עמ' 176 ומהדורת ירושלים תשס"ה, עמ' קיג) כותב: "ומצינו כבוד מיוחד לנשים, הן בנשים צדקניות, שיש לכבדן בכבוד הראוי, ואפילו שאר הנשים שינתה התורה בכמה דינים מפני כבוד האשה, כמו שאמרינן במס׳ סנהדרין איש נתלה ואין האשה נתלית. ועוד אמרינן במס׳ בבא מציעא נט. לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו..."
  5. וה"ה למגדף. ולדעת רבי אליעזר כל הנִסקלים נִתלים (סנהדרין שם).
  6. הרב שמואל טוביה שטרן זצ"ל, שם וכנ"ל. וצ"ב שהוא לימוד מפס' "אותו ולא אותה" (סנהדרין מו.), ואפשר שכוונתו רק לתת טעם ללימוד, ולא שזהו עצם המקור והגדר של הדין. ור' סנהדרין מה. ותוס' (שם ד"ה הא אותה) שמשמע שאין המקור מחמת ביזיונה (בניגוד לדין שנסקלת בבגדיה, שהוא כן מחמת בזיונה) ע"ש. [ולא הבאתי זאת בפנים, משום שאפשר שאין כאן הקפדה יתירה על כבוד האשה (יותר מהאיש), אלא שְערוֹם הוא ביזיון יותר לאשה, וכדמשמע קצת בירושלמי סוף סוטה (פ"ג ה"ח) שניוולה (וממילא בזיונה) מרובה.]
  7. וזאת בניגוד לדיני הקריעה השונים שיש לאשה הנובעים מחמת ההקפדה על צניעותה (רש"י שם)
  8. ר' יבמות סב: "שרוי בלא אשה - שרוי בלא ברכה, בלא טובה, בלא שמחה... במערבא אמרי: בלא תורה בלא חומה". ועי' תורת חיים כאן שהאריך בטעם שהברכה באה לאיש בשביל האשה מדברי חכמת הנסתר.
  9. ההוספות בסוגריים עגולים מדברי רש"י.
  10. ר' ערוך לנר (כריתות כה. ד"ה בגמרא הכל חייבים): "...שיהא אדם מכבד את אשתו - לא מצינו בלשון זה משמע לשון חיוב... דמשמע מלשון זה שמדת חסידות הוא שימחול על כבודו נגדה אבל על פי הדין היא חייבת בכבודו יותר" ע"ש. והנה ברמב"ם כאן כתב בלשון 'צוו חכמים', משמע שהוא חיוב (ואפשר שסבר שהוא מדין הונאה, שדִמעתה מצויה, כמבואר בפנים), אך עכ"פ נראה שחיוב האשה גדול יותר (לראותו כשר או מלך) ודו"ק.
  11. המהרש"א (חי' אגדות יבמות סב:) כתב שהכוונה שילביש אותה בבגדים יקרים משלו ע"ש. (ור' בפנים להלן שחייב לכבד אשתו יותר ממה שיש לו, וי"ל שהכוונה בלבוש וכד'). וכ"מ בשו"ת רבי אליהו מזרחי (סי' טז בתו"ד) שכתב: "כמנהג האנשים לקשט נשותיהם בכל יכולתם כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומכבדה יותר מגופו כל אחד כפי עושרו וכבודו", משמע שמדובר על הלבוש. אכן בספר היראה לרבנו יונה (בהוצאה עם ביאור 'מקור היראה', מאת הרב בנימין יהושע זילבר זצ"ל, אות רמה, עמ' סד, נגיש באינטרנט, ובמהדורת ב"ב תשכ"ט) כתב: "הוי זהיר בכבוד אשתך כדברי רבותינו: אוהב אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו", משמע דקאי גם בכבוד כפשוטו. וכ"ה להדיא בשו"ת בנימין זאב (ח"א, סי' פח, ד"ה והכי מייתי, נגיש באינטרנט; הובא בשו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ד סי' נג ד"ה אלא שמצאנו): "...ומצינו שרב נחמן היה מכבד אשתו, כדאיתא פ"ק דקדושין, ולא דווקא לאשתו אלא אפי' למי שנצרך ממנו פעם אחד יכבדהו, כדאיתא בבבא קמא פ' החובל (ב"ק צב:) 'אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמור אינשי בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא אמר ליה דכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'. ופירש רש"י 'דשתית מיניה - ששתית מיניה כבר בצמא. לא תשדי ביה קלא - כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו'. ואם על מי שנצרך פעם אחת לא יבזהו כ"ש באשתו שהיא כגופו, דנצרך אליה בכל עת שלא לבזותה ולא להכותה, אלא אדרבה ראוי לכבדה כדאיתא ביבמות... ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו..." עכ"ל, ומבואר שאסר לבזות אשתו.
  12. ראיתי באנציקלופדיה תלמודית (ערך 'בעל', כרך ד, סוף טור צב). ונראה שדבר זה איננו 'חיוב', אלא רק מידת חסידות, שהובאה ברמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"י) גבי תלמיד חכם, ע"ש.
  13. ברמב"ם (פ"ה מהל' דעות ה"י) נקט לשון: "יותר מן הראוי לו", ואפשר שכוונתו שאסור לאדם להוציא יותר ממה שיש לו.
  14. כתב הרב מנשה קליין בשו"ת מִשנה הלכות (ח"ט, סי' שי, נתיב ג, ד"ה וכשנתמעטו הלבבות, עמ' קח): "וכשנתמעטו הלבבות בדורות הבאים ורבו אינשי דלא מעלי ועל לא דבר גירשו נשותיהם, עמדו חז"ל ותקנו כתובה לאשה הרוצה לגרשה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ועוד תיקן רבינו גרשום מאור הגולה ובני דורו שאל יגרש אדם אשה בעל כורחה. ועוד תקן שלא ישא אדם אשה על אשתו, והטילו חרם על העובר על זה, והדבר מפורסם לכל. והכל תקנו לטובת המשפחה וטובת האשה על פי רוב, וזה היה אפילו בשעה שהגויים החזיקו נשותיהם כשבויות חרב. ואמרו ז"ל: מכבדה יותר מגופו, ואסור להכותה ולבזותה, ועולה עמו ואין יורדת עמו, וחייב במזונותיה, עיין אה"ע (סי' סט) כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים וזכה בה בארבעה דברים, וי"א דחייב להשכיר את עצמו כפועל ולזון את אשתו (טור בשם רבינו אלי' ומהר"ם בשם רבותינו שבצרפת), ועוד כמה תקנות שתקנו חז"ל לטובת שלימות המשפחה ושלומה ע"ש. ובאדם המורד על אשתו תקנו חז"ל מתחילה להוסיף על כתובתה כל זמן שתרצה היא ליישב תחתיו, ואם היא אינה רוצה להישאר תחתיו כך - כופין אותו להוציא מיד ולִתן כתובתה. עיין כתובות עז 'ואלו שכופין להוציא', ובשו"ע א"ע סימן קנ"ד, וז"ל הלבוש ס"א שם, הרבה חשו חכמים לתקנת בנות ישראל שלא יהיו יושבות תחת בעליהן וליבעל לשׂנוי לה בעל כורכה כשבויה, ועוד לפעמים תיפוק מיניה חורבה שתצא לתרבות רעה כשתראה שלא תוכל ליפטר מבעלה, לפיכך אמרו ואלו שכופין אותם בשוטים להוציא ולִתן כתובה וכו' ע"ש" עכ"ל. ור' להלן בהערה מדברי הגהת המרדכי שאין דרך בני עמנו להכות, רק הגויים. (אכן, ר' להלן בהערה בשם היש"ש שיש שטעו שמותר להכות את אשתו לייסרה שתשמע בקולו).
  15. ור' מה שהובא בהערה לעיל משו"ת בנימין זאב (סי' פח): "...וכ"ש שלא לבזותה ושלא להכותה...". וכעי"ז בהגהות המרדכי (כתובות, פרק אף על פי, רמז קפו, - צויין באנציקלופדיה תלמודית, ערך 'חובל', כרך יב ריש טור תרפא): "...שהבעל רגיל להכות את אשתו, והיא בקשה ממנו שלא להכותה עוד, ולא רצה להבטיחה שלא להכותה עוד... ולא כן משפט הבנות הכבודות וקיי"ל 'בעולת בעל' - 'בעלייתו של בעל ולא בירידתו' (כתובות סא.), 'לחיים נתנה ולא לצער' (כתובות שם), כ"ש שלא להכותה דקא עבר על 'לא יוסיף פן יוסיף' (דברים כה, ג, כתובות לג. וברש"י, רמב"ם ר"פ ה מהל' חובל; שו"ע חו"מ רס"י תכ וסמ"ע שם ס"ק א), דלא גרע מאחר, וק"ו הוא ומה אחר שאין חייב בכבודו - מצווה על הכאתו, אשתו שהוא מצווה עליה לכבדה יותר מגופו... לא כ"ש... ועוד מספר כתובתה נלמוד דחייב בכבודה: 'ואנא אפלח ואוקיר' - לכבוד ניתנה ולא לבזיון, ואין דרך בני עמינו להכות נשותיהם כמנהג הגויים, חלילה לכל בני ברית לעשות כדבר הזה. ואם היה לפנינו דין זה היינו מחרימין עליו..." עכ"ל. וכ"פ הרמ"א בהגהתו לשו"ע (אה"ע סי' קנד סע' ג). והמהרש"ל (יש"ש ב"ק פ"ג סי' כא, הובא באנציקלופדיה תלמודית, שם) הביא נוסח זה בשם תשובת מהר"ם, והוסיף: "והנה חכמי ישראל מצינו שסבלו כמה צערות מנשותיהן, אשר קראו על עצמם 'מר ממות' (קהלת ז, כו), ומשלו ברוחם. כגון מעשה דרב ביבמות (סג.) ודוגמתו, וזכו לבנים כשרים... [ו]היכא שרגיל להכותה, שאפילו כופין אותו להוציאה, ולִתן כתובה. ומהר"ר שמחה כתב שכופין אותו ע"י גויים... ע"כ. ועוד נראה, שיש להחמיר בהכאתה. שהרי חמור דינו לעניין תשלומין יותר מאשר חבלו בה אחרים..." עכ"ל. וכבר נמצא כן בתשובות הגאונים (שערי צדק ח"ד שער א סי' יג, מהדורת ירושלים תשכ"ו, עמ' סט): "אבל (- באמת), זו אשתו היא ואין לו רשות עליה לא לביישה ולא לחבול בה, שאפילו עבדים שנאמר בהם לעולם בהם תעבודו אמרו חכמים לעבודה ניתנו ולא לבושת ניתנו, אשתו [ש]כך כותב לה: 'ואנא אפלח ואוקיר ואיזון יתיכי' לא כל שכן שאינו רשאי לא לבישה ולא לחבול בה... אבל יש מן הדין לפייס את אשתו ולרצותה, ואם ידו משגת יוסיף לה כלום על כתובתה ויאיים על עצמו שלא יהא רגיל לעשות כן. וכיוון שהוא עושה כך כבר יצא ידי חובתו וראוי עליה שתשמע לו ותמחול ותתרצה לו".
  16. ר' יש"ש הנ"ל (ב"ק פ"ג סי' כא): "המזיק אשתו בתשמיש המיטה חייב (ב"ק לב.), אע"ג דברשות קעביד, משום דאיהו קעביד מעשה, והוה ליה לעיוני. מכאן מוכח, דלא שרי לבר ישראל כשר להכות את אשתו. אפי' בדבר מרידה קצת, ואין לומר דעל דעת הכי נסבה, להכותה וליסרה לצורכו כדי שתשמע לקולו, להכנע מלפניו, ורבים טעו בזה, כי אפילו תימא דעל דעת הכי נסבה, הוי כמתנה על מה שכתב בתורה. דעובר על לאו 'פן יוסיף'. צא וראה מה שחייבו חכמים אותו במזיקה בתשמיש. אף דלהכי נבראת ועומדת, ופשיטא דלהכי נסבה. אפ"ה צריך לעיוני, ולהתאפק ולמשול ביצרו שלא להזיקה. ק"ו שלא להכותה בעבור כעסו ורגזו" עכ"ל. ור' באנציקלופדיה תלמודית שם (כרך יב עמ' תרפא הערה 23) שהיינו כשחזרה בה, אך אם עדיין מרשה לו להכותה - שרי ע"ש.
  17. פרופ' סיימון בארון-כהן (מאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה), בספרו "ההבדל המהותי, גברים נשים והמוח הגברי הקיצוני", יצא לאור בתרגום לעִברית בהוצאת עם עובד, עם עובד, תל-אביב, אפקים מדע, תשס"ו 2006 (ביבליוגרפיה: ע' .264-235 ספר לכל, 155.3, - ???).
  18. מתוך מאמר זכויות האשה בתורה (הדוס).
  19. ובפרט בדיני כתובות, מסימן סו עד סימן קיח
  20. מתוךהרצאה בנושא.
  21. פרק ה משנה ב
  22. ובהתאם לגישה זו יש לציין שבמחקר שנעשה על ידי "רשות לקידום מעמד האישה בישראל" במשרד ראש הממשלה(דרוש מקור), עולה כי 48% מהנשים טוענות כי קיימת תופעה של הטרדות מיניות ומעשים מגונים בתחבורה הציבורית (הכללית - לא דתית); 25% חוו הטרדה מינית על בשרן; 71% הביעו רצון כי הנושא יטופל.
  23. מכתב של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א למקרה לא רצוי שאירע ברקע זה.
  24. התייחסותו של הראשון לציון הרב שלמה עמאר סביב לפולמוס על הדרת נשים.