טומאה הותרה בציבור

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טומאה הותרה בציבור הוא כלל בהלכה, לפיו מותרת הקרבת קרבנות בטומאה, כאשר כל הציבור או רובו טמאים. זאת, למרות האיסור להקריב קרבנות בטומאה.
הקרבת הקרבן בטומאה אינה תלויה בשאלה האם מדובר בקרבן ציבור או בקרבן יחיד, אלא האם מדובר בקרבן שקבוע לו זמן, או לא. קרבן שיש לו זמן קבוע – קרב גם בטומאה, ואפילו הוא קרבן יחיד, כגון פר כהן גדול של יום הכיפורים, או מנחת חביתין של הכהן הגדול; ואילו קרבן שאין לו זמן קבוע – אינו קרב בטומאה, ואפילו הוא קרבן ציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור.[1] מכאן, שמשמעות המושג טומאה הותרה בציבור - שהטומאה הותרה כאשר הציבור טמא, ולא שהטומאה הותרה דווקא בקרבנות ציבור.

מקור ההלכה[עריכה]

מקור הדין, במה שנאמר בתורה בקרבן פסח (במדבר ט,ב): "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", ובקרבן תמיד (במדבר כח,ב): "תשמרו להקריב לי במועדו", ודרשו: "במועדו – ואפילו בטומאה",[2] שכן מלשון "במועדו" משמע שיש להקריב קרבנות אלה בזמנם, ולא לבטלם, ואפילו הם טמאים[3]. וכן דרשו לגבי שאר קרבנות ציבור, מהכתוב (במדבר כט,לט): "אלה תעשו לה' במועדיכם".
ויש שלמדו דין זה מהפסוק (במדבר ט,י-יא): "איש איש כי יהיה טמא לנפש... ועשה פסח לה', בחודש השני", ומכאן שטמא מת נדחה לפסח שני, ודרשו: "איש (כלומר יחיד) נדחה לפסח שני, ואין ציבור נידחים לפסח שני, אלא עבדי (=עושים) בטומאה".[4], ומפסח למדים לשאר הקרבנות.

הגדרת ההיתר[עריכה]

נחלקו תנאים ואמוראים בעניין היתר זה, האם טומאה הותרה בציבור, או שמא היא רק דחויה בציבור.[5] אם טומאה הותרה בציבור – הרי שההיתר הוא מוחלט, ואין צורך לטרוח ולחפש כהנים טהורים שיקריבו את הפסח בטהרה; ואילו אם טומאה דחויה בציבור – הרי שההיתר ניתן בדוחק, ואין הוא היתר גמור, ואם ניתן להקריב בטהרה – יש לעשות כן.
לפי הגמרא, יש השלכה נוספת למחלוקת זו: לדעה שטומאה הותרה בציבור – ההיתר הוא 'חזק' ועומד מכוח עצמו; ואילו לדעה שטומאה רק דחויה בציבור – ההיתר הוא 'חלש', ויש צורך גם בריצוי ציץ, דהיינו שההיתר תלוי בקיומו של כהן גדול הלובש ציץ על מצחו, ומכפר בכך על ה'חטא' של ההקרבה בטומאה, וזאת על פי מה שנאמר לגבי הציץ (שמות כח,לח): "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים" – פסוק שממנו למדו שהציץ מכפר על קדשים הקרבים בטומאה.
להלכה נפסק כדעה שטומאה דחויה בציבור[6], וממילא צריך ציץ כדי לרצות על הטומאה.
יש הסוברים שלמרות זאת, כאשר אין ציץ – ניתן להקריב קרבנות ציבור בטומאה, ואין חסרון הציץ מעכב,[7] ויש הסוברים שהדבר מעכב.[8]

איזו טומאה הותרה בציבור[עריכה]

הטומאה שהותרה בציבור היא טומאת מת דווקא, אבל אם היו רוב הציבור טמאים בטומאת שרץ – לא יקריבו בטומאה. [9] ויש הסוברים שגם טומאת שרץ הותרה בציבור;[10] ולכל הדעות, אם היו רוב הציבור טמאים בטומאות היוצאות מגופו של אדם, כגון שהיו זבים וזבות, נידות ויולדות – לא יקריבו בטומאה, ואם רוב הציבור טמאים בטומאת מת – לא יתעסקו הטמאים בטומאות אלה בהקרבת הקרבן.[11]

פרטי ההלכות[עריכה]

כל קרבנות הציבור שקרבים בטומאה ויש מהם חלקים המיועדים לאכילה - אין אוכלים מהם בטומאה, אלא שורפים את החלקים הנאכלים, שכן לא הותרה בציבור אלא ההקרבה בטומאה; חוץ מקרבן פסח, שכשהוא קרב בטומאה – הוא גם נאכל בטומאה, שכן עיקר מצוות הפסח היא אכילתו, ולכן כשהותרה הקרבתו בטומאה – הותרה גם אכילתו בטומאה.[12]
היתר הקרבה בטומאה יכול להיות בכמה אופנים: א. כאשר רוב הציבור טמא. ב. כאשר רוב הכהנים המקריבים טמאים, ואפילו הציבור כולו טהור. ג. גם אם הציבור והכהנים טהורים – אבל כלי השרת (הכלים שבהם עושים את עבודת ההקרבה) טמאים. בכל אחד מאופנים אלו – מקריבים את קרבן הציבור בטומאה, והטמאים והטהורים יכולים להיכנס לעזרה כאחד, ולעסוק בהקרבת הקרבן.[13]

חידוש העבודה בטומאה[עריכה]

כלל זה, ש"טומאה הותרה בציבור" הוא מהנושאים העומדים במוקד הדיונים על חידוש עבודת הקורבנות, שכן כבר למעלה מאלף וחמש מאות שנה, אין בידינו אפר פרה אדומה, ולא ניתן להיטהר מטומאת מת. וכך תיאר זאת רבי אשתורי הפרחי[14]: "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עימו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו... אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן [=כמו שאנו אומרים] ב[מסכת] תמורה... שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה".
למרות זאת, יש שטענו שאין אפשרות לסמוך על כלל זה, שהרי נפסק להלכה שטומאה רק דחויה בציבור, וממילא יש צורך בציץ לרצות על הטומאה (ראה לעיל), ואם כן כל עוד אין לנו כהן גדול הלבוש ציץ – לא ניתן להקריב בטומאה. מאידך, המצדדים בחידוש בעבודה בזמן הזה הסתמכו על הדעות הסוברות שהציץ אינו מעכב (ראה לעיל), וכשאין ציץ – ניתן בכל זאת להקריב בטומאה (דרישת ציון לרבי צבי הירש קלישר).

בנין הבית בטומאה[עריכה]

הלכה דומה לדין זה, של "טומאה הותרה בציבור", מצינו לגבי בניין המקדש, שגם הוא נעשה, בשעת הצורך, בטומאה: "הכל נכנסין בהיכל - לבנות, לתקן, ולהוציא את הטומאה... מצוה בטהורין; אין שם טהורין – נכנסין טמאין". [15]

לקריאה נוספת[עריכה]

רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכות ז-יז.
'שערי היכל' למסכת יומא, הוצאת מכון המקדש, ירושלים תשס"ו, מערכה ו'.

הערות[עריכה]

  1. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ', עמוד א'; וראה משנה מסכת תמורה, פרק ב', משנה א'; רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכות ט-י, וכסף משנה שם הלכה י'.
  2. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ז, עמוד א'.
  3. רש"י פסחים שם.
  4. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ו, עמוד ב'.
  5. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף עז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ו', עמוד ב'; שם, דף ז', עמוד ב'.
  6. רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכות יד-טו.
  7. תוספות, מסכת יומא, דף ז', עמוד ב', ד"ה מכלל; מהר"י קורקוס הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכה ז'.
  8. תוספות, מסכת פסחים, דף ע"ז, עמוד א', ד"ה דלא; "בית הבחירה" לרבי מנחם המאירי שם.
  9. רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכה ט',י"ב.
  10. תוספות מסכת זבחים, דף כ"ב, עמוד ב', ד"ה אי הכי.
  11. רמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכה י"ב.
  12. משנה, מסכת פסחים, פרק ז', משנה ד'.
  13. רמב"ם שם.
  14. כפתור ופרח, פרק ו'.
  15. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ק"ה, עמוד א'.