אכילת מצה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מצוה מן התורה לאכול מצה בפסח.

טעמי המצוה[עריכה]

התורה (דברים טז, ג) כותבת על קרבן פסח:

"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו[1] מַצּוֹת, לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

ובפשטות הנימוק לאכילת המצה הוא: "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" - ולא הספיק הבצק להחמיץ[2] (רש"י שם), ככתוב (שמות יב, לג-לט):

"וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם... וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".

יש מפרשים שבמילים "לחם עוני" התורה רמזה לטעם נוסף: להזכיר את העבדות במצרים (רש"י שם), "כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ[3]" (רמב"ן שם) ואכלו שם מצות[4] כנוסח ההגדה: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" (רמב"ן שם; פנים יפות דברים ו, כ; ועוד).

טעמים נוספים הביאו המפרשים לאכילת מצה:

  • המצה רומזת למידת הרחמים, לעומת החמץ שרומז למידת הדין (ראקנטי שמות יב, טו).
  • המצה מסמלת את הענוה, לעומת החמץ שמסמל את הגאוה (שו"ת הרדב"ז; ירושלים במועדיה, מהגר"א נבנצל שליט"א, פסח, עמ' ק; ועוד[5]).
  • אין במצה טעם כלל, ולכך האוכל איננו מתפעל ממנה, וזה טבע הגאולה שאיננה מקבלת התפעלות, בניגוד למשועבד שהוא מתפעל מהמשעבד[6] (מהר"ל, גבורות ה', פרק לו[7]).
  • המצה היא סמל הפשיטות, שאין בה אלא לחם ומים, כעני. וזה מצב של העדר הרכבה, כמו העולם הנבדל שהוא פשוט (לעומת עולם הזה המורכב). והגאולה באה מכח העולם הנבדל, ולכן המצה היא רומזת לגאולה (מהר"ל שם, בהמשך דבריו[8]).

מצוה עצמאית[עריכה]

בגמ' (פסחים קכ, א) נחלקו הדעות, רב אחא בר יעקב סבר שמן התורה, מצות אכילת מצה ומרור היא רק ביחד עם קרבן פסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "על מצֹת ומרֹרים יאכלוהו", ורבא סובר שישנה מצוה לאכול מצה גם בזמן שאין בית המקדש קיים, משום שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות" - מכאן שיש מצוה עצמאית לאכול מצה, בלי קשר לקרבן הפסח.

להלכה, נפסק כדעת רבא, שיש מצוה מדאורייתא לאכול מצה גם בזמן שאין בית המקדש קיים (רמב"ם ריש פ"ו מהל' חמץ ומצה; מ"ב סי' תעה ס"ק טז).

זמן המצוה[עריכה]

דרשו חז"ל ((פסחים קכ.[9]):

"ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך (דברים טז, ח), מה שביעי רשות (שביום השביעי לא כתוב "תאכלו מצות"[10]) - אף ששת ימים רשות(משמע שיכול לצום או לאכול מאכלים אחרים[11]). מאי טעמא? הוי [היום השביעי] דבר שהיה בכלל (- בכלל "שבעת ימים מצות תאכלו"[12]) ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא (שכל השבעה ימים איננו חייב לאכול מצות, ויכול לאכול בשר וכיו"ב[13] או לצום[14]).
יכול אף לילה הראשון (- ליל הסדר) רשות? תלמוד לומר (במדבר ט, יא): על מצֹת ומררים יאכלהו.
אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר (שמות יב, יח): בערב תאכלו מצֹת - הכתוב קבעו חובה".

שבעת ימי הפסח[עריכה]

נמצא שחיוב אכילת מצה יש רק בלילה הראשון (שו"ע או"ח סי' תעה סע' ז), ובשאר הימים אין חיוב, אלא אכילת מצה רשות (פסחים שם, סוכה מז.).

דעת הגר"א (מעשה רב אות קפא[15] - מובא במ"ב שם ס"ק מה) ומפרשים נוספים ((עי' היטב חזקוני שמות יב, יח[16]; ועי' פסקי תשובות שם אות יב והערה 65 בשם רבים[17]), שאע"פ שאין חובה אלא בלילה הראשון ולא בשאר הימים, מ"מ אם אוכל מצה בשאר ימי הפסח - מקיים מצוה.

אבל יש חולקים (ספר חרדים, מ"ע התלויות בושט, אות יא, - מובא שו"ת ציץ אליעזר ח"י ריש סי' כז ע"ש) הסוברים שאינו מקיים מצוה אלא בליל הסדר בלבד, ואכילת מצה בשאר ימות הפסח היא רשות בלבד ואין בה צד מצוה.

(ועי' בפרקי השנה להר"ר צבי יברוב שליט"א, ח"א פמ"ב, עמ' רל-רמ, שסיכם בהרחבה הראיות השונות לזה; וע"ע בספר "הסדר הערוך", להר"ר משה יעקב וינגרטן שליט"א, ח"א פע"ח סע' ז-יד, עמ' תמו-תנא, שסיכם בקצרה הדעות השונות בטוב טעם).


יש מי שכתב שלדעת הגר"א וסיעתו, יש לברך "על אכילת מצה" כל שבעה, אבל שאר הפוסקים דחו את דבריו בחריפות, והסיקו שאין לברך "על אכילת מצה" אלא בלילה ראשונה בלבד (שו"ת יחוה דעת ח"א סי' כב וש"נ; פסקי תשובות שם ובהערה 68 וש"נ).

י"א שלדעת הגר"א יש מצוה בכל כזית וכזית שאוכל (שו"ת תשובות והנהגות, להגר"מ שטרנבוך שליט"א, ח"ב סי' רלג, עמ' רו; ועוד), אולם דעת הרב אליעזר מלמד שליט"א (פניני הלכה, פסח, פי"ב סוף סע' א, ריש עמ' 165 ובמאמרים נוספים) שאין מצוה אלא בכזית אחד בכל סעודה, ונימוקו הוא שלדעת הסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל ימי הפסח, המצוה היא כדוגמת המצווה בליל הסדר, אלא שבליל הסדר היא חובה ובשאר הימים מצוות רשות. לפיכך, כשם שבליל הסדר המצווה היא לאכול כזית ולא יותר, כך גם בשאר סעודות[18] הפסח[19].

לאחר חצות[עריכה]

רבא (פסחים קכ:) מסביר שזמן אכילת מצה הוקש לזמן אכילת קרבן פסח, וניתן לאכול את מצת המצוה כל זמן שניתן לאכול את קרבן הפסח.

ולענין קרבן פסח נחלקו התנאים (שם), רבי אלעזר בן עזריה סובר שאכילתו עד חצות, ורבי עקיבא סובר שזמנו כל הלילה. נמצא, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה רשאי לאכול את המצה עד חצות, ואילו לדעת רבי עקיבא רשאי לאכול את המצה כל הלילה.

להלכה נחלקו הראשונים (עי' ביאה"ל סי' תעז סע' א ד"ה ויהא זהיר), יש אומרים שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, ולכן צריך לאכול את המצה קודם חצות, ויש אומרים שהלכה כרבי עקיבא ויכול לאכול את המצה כל הלילה. ויש אומרים (רא"ש פסחים פ"י סוף סי' לח; ועוד) שאף לדעת רבי עקיבא מדרבנן חובה לאכול את המצה קודם חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה (עי' במשנה ריש ברכות).

לכן, לכתחילה יש להקפיד להזדרז ולאכול את המצה קודם חצות (שו"ע או"ח סי' תעז סע' א).

ואם לא אכל את המצה קודם חצות - יאכלנה אחר חצות בלא ברכה (מ"ב שם ס"ק ו וביאה"ל הנ"ל בשם הרבה אח'), שספק ברכות להקל. ויש אומרים (פסקי תשובות שם אות ד והערה 16) שיכול לברך, בגלל שרוב הפוסקים פסקו כרבי עקיבא.

שיעור המצה[עריכה]

מן התורה אדם שאכל כזית מצה בליל הסדר יצא ידי חובתו (רמב"ם פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"א).

יש אומרים (מהר"ל, גבורות ה' פמ"ח, עמ' ר, ד"ה שמש צריך הסבה; מרומי שדה פסחים לט., עמ' 14; בפתיחת הגדה של פסח: "אמרי שפר" להנצי"ב; ועוד[20], שהאוכל מצה יותר מכזית מקיים מצוה בכל אכילה ואכילה, למרות שאיננו מחוייב לאכול אלא כזית.

ולכן יש המדקדקים שכשאוכלים מצה בליל הסדר - יאכלו מצה שיוצאים בה ידי חובה (ולא מצה עשירה) בהסבה (פסקי תשובות סי' תעה אות יא ובהערות 60-62, עמ' רנא-רנב, וש"נ). בדומה לזה, יש המדייקים (מועדים וזמנים ח"ג סי' רנב, עמ' קכה, ד"ה שוב מצאתי) מדברי הראשונים (שאילתות פר' צו שאילתא עו[21]; רי"ף ס"פ ערבי פסחים (כז.); ר"ן שם ד"ה והיכא דלית ליה; רא"ש שם ריש סי' לה; בעל המאור שם (כה.); ועוד) שלכתחילה יש לאכול מצה שמורה כל הסעודה.

ויש מי שאומר שכ"ז דוקא כממשיך את אכילת המצה המחוייבת[22], אבל אם סיים את סעודתו ואח"כ אוכל שנית מצות בסעודה אחרת - איננו מקיים המצוה (שו"ת הר צבי או"ח ח"א סוף סי' ב; ועוד), ויש חולקים וסוברים שאף אם אוכל בכמה סעודות, מקיים מצוה בכל כזית וכזית (הגדה של פסח מנחת אשר, להגר"א וייס שליט"א, שערי לימוד סי' א אות ג, עמ' קצט; ועוד). ויש מי שתלה ד"ז במח' ראשונים (עי' מועדים וזמנים ח"ז סי' קפז, עמ' קז-קח).

דיני המצה[עריכה]

ערך מורחב - מצה
  • לשמה

(מצת מכונה)

  • שמירה

(מצה שמורה)

ועוד

ראה גם[עריכה]


לקריאה נוספת[עריכה]

  • הרב משה יעקב וינגרטן, הסדר הערוך, הוצאת מכון אוצר המועדים ירושלים תשנ"א, פרקים טז, עו-פד, נו-נז, צז-צט

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. עליו - היינו בגלל קורבן פסח (חזקוני שם). ובזה מתורצת התמיהה, שקורבן פסח קרב בי"ד ניסן ונאכל בליל ט"ו ניסן (ר' שמות יב, ו-י), וא"כ מה הכוונה "שבעת ימים תאכל עליו מצות"? ועי' בפנים יפות מש"כ בזה.
  2. והאברבנאל מעיר: "וכבר הקשו על זה אנשים: איך נתן זה הטעם למצה, כי הנה בפרשת בא אל פרעה צוה הקב"ה על המצה קודם יציאתם ממצרים, ולא היה א"כ בעבור שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ... אבל התשובה בזה הוא שהשי"ת צופה ומביט הדברים שהיו קודם היותם. ורצה להראות את ישראל יציאתם ממצרים שיהיה במהירות מופלא וכדי שהם ירגישו בדבר ויתנו אליו לב לכן צוה אליהם קודם היציאה שלא יאכלו חמץ כ"א מצה וכאשר באה עליהם מהירות היציאה היו מתחלחלים כלם על לחמם שלא יחמץ מפני הצווי האלקי שכבר קדם אליהם. וכאשר יצאו וראו שלא הספיק בצקם להחמיץ ושגם עם יציאתם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות הכירו וידעו מהירות גאולתם ויציאתם כמה היא". וכ"כ המהר"ל (גבורות ה' פרק לו, עמ' קלד) בשם הרמב"ן. יש המיישבים קושיא זו באופן אחר: כל עניינה של המצה הוא החינוך לזריזות המתבטא ב"חפזון". אולם יש המתרצים קושיא זו בכך ששני טעמים למצה וכדלהלן.
  3. עפ"י לשון הכתוב (ישעיה ל, כ).
  4. ור' מש"כ המהר"ל (גבורות ה', ר"פ נא, עמ' ריח-ריט) להשיג ע"ז.
  5. ור' את מאמרו של הרב אליעזר מלמד שליט"א בענין זה
  6. ר' שיעור בענין זה מהרב זלמן ברוך מלמד שליט"א.
  7. מהדו' לונדון תשיד, עמ' קלד.
  8. עמ' ריט-ריכ, ד"ה ועוד תדע.
  9. מובא ברש"י עה"ת שמות יב, טו).
  10. רש"י ורשב"ם בפסחים שם.
  11. שם.
  12. רשב"ם שם.
  13. חוץ מחמץ, שאסור כל הפסח.
  14. רש"י ורשב"ם שם.
  15. מהדורת ירושלים תרנו(ששון): דף י:
  16. הובא בספר המועדים בהלכה, להגרש"י זוין זצ"ל (הוצאת בית הלל ירושלים תשטו: עמ' רמב; הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם ירושלים תש"מ: ח"ב עמ' רפט-רצ); מועדים וזמנים (ח"ג סי' רסז); ועוד.
  17. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' סה אות ו) ובמקורות שציין וש"נ.
  18. ודבריו צ"ב, דבליל הסדר שמן התורה רשאי אדם לאכול בליל הסדר כמה סעודות (עִם נטילת ידיים וברכת המזון) ובכ"ז חיוב אכילתו איננו אלא כזית, וריבוי הסעודות איננו מרבה את מצות אכילת מצה (אלא אולי להפך - ר' לעיל בכותר: "שיעור המצוה"). ולדעה זו, צ"ע מניין שאם מרבה סעודות מקיים המצוה טפי?
  19. אולם, רבים מהפוסקים (עי' בעל המאור ס"פ ערבי פסחים (כו:-כז.), ועוד - הובאו בספרים הנ"ל בפנים) דימו זאת לישיבה בסוכה כל ז' ימים, ומשמע שחיובם דומה, שהוא חיוב אחד רציף שאין בו הפסקות. ועי' בתשובות והנהגות הנ"ל, שכתב לכוון בברכת "על אכילת מצה" של ליל הסדר על כל האכילות שאוכל בכל שבעת ימי הפסח.
  20. ר' בספר הסדר הערוך, להר"ר משה יעקב וינגרטן שליט"א, פרק עו סע' ג ובהערות 12-17, עמ' תלז-תלח, שאסף את עיקרי המקורות בנידון זה.
  21. וע"ש בהעמק שאלה (להגאון הנצי"ב ז"ל) אות ה. מהדו' מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א: ח"ב עמ' סא-סב.
  22. ועי' במועדים וזמנים (ח"ג סי' רנג, עמ' קכד, ד"ה "אמרתי בזה" וד"ה "ולדברינו הלא"; ח"ז סי' קפז, עמ' קז, ד"ה ונראה דבר) שהסביר בכך את דברי הרמב"ם בסוף הל' חמץ ומצה (פ"ח הי"ד) שהישן בסעודה איננו יכול להמשיך ולאכול מצה, משום שבעינן שישאר טעם מצה בפיו (ע"ש בהל' ט), ואם הפסיק שוב אי"ז מצת מצוה.