הכשר לקבל טומאה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(כתבתי בויקיפדיה)
 
אין תקציר עריכה
 
(5 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{בעבודה}}
{{סוגיה|
{{סוגיה|
|מקרא= ויקרא יא, לה
|מקרא= ויקרא יא, לה
שורה 10: שורה 9:
|ספרות הלכתית נוספת=
|ספרות הלכתית נוספת=
}}
}}
ב[[הלכה]] היהודית, '''הכשר לקבל טומאה''' הוא דין יסודי בהלכות [[טומאת אוכלים]], האומר כי המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון<ref>ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי [[מסכת בבא מציעא]] דף כב עמוד ב.</ref>. הרטבה זו נקראת [[הכשר לטומאה]]<ref>ראו למשל משנה [[מסכת עוקצין]] פרק ג משנה א.</ref>, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא<ref>משנה [[מסכת מכשירין]] פרק ו משנה ג</ref>.
ב[[הלכה]] היהודית, '''הכשר לקבל טומאה''' הוא דין יסודי בהלכות [[טומאת אוכלים]], האומר כי המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון<ref>ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי [[מסכת בבא מציעא]] דף כב עמוד ב.</ref>. הרטבה זו נקראת [[הכשר לטומאה]]<ref>ראו למשל משנה [[מסכת עוקצין]] פרק ג משנה א.</ref>, מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא {{מקור|משנה מכשירין ו ג}}.


משקים טמאים מטמאים ומכשירים כאחד ואפילו שלא לרצון. בטעם הדבר נחלקו הרמב"ם והר"ש בפירושם על {{מקור|משנה מכשירין א א}}, לפי הרמב"ם {{מקור|בפרוש המשניות שם}} הסיבה היא מפני שקל יותר לטומאה לחול בעת שהמים עדיין על הפרי, שזה אופן חזק יותר להכשר יותר לקבל טומאה ולכן  הוא מכשיר אפילו שלא לרצון, ולפי הר"ש הסיבה היא מפני שלמשקין טמאין יש כח חזק יותר להכשיר לקבל טומאה וכלשונו "דמחמת טומאתן חשיבי טפי".
טעם המחלוקת הוא ככל הנראה במחלוקת האחרונים בגדר ההכשר לקבל טומאה. לפי דעה אחת הכשר לקבל טומאה הוא כעין "גמר מלאכה" לפירות, וכלשון רב הונא בריה דרב יהושע בחולין "פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו", וזו היא ככל הנראה דעתו של הרמב"ם,  ולפי דעה אחת הרמב"ן‏ (ראה להלן) מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו‏, ואם כן נמצא שעיקר טעם האיסור הוא בשעה שהפירות רטובים, ולכן נמצא שכאשר הטומאה נוגעת בפרי בעודו לח שייך יותר טעם הגזירה שעיקרו מחשש שמא הדבר הטמא יגע בדבר בעודו לח, ואע"פ שהלחות הינה שלא לרצון.
==מקור בתורה==
==מקור בתורה==
דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם|מקור={{תנ"ך|ויקרא|יא|לה}}}}  
דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם|מקור=ויקרא|יא|לה}}  


בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין{{הערה|{{בבלי|חולין|קכ|א}}.}} מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. ייחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שה[[גדר]] הוא - כל דבר שאין '''סופו''' לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק [[רבי יוסי]] שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיוון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.  
בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין{{הערה|בבלי חולין קכ א}} מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. ייחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שה[[גדר]] הוא - כל דבר שאין '''סופו''' לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק [[רבי יוסי]] שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיוון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.


==הסבר ==
==הסבר ==
ההכשר לקבל טומאה, מוסבר על ידי [[רב הונא בריה דרב יהושע]] כגמר מלאכה של הפירות{{הערה|{{בבלי|חולין|קיח|א}}.}}, {{ציטוטון|פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי}}, באופן דומה ב[[רש"י]]{{הערה|ויקרא שם.}} מופיע שההכשר הוא תנאי כדי שהאוכל יקרא "אוכל", לעומת זאת ה[[רמב"ן]]{{הערה|שם.}} מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו{{הערה|רבים מהאחרונים חקרו בנושא, ראו גם חידושי רבי [[משה פיינשטיין]] המובאים בקובץ אורייתא גיליון י'.}}.
ההכשר לקבל טומאה, מוסבר על ידי [[רב הונא בריה דרב יהושע]] כגמר מלאכה של הפירות{{הערה|חולין קיח א .}}, {{ציטוטון|פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי}}, באופן דומה ב[[רש"י]]{{הערה|ויקרא שם.}} מופיע שההכשר הוא תנאי כדי שהאוכל יקרא "אוכל", לעומת זאת ה[[רמב"ן]]{{הערה|שם.}} מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו{{הערה|רבים מהאחרונים חקרו בנושא, ראו גם חידושי רבי [[משה פיינשטיין]] המובאים בקובץ אורייתא גיליון י'.}}.


באופן רגיל, די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך [[קטן (הלכה)|קטן]], אין לו [[מחשבה (הלכה)|מחשבה]]. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).
באופן רגיל, די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך [[קטן (הלכה)|קטן]], אין לו [[מחשבה (הלכה)|מחשבה]]. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).
שורה 26: שורה 28:
==דם==
==דם==
דמו של בעל החיים עצמו בשחיטתו, נחשב ל[[טומאת משקין|משקה]], רק אם הוא נחשב אחד מהשנים:  
דמו של בעל החיים עצמו בשחיטתו, נחשב ל[[טומאת משקין|משקה]], רק אם הוא נחשב אחד מהשנים:  
*"דם חללים" דם של בהמה שנהרגה נחשב לאחד ממיני המשקים כ"דם" שנאמר "וגם חללים תשתה"{{הערה|ראו {{בבלי|חולין|עב|ב}}.}},  
*"דם חללים" דם של בהמה שנהרגה נחשב לאחד ממיני המשקים כ"דם" שנאמר "וגם חללים תשתה"{{הערה|ראו חולין|עב ב .}},  
*"דם שחיטה" - דם של בהמה שנחשטה כהלכתה וראויה לאכילה נחשבת כ[[מים]] שהוא אחד ממיני המשקים, כאמור בפסוק "על הארץ תשפכנו כמים". אך בהמה טמאה שלא נשחטה ב[[כשרות]] - למשל שחיטה על ידי [[גוי]], צריכה הכשר של מים ממקום אחר - מלבד דם בעל החיים עצמו, שכן דם שאינו דם שחיטה או דם חללים אינו מכשיר לקבל טומאה.
*"דם שחיטה" - דם של בהמה שנחשטה כהלכתה וראויה לאכילה נחשבת כ[[מים]] שהוא אחד ממיני המשקים, כאמור בפסוק "על הארץ תשפכנו כמים". אך בהמה טמאה שלא נשחטה ב[[כשרות]] - למשל שחיטה על ידי [[גוי]], צריכה הכשר של מים ממקום אחר - מלבד דם בעל החיים עצמו, שכן דם שאינו דם שחיטה או דם חללים אינו מכשיר לקבל טומאה.


גם השחיטה עצמה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, גם אם לא נשפך דם על בעל החיים. ההסבר לכך הוא על פי [[רש"י]]{{הערה|{{בבלי|חולין|עא|א}}.}}, ב[[מיגו (הלכה)|מיגו]] - מכיוון שהשחיטה מכשירה את הבשר לאכילה, היא גם מכשירה את הבשר לקבל טומאה. מכך ניתן להסיק ככל הנראה, שהתורה דרשה שיֵעשה מצד האדם מעשה המכשיר את הדבר לאכילה, ולכן אותה המטרה המבוצת על ידי מים המשמשים לגמר מלאכת הפרי{{הערה|כשיטת [[רב הונא בריה דרב יהושע]] - ראו לעיל.}} כך גם נפעלת פעולה זו על ידי שחיטה, שגם היא מעשה הנעשה מצד האדם כדי להכשיר את האוכל למלאכתו.
גם השחיטה עצמה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, גם אם לא נשפך דם על בעל החיים. ההסבר לכך הוא על פי [[רש"י]]{{הערה|חולין|עא א .}}, ב[[מיגו (הלכה)|מיגו]] - מכיוון שהשחיטה מכשירה את הבשר לאכילה, היא גם מכשירה את הבשר לקבל טומאה. מכך ניתן להסיק ככל הנראה, שהתורה דרשה שיֵעשה מצד האדם מעשה המכשיר את הדבר לאכילה, ולכן אותה המטרה המבוצת על ידי מים המשמשים לגמר מלאכת הפרי{{הערה|כשיטת [[רב הונא בריה דרב יהושע]] - ראו לעיל.}} כך גם נפעלת פעולה זו על ידי שחיטה, שגם היא מעשה הנעשה מצד האדם כדי להכשיר את האוכל למלאכתו.
לפי שיטת [[רבי שמעון בר יוחאי]], רק השחיטה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, אבל דם השחיטה אינו מועיל כדי להכשיר את הבשר לקבל טומאה.
לפי שיטת [[רבי שמעון בר יוחאי]], רק השחיטה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, אבל דם השחיטה אינו מועיל כדי להכשיר את הבשר לקבל טומאה.


לעומת זאת, דם קדשים אינו מכשיר, שכן כתוב "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים"{{הערה|{{תנ"ך|דברים |יב|כד}}.}}, ודרש [[רבי חייא בר אבא]] בשם [[רבי יוחנן]]: דם שנפשך כמים מכשיר, דם שאינו נשפל כמים אינו מכשיר.
לעומת זאת, דם קדשים אינו מכשיר, שכן כתוב "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים"{{הערה|דברים יב כד}}, ודרש [[רבי חייא בר אבא]] בשם [[רבי יוחנן]]: דם שנפשך כמים מכשיר, דם שאינו נשפח כמים אינו מכשיר.


דם תמצית, אינו מכשיר בין בחולין ובין ב[[קדשים]], ההסבר לכך נשמע מפי [[רב שמואל בר אמי]]: בפסוק{{הערה|שם כג.}}. כתוב "רק חזק ואצץ לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש" ומכאן - דם שהנפש יוצאה בו, קרוי דם, ואילו דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם{{הערה|{{בבלי|פסחים|טז|ב}}.}}.
דם תמצית, אינו מכשיר בין בחולין ובין ב[[קדשים]], ההסבר לכך נשמע מפי [[רב שמואל בר אמי]]: בפסוק{{הערה|שם כג.}}. כתוב "רק חזק ואצץ לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש" ומכאן - דם שהנפש יוצאה בו, קרוי דם, ואילו דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם{{הערה|פסחים טז ב}}.


==יד להכשר==
==יד להכשר==
חכמי הגמרא{{הערה|{{בבלי|חולין|קכח|א}}.}} נחלקו האם יש דין "יד" לקבל את המשקים כדי לקבל טומאה, הנידון הוא אם המשקה המכשיר את האוכל, נפל על החלק המשמש כ"יד" לאוכל (כמו למשל [[עצם]] ועליו [[בשר]]).
חכמי הגמרא{{הערה|חולין קכח א}} נחלקו האם יש דין "יד" לקבל את המשקים כדי לקבל טומאה, הנידון הוא אם המשקה המכשיר את האוכל, נפל על החלק המשמש כ"יד" לאוכל (כמו למשל [[עצם]] ועליו [[בשר]]).


חכמי ה[[משנה]] דנו האם הכשר לפני שהאוכל נקרא כ"אוכל", מועיל לאחר שהאוכל נחשב כאוכל. [[רבי עקיבא]] דן ב[[חלב]] (שומן) של בעל חיים, במקום שהוא לא משמש לאכילה, שהועבר למקום בו הוא משמש לאכילה, האם די בדם השחיטה כדי להכשירו או לא, לאחר שהוא פסק שהחלב אינו צריך הכשר, תלמידו [[רבי יהודה]] הזכיר לפניו פסק אחר בו פסק ההפך, במשנה מופיע כי רבי עקיבא חזר בו, וישנן גרסאות שונות{{הערה|בגמרא שם.}} האם חזר בו מפסקו הראשון, או שדווקא מפסקו השני חזר בו.
חכמי ה[[משנה]] דנו האם הכשר לפני שהאוכל נקרא כ"אוכל", מועיל לאחר שהאוכל נחשב כאוכל. [[רבי עקיבא]] דן ב[[חלב]] (שומן) של בעל חיים, במקום שהוא לא משמש לאכילה, שהועבר למקום בו הוא משמש לאכילה, האם די בדם השחיטה כדי להכשירו או לא, לאחר שהוא פסק שהחלב אינו צריך הכשר, תלמידו [[רבי יהודה]] הזכיר לפניו פסק אחר בו פסק ההפך, במשנה מופיע כי רבי עקיבא חזר בו, וישנן גרסאות שונות{{הערה|בגמרא שם.}} האם חזר בו מפסקו הראשון, או שדווקא מפסקו השני חזר בו.

גרסה אחרונה מ־19:19, 16 בינואר 2013

הכשר לקבל טומאה
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא יא, לה
משנה מכשירין
תלמוד בבלי בבא מציעא, כב, א
משנה תורה לרמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק י"א

בהלכה היהודית, הכשר לקבל טומאה הוא דין יסודי בהלכות טומאת אוכלים, האומר כי המאכלים המקבלים טומאה הם כל סוגי המזון, ובתנאי שהורטבו אי פעם (לאחר שנקטפו מהעץ או השדה) באחד מן המשקים שיפורטו להלן, הרטבה מכוונת ולא אקראית, ובהסכמת בעליו של המזון[1]. הרטבה זו נקראת הכשר לטומאה[2], מפני שהיא מכשירה ומאפשרת לאוכל להיטמא. לאחר ההכשר, גם אם הנוזל שהרטיב את המזון כבר התייבש - האוכל יקבל טומאה מכל גורם מטמא שיגע בו. המשמעות המעשית של הלכה זו היא, שאם ידוע על מוצר מזון מסוים שלא מקובל להרטיב אותו, כמו פירות יבשים, ניתן לקנותו מהשוק ללא כל חשש שמא נטמא משנה מכשירין ו ג.

משקים טמאים מטמאים ומכשירים כאחד ואפילו שלא לרצון. בטעם הדבר נחלקו הרמב"ם והר"ש בפירושם על משנה מכשירין א א, לפי הרמב"ם בפרוש המשניות שם הסיבה היא מפני שקל יותר לטומאה לחול בעת שהמים עדיין על הפרי, שזה אופן חזק יותר להכשר יותר לקבל טומאה ולכן הוא מכשיר אפילו שלא לרצון, ולפי הר"ש הסיבה היא מפני שלמשקין טמאין יש כח חזק יותר להכשיר לקבל טומאה וכלשונו "דמחמת טומאתן חשיבי טפי".

טעם המחלוקת הוא ככל הנראה במחלוקת האחרונים בגדר ההכשר לקבל טומאה. לפי דעה אחת הכשר לקבל טומאה הוא כעין "גמר מלאכה" לפירות, וכלשון רב הונא בריה דרב יהושע בחולין "פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו", וזו היא ככל הנראה דעתו של הרמב"ם, ולפי דעה אחת הרמב"ן‏ (ראה להלן) מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו‏, ואם כן נמצא שעיקר טעם האיסור הוא בשעה שהפירות רטובים, ולכן נמצא שכאשר הטומאה נוגעת בפרי בעודו לח שייך יותר טעם הגזירה שעיקרו מחשש שמא הדבר הטמא יגע בדבר בעודו לח, ואע"פ שהלחות הינה שלא לרצון.

מקור בתורה[עריכה]

דין זה נלמד מפסוק מפורש בתורה:

Geresh.png וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם Geresh.png
– ויקרא

בפסוק מדובר דווקא בזרע, מה שאומר דרשני. במסכת חולין‏[3] מסבירה הגמרא כי דווקא אוכלים שהם בסוגת זרעים צריכים הכשר. ייחודיותם של הזרעים בהלכות טומאה, הוא שהם לעולם לא מטמאים טומאה חמורה - לטמא אדם וכלים, ולכן רק כל דבר שלא מטמא טומאה חמורה - כדוגמת זרעים - צריך הכשר לטומאה. הגמרא במסכת חולין קובעת שהגדר הוא - כל דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה; כך למשל פוסק רבי יוסי שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מכיוון שסופה לטמאות טומאה חמורה - אם יאכלו אותה.

הסבר[עריכה]

ההכשר לקבל טומאה, מוסבר על ידי רב הונא בריה דרב יהושע כגמר מלאכה של הפירות‏[4], "פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי", באופן דומה ברש"י[5] מופיע שההכשר הוא תנאי כדי שהאוכל יקרא "אוכל", לעומת זאת הרמב"ן[6] מסביר שעל ידי המים נדבק השרץ והטומאה לפרי, וכדי לעשות סייג לדבר אסרה התורה כל דבר שנפלו עליו מים, גם אם המים התייבשו‏[7].

באופן רגיל, די בכך שאדם שמח במחשבתו שהמים נפלו על הפירות. אך קטן, אין לו מחשבה. כלומר אם בעליו של הפירות הוא קטן, והוא העלה את הפירות לגג במטרה שיפלו עליו מים, ואין לדעת עדיין מתוך מעשיו אם הוא אכן התכווין להעלותם למטרה כזו או אחרת, אין מועלת מחשבתו כדי להעניק למים שנפלו על הפירות כמים שנפלו לרצון בעליהם, אך אם לאחר ההעלאה, ולאחר שנפלו עליהם מים, הוא הפך את הפירות במטרה שהגשם ישטוף את הפרי מכל צדדיו, במצב כזה ניתן להסיק לכאורה, כי הקטן אכן רוצה שיפלו מים על הפירות, ולכן נחשבת פעולה כזו ל"מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו", שיש לה משמעות הלכתית מתקנת חז"ל (לחומרא).

משקים אינם זקוקים להכשר לקבל טומאה. האחרונים חוקרים בטעם הדבר: האם מכיוון שמשקים אינם צריכים הכשר בסוגם והם מופקעים מדין זה, או שמא גם משקים צריכים הכשר כדי לקבל טומאה, אלא שהמשקים עצמם מכשירים את עצמם.

דם[עריכה]

דמו של בעל החיים עצמו בשחיטתו, נחשב למשקה, רק אם הוא נחשב אחד מהשנים:

  • "דם חללים" דם של בהמה שנהרגה נחשב לאחד ממיני המשקים כ"דם" שנאמר "וגם חללים תשתה"‏[8],
  • "דם שחיטה" - דם של בהמה שנחשטה כהלכתה וראויה לאכילה נחשבת כמים שהוא אחד ממיני המשקים, כאמור בפסוק "על הארץ תשפכנו כמים". אך בהמה טמאה שלא נשחטה בכשרות - למשל שחיטה על ידי גוי, צריכה הכשר של מים ממקום אחר - מלבד דם בעל החיים עצמו, שכן דם שאינו דם שחיטה או דם חללים אינו מכשיר לקבל טומאה.

גם השחיטה עצמה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, גם אם לא נשפך דם על בעל החיים. ההסבר לכך הוא על פי רש"י[9], במיגו - מכיוון שהשחיטה מכשירה את הבשר לאכילה, היא גם מכשירה את הבשר לקבל טומאה. מכך ניתן להסיק ככל הנראה, שהתורה דרשה שיֵעשה מצד האדם מעשה המכשיר את הדבר לאכילה, ולכן אותה המטרה המבוצת על ידי מים המשמשים לגמר מלאכת הפרי‏[10] כך גם נפעלת פעולה זו על ידי שחיטה, שגם היא מעשה הנעשה מצד האדם כדי להכשיר את האוכל למלאכתו. לפי שיטת רבי שמעון בר יוחאי, רק השחיטה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, אבל דם השחיטה אינו מועיל כדי להכשיר את הבשר לקבל טומאה.

לעומת זאת, דם קדשים אינו מכשיר, שכן כתוב "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים"‏[11], ודרש רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: דם שנפשך כמים מכשיר, דם שאינו נשפח כמים אינו מכשיר.

דם תמצית, אינו מכשיר בין בחולין ובין בקדשים, ההסבר לכך נשמע מפי רב שמואל בר אמי: בפסוק‏[12]. כתוב "רק חזק ואצץ לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש" ומכאן - דם שהנפש יוצאה בו, קרוי דם, ואילו דם שאין הנפש יוצאה בו אינו קרוי דם‏[13].

יד להכשר[עריכה]

חכמי הגמרא‏[14] נחלקו האם יש דין "יד" לקבל את המשקים כדי לקבל טומאה, הנידון הוא אם המשקה המכשיר את האוכל, נפל על החלק המשמש כ"יד" לאוכל (כמו למשל עצם ועליו בשר).

חכמי המשנה דנו האם הכשר לפני שהאוכל נקרא כ"אוכל", מועיל לאחר שהאוכל נחשב כאוכל. רבי עקיבא דן בחלב (שומן) של בעל חיים, במקום שהוא לא משמש לאכילה, שהועבר למקום בו הוא משמש לאכילה, האם די בדם השחיטה כדי להכשירו או לא, לאחר שהוא פסק שהחלב אינו צריך הכשר, תלמידו רבי יהודה הזכיר לפניו פסק אחר בו פסק ההפך, במשנה מופיע כי רבי עקיבא חזר בו, וישנן גרסאות שונות‏[15] האם חזר בו מפסקו הראשון, או שדווקא מפסקו השני חזר בו.


הערות שוליים

  1. ויקרא פרק יא פסוקים לד, לח. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב.
  2. ראו למשל משנה מסכת עוקצין פרק ג משנה א.
  3. בבלי חולין קכ א
  4. חולין קיח א .
  5. ויקרא שם.
  6. שם.
  7. רבים מהאחרונים חקרו בנושא, ראו גם חידושי רבי משה פיינשטיין המובאים בקובץ אורייתא גיליון י'.
  8. ראו חולין
  9. חולין
  10. כשיטת רב הונא בריה דרב יהושע - ראו לעיל.
  11. דברים יב כד
  12. שם כג.
  13. פסחים טז ב
  14. חולין קכח א
  15. בגמרא שם.