פרשני:בבלי:חולין קכא א

From ויקישיבה
Revision as of 13:30, 16 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קכא א

חברותא[edit]

והדר שוב מייתי לה לערלה בגזירה שוה "פרי" - "פרי" מבכורים - שבשניהם נאמר "פרי" - שגם בערלה אין המשקין היוצאין מהן אסורים כמותן אלא בזיתים וענבים בלבד. אך לשיטת רבי אליעזר הרי הוא חייב מלקות אף בשתיית שאר המשקין  78   79 .

 78.  בפשטות משמע בגמרא שהטעם שלפי רבי יהושע שאר המשקין אינם נחשבים כגוף הפרי, משום שילפינן ערלה מבכורים בגזירה שוה, והקשו התוספות כאן ובמסכת פסחים (כד ב), שבגמרא בפסחים שם מבואר שהטעם הוא משום שהמשקין נחשבים זיעה בעלמא, או משום שאינו אוכל את הפרי כדרך אכילתו, ומסברא אינם נחשבים לערלה? ותירצו, דודאי מסברא אינם נחשבים לערלה, אלא שסברא זו קיימת גם במשקין היוצאים מזיתים וענבים, ולכן צריך ללמוד בגזירה שוה מבכורים שהם נחשבים כגוף הפרי, ורק שאר המשקים אינם נחשבים כגוף הפרי. אך הר"ש במסכת תרומות פי"א הקשה כן ולא תירץ כלום, ועוד הקשה שם מהגמרא במסכת ברכות (לח א), דמברכים על דבש תמרים שהכל משום דהוי זיעה בעלמא, ומוקמינן כרבי יהושע, דבשאר המשקין לא אמרינן דהוו כמותם. אך לרבי אליעזר צריך לברך בפה"ע. ולכאורה הכא מבואר דפליגי בלימודים היאך לדרוש את הפסוקים לגבי ביכורים ותרומה וערלה, ומנין אף לגבי ברכה? ותירצו האבי עזרי (פ"י ממאכלות אסורות הכ"ב) והתורת זרעים (תרומות פי"א מ"ג), דבמשקין היוצאים מפרי ערלה ישנם שני סיבות לאסור אותם כגוף הפרי, הטעם האחד הוא משום שהם נחשבים כגוף הפרי, שהפרי כולל את האוכל שבו ואת המשקה שבו, וכשהתורה אסרה את הפרי בערלה האיסור כולל את כל מה שבפרי, ובזה איירינן בסוגיא כאן, שרבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו האם משקין היוצאים מהם כמותם או לא. אך גם לפי רבי יהושע יש טעם שני לאסור, שאמנם אין המשקה כגוף הפרי ואינו כלול באיסור התורה. אך עדיין יש כלל שכל היוצא מן האסור אסור, והרי המשקין יצאו מהפרי האסור, ומצד זה צריך לאסור, ועל זה איירי הסוגיא בפסחים כיון שהמשקין נחשבים לזיעה בעלמא אינם נחשבים יוצא מהאיסור. ומעתה, רבי אליעזר שאוסר את המשקין אינו חולק על הסברא שהם זיעה בעלמא, שאמנם ביחס לאוכל הם זיעה, אך אינם צריכים את האוכל, שהרי גם הם נאסרו באיסור ערלה מחמת עצמם, שגם הם בכלל הפרי, ולפיכך לפי רבי אליעזר מברך עליהם בפה"ע, שהרי גם הם פרי העץ נינהו. ולפי זה לא קשה קושית התוספות כלל, שאמנם בפסחים אמרינן דמסברא אינם אסורים משום שהם זיעה בעלמא, אך עדיין צריך את הפסוק לומר שאינם נחשבים כגוף הפרי, ואינם אסורים מצד עצמם. ומה שהקשה הר"ש מהגמרא בברכות צריך לומר דהשתא הוי ילפותא לכל מקום, שהמשקין נחשבים כגוף הפרי, ולפיכך הם נחלקו גם לגבי טומאה, כמו שמבואר בתרומות שם. וראה עוד בחזון איש שנקט שהם נחלקו בסברא האם המשקין נחשבים כגוף הפרי, וקראי אסמכתא בעלמא הם, ולכן הם נחלקו אף לענין ברכה וטומאה. התוספות בפסחים הקשו עוד, מדוע לא נאסור את המשקין לכולי עלמא מדין טעם כעיקר, שהרי הטעם של המשקין כמו הטעם של הפרי, ויש להם טעם של איסור? ותירץ הקהלות יעקב שם, שהטעם של המשקין אינו מגיע מהפרי, אלא שהפרי נוצר מתחילתו עם פרי ומשקין ולשניהם יש טעם שוה, ומאחר והמשקין מותרים הרי גם הטעם שלהם הוא טעם של היתר. ובכתבי הגרי"ז (בכורות ו א) כתב כן להקשות על תוספות, מאי שייטא טעם כעיקר להכא, הרי הטעם של המשקין אינו מגיע מהפרי? וביאר שכונתם להקשות מדוע אין לאסור את המשקין מדין יוצא מן האסור אסור, שהרי המשקין יצאו מהפרי שהוא אסור באכילה. (ולפי מה שכתבנו לעיל בשם האבי עזרי והתורת זרעים, הרי כל סברת הגמרא זיעה בעלמא אתא לומר שאין כאן דין יוצא, ואין מקום לביאור הגרי"ז בקושית התוספות). אך הקהלות יעקב כתב את סברתו גם לגבי דין יוצא, דיוצא שייך בדבר שיוצא מדבר, אך המשקין אינם יוצאים מן הפרי, אלא הפרי נוצר מתחילתו עם שני דברים, והוא רק מפריד את המשקה מהאוכל.   79.  העולה מכל הסוגיא להלכה, שחלב, חמץ, נבלת עוף טהור ושרצים, ילפינן מריבוי שאם המחה אותם הם אסורים, וכן מבואר בסוגיא שמשקין היוצאים מהם אסורים לכולי עלמא, ואף לרבי יהושע בשאר המשקין. וכן בדברים שאיסורם בא מאליו, כגון חדש ושביעית, וטבל וכלאים לרש"י, משום דילפינן מהם בהצד השוה. אך בביכורים תרומה וערלה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע האם כל המשקין אסורים כמותם, או שמא רק משקין היוצאים מזיתים וענבים ולא כל המשקין, וכן בדברים שאיסורם לא בא מאליו, כגון הקדש לרש"י וכלאים לתוספות, וכן טבל לתוספות, דילפינן חלול חלול מתרומה, וכן הקדש לתוספות משום דילפינן חטא חטא מתרומה. אך הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"י הכ"ב) כתב, הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה - משקין היוצאין מפירותיהן אסורין כמותן, ואין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתין ועל הענבין שלהן. והנה במה שנקט שלוקין רק על יין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם, כתב החזון איש (מעשרות ס"ז סק"א) שהוא הדין בכולם לוקים על יין ושמן, אלא שבחדש וספיחי שביעית אין יין ושמן, ובטבל הוא מפורש בתורה, שעיקר חיוב מעשרות הוא בתירוש ויצהר, ורק הקדש שייר, וזה כלול בערלה וכלאים. (וראה ברמב"ן כאן שהבין ברמב"ם שדוקא באלו לוקה על יין ושמן, ונחלק עליו). ובמה שנקט ששאר המשקין אסורים ואין לוקים עליהם, כתב הכסף משנה שהם אסורים רק מדרבנן, ולכן אין לוקים עליהם, ומה שמבואר בגמרא דגם שאר המשקין כמותם זה אסמכתא בעלמא. וכבר כתבו האחרונים שאין צריך לומר כן, אלא שהרמב"ם פסק כרבי יהושע שמשקין היוצאים מהם אינם כמותן, ומכל מקום מדרבנן אסורים, ולכן אין לוקים עליהם. אך עדיין יש להקשות, שלפי מסקנת הסוגיא לכאורה יוצא שחדש ושביעית ילפינן מחלב וחמץ שכל המשקין היוצאים כמותן, ובזה מודה רבי יהושע, וכמו שכתבנו לעיל, ומדוע כתב הרמב"ם על כולם שאין לוקים עליהם? ונחלקו האחרונים כיצד ליישב זאת: בשו"ת שאגת אריה (החדשים דיני חדש סימן יא) ביאר, דלאחר שבערלה לרבי יהושע אין המשקין כמותן אלא בשמן ויין, משום דילפינן מתרומה, אף שאיסורו בא מאליו, שוב ילפינן גם לכל האיסורים הבאים מאליהם כחדש ושביעית שהמשקין היוצאים מהם אינם כמותם, שהרי אי אפשר ללמוד בצד השוה מחמץ וחלב דערלה תוכיח, ולפיכך בכולם הוי רק דרבנן ואין לוקים עליהם. אך הרבה אחרונים נקטו שאסורים מהתורה ומכל מקום אין לוקים עליהם, החזון איש מעשרות ס"ז כתב, שהרמב"ם סובר שלא לוקים על דבר הנלמד מבמה מצינו. הקרן אורה נדרים נב ב והתורת זרעים (תרומות פי"א מ"ג) כתבו, שגם לפי רבי יהושע שמשקין היוצאים אינם כמותם עדיין יש מקום לאסור מדין יוצא מן האסור אסור, אלא שעל זה לא לוקים, ורבי יהושע פוטר רק ממלקות אך מודה דאיכא איסור מהתורה, וכן נקטו המנחת חינוך (רפד) והצל"ח כאן. בספר מועדים וזמנים (ח"ג סימן רד) כתב בשם הגרי"ז חומרא גדולה להלכה, דמשקין היוצאים מטבל צריכים מעשר ואין להם תקנה, שהרי אין תרומה חלה על משקין אלא על יין ושמן, כמבואר בגמרא, ומצד שני המשקין חייבים בתרומה כמבואר ברמב"ם, שלגבי טבל משקין היוצאים מהם כמותן, ואם כן לעולם אי אפשר לתקן משקין של טבל. והביא כן אף בשם החתם סופר, אלא שהחתם סופר כתב שיכול לעשר מדבר אחר על המשקין, והגרי"ז לא כתב מה הדין בזה. וראה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן סח) שנקט שאף ממקום אחר לא יועיל, עיי"ש. אך בשם החזון איש כתב במועדים וזמנים שאפשר להפריש על משקין, דהמשקין היוצאים מטבל לרבי יהושע אסורים רק מדרבנן, משום דילפינן חטא חטא מתרומה, וכמו שכתבו התוספות, וכתב שכן המנהג, עיי"ש. והנה החזון איש הוסיף לחלוק על הגרי"ז מסברא, דכתב (טבול יום בהוספה לסימן ד), שלפי רבי יהושע אין דין טבל על המשקין, "דכיון שאין תרומה נוהגת בהם אין כאן טבל", והיינו שלא יתכן טבל שאין לו תקנה, (וכעין זה איתא בתוספות בבכורות יב לגבי חלת שביעית, עיי"ש). אך לכאורה מסברא יש לדון בזה, דאמנם לא יתכן להחיל מלכתחילה דין טבל על דבר שאין נוהג בו תרומה ומעשר, אך לאחר שכבר חל דין טבל על הפרי, והיוצא ממנו כמותו, מה יפקיע את האיסור טבל ממנו! ? ויש לדון בזה. בנידון של משקין היוצאים מהפרי דנו הרבה אחרונים באריכות, ראה שו"ת שאגת אריה החדשים בדיני חדש סימן יא, פני יהושע קידושין קונטרס אחרון בענין חדש, צל"ח כאן, קרן אורה נדרים נב ב, חידושי רבינו מאיר שמחה כאן, מועדים וזמנים ח"ג סימן רד, שו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן סח, ועוד.
שנינו במשנה: והאלל. (שהוא מצטרף לטומאת אוכלים לשיעור כביצה, אך בפני עצמו אינו מקבל טומאה).
והוינן בה: מאי "אלל"?
ומשנינן: רבי יוחנן אמר: מרטקא - גיד הצואר, שהוא קשה, ואינו נחשב בפני עצמו כאוכל, אלא כשהוא עם הבשר  80 .

 80.  התוספות פירשו בשם ר"ח, שמרטקא הוא בשר מת שבבהמה, (כמו במרפק של אדם), ואינו נאכל בפני עצמו אלא עם הבשר.
וריש לקיש אמר: בשר שפלטתו סכין - כאשר מפשיטים את העור מהבהמה, לפעמים נשאר מעט בשר דבוק לעור שהסכין לא הסירה אותו, ואותו הבשר אינו נחשב לאוכל כשהוא בפני עצמו, לפי שהוא בטל לגבי העור.
מיתיבי: נאמר בספר איוב: "ואולם אתם - טופלי שקר, רופאי אליל כולכם". והיינו, שאמר איוב לחביריו - אתם מנחמים אותי בדבר שאין בו רפואה, כמו האלל שאין לו רפואה.
בשלמא למאן דאמר דאלל הוא מרטקא, גיד הצואר, היינו דלאו בר רפואה הוא, שלאחר שנפסק הגיד אי אפשר לחבר אותו שוב.
אלא, למאן דאמר דאלל הוא בשר שפלטתו סכין, תיקשי, דהא בר רפואה הוא!? שהבשר שנתלש, אפשר להחזיר אותו למקומו, והוא מתאחה עם שאר הבשר, ומתרפא.
ומתרצינן: באלל דקרא - דכולי עלמא לא פליגי שפירושו מרטקא. כי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש באלל דמתניתין, האם פירושו מרטקא, או שפירושו בשר שפלטתו סכין.
תא שמע: דתנן בריש פרקין: רבי יהודה אומר: האלל של נבלה המכונס, שנאסף יחד למקום אחד, אם יש כזית במקום אחד - חייבין עליו משום טומאת נבלה, שאם נגע באלל מכונס של נבלה, ונכנס למקדש, חייב כרת  81 , לפי שהוא מטמא בטומאת נבלות מהתורה ולא רק מדרבנן, ודלא כתנא קמא שאין האלל מטמא טומאת נבלות כלל.

 81.  כך פירשו רש"י במשנה והתוספות כאן. אך רש"י כאן הוסיף עוד אפשרות, דחייב עליו היינו שאם אכלו חייב עליו משום איסור נבלה, והקשו על זה התוספות, דלגבי איסור ודאי הבשר אסור אף בלא חישב עליו, שהרי התורה אסרה אותו באיסור נבלה, וכי משום שביטלו לעור יהא מותר לאוכלו? ועוד, אם הוא אכל את הבשר, הרי אין לך מחשבה גדולה מזו, ומה צריך כנסו? ובתוספות הרא"ש תירץ, דשפיר מהני מה שביטלו לעור, דהוי כנבלה שאינה ראויה לגר, ורק על ידי מחשבה שאינו מבטלו לעור הבשר אסור באכילה. ומה שהקשו שאין לך מחשבה גדולה מזו, תירץ, דבעינן גילוי דעת קודם אכילה שאינו מבטלו לעור, שאם לא כן הרי הוא אוכל עץ בעלמא.
ואמר רב הונא: והוא שכנסו האדם, שעל ידי כן החשיבם, ויש עליהם תורת בשר למפרע, משעה שחתכם מהבהמה. אבל אם נאספו מאליהם לא נעשו חשובים בכך, והרי הם כשאר אלל שאין בו משום טומאת נבלה.
והשתא תיקשי: בשלמא למאן דאמר דאלל הוא בשר שפלטתו סכין, היינו דכי איכא כזית מכונס מיחייב. שבשר זה כל חסרונו הוא משום שאינו חשוב, והרי הוא בטל לעור, ועל ידי שכנסו אדם הרי הוא נעשה חשוב למפרע, ודינו ככל בשר המטמא טומאת נבלות.
אלא למאן דאמר "מרטקא", כי איכא כזית מכונס מאי הוי? הרי עץ בעלמא הוא, ומה יועיל זה שהחשיבו?
ומתרצינן: אליבא דרבי יהודה לא פליגי, דמיירי רק בבשר שפלטתו סכין. כי פליגי אליבא דרבנן, והיינו, תנא קמא דמתניתין.
רבי יוחנן אמר: אלל דקאמרי רבנן, שהוא מצטרף לטומאת אוכלים ולא לטומאת נבלות, היינו, כל מה שנקרא אלל. ולא מיבעיא בשר שפלטתו סכין, שהוא מצטרף עם הבשר, אלא אפילו מרטקא נמי מצטרף, לפי שהוא נאכל עם הבשר.
ורבי יהודה נחלק על תנא קמא רק באחד מהם, דהיינו, שלגבי מרטקא הוא מודה לתנא קמא שאינו מטמא טומאת נבלות כלל, ולגבי בשר שפלטתו סכין הוא חולק, שאם כנסו הרי הוא מטמא טומאת נבלות.
וריש לקיש אמר: אלל דרבנן היינו דוקא בשר שפלטתו סכין, שחסרונו הוא משם חשיבות, ולכן בצירופו עם הבשר נחשב גם הוא לאוכל. אבל מרטקא, כיון שהוא עץ בעלמא, הרי אפילו כשהוא ביחד עם הבשר הוא לא מצטרף. לפי שאינו נאכל עם הבשר כלל.
והוינן בה: האי בשר שפלטתו סכין, דאמרי רבנן שבפני עצמו אין לו דין אוכל לענין קבלת טומאה אלא בצירוף עם הבשר - היכי דמי?
אי דחשיב עליה לאכלו, אם כן אפילו באנפי נפשיה מיטמא? שכל דבר הראוי לאכילה אף על פי שאין הדרך לאוכלו, מכל מקום אם חישב עליו אדם לאוכלו יש עליו תורת אכל  82 .

 82.  אין זה דומה לכל הדברים השנויים במשנתנו, שבפני עצמם אינם מטמאים ועם הבשר הם מטמאים, לפי שהבשר שפלטתו סכין הרי הוא ראוי לאכילה ככל בשר, אלא שהוא בטל לעור, ואין הדרך לאוכלו, וכאשר חישב עליו לאכילה הדרך לאוכלו בפני עצמו כמו כשהוא ביחד עם הבשר, ואין טעם לומר שהוא טמא רק ביחד עם הבשר, מה שאין כן שאר הדברים השנויים במשנה הדרך לאכול אותם רק אגב הבשר, כיון שאינם נאכלים בפני עצמם, ולכן הם מצטרפים לטומאת אוכלים רק כשהם עם הבשר.
ואי דלא חשיב עליה, אם כן אפילו צירוף נמי לא יועיל, דהא בטוליה בטליה על ידי שהשאיר אותו דבוק לעור, והרי הוא כעור?
ומשנינן: רבי אבין ורבי מיישא נחלקו כיצד לתרץ זאת:
חד אמר: הכא במאי עסקינן, באופן שמקצתו של הבשר שנפלט מהסכין חישב עליו לאכילה, ולא פירש על איזה חלק הוא חישב. הלכך, כאשר הבשר הוא בפני עצמו אינו מקבל טומאה, לפי שאין שיעור כביצה באותו מקצת שחשב עליו. אבל בהיותו מחובר לאוכל אחר, הרי המקצת שחשב עליו מצטרף עם האוכל להשלמת השיעור, אף שאינו יודע מהו המקצת שמצטרף. (ובאופן שבאותו מקצת שחישב עליו יש שיעור כביצה, באמת הבשר יטמא גם כשהוא בפני עצמו).
וחד אמר: הכא מיירי באופן שמקצתו פלטתו חיה - שעל ידי נשיכת חיה נתלש חלק מהבשר ונשאר תחת העור, שאותו בשר אינו בטל לגבי העור, ומקבל טומאת אוכלים גם כשהוא בפני עצמו, דמאחר ולא נתלש בידי אדם לא היתה כוונה לבטלו.
ומקצתו פלטתו סכין - שבשעת ההפשט של העור השאיר מעט בשר דבוק לעור. ולא ידוע עתה איזה חלק נפלט מהסכין ובטל מתורת בשר, ואיזה חלק נפלט מהחיה ולא בטל. הלכך, בפני עצמו הוא אינו מקבל טומאה, לפי שאין שיעור כביצה באותו חלק שפלטתו חיה, אבל כשהוא מחובר לאוכל אחר, הרי מצטרף אותו החלק להשלים לשיעור של כביצה, אף שאינו יודע מהו החלק שפלטתו חיה שהוא המצטרף. (ובאופן שיש שיעור כביצה בחלק שפלטתו חיה, הרי הוא מקבל טומאה גם כשהוא בפני עצמו)  83 .

 83.  התוספות הרא"ש הקשה על פירוש זה, שאין זה נחשב שאינו מטמא בפני עצמו והוא מצטרף, שהרי אם חשב על שיעור כביצה הרי הוא מקבל טומאה בפני עצמו, אלא שהוא חשב על פחות מכביצה? ולכן כתב, שמדובר הכא שחשב לאכול מקצת מהבשר ולא פירש איזה מקצת, והשתא כולו מצטרף לכביצה, אף שחישב רק על חלק ממנו, כיון שלא פירש איזה מקצת, אך בפני עצמו אינו מקבל טומאה, וראה עוד בחזון איש (עוקצין א יד). המהרש"ל בחכמת שלמה הביא מרש"י בכתב יד ישן שפירש באופן אחר, שאותו המקצת שחישב עליו, או שפלטתו חיה, שהוא מקבל טומאה, מצטרף עם המקצת שאינו מקבל טומאה לשיעור כביצה, ואף שבפני עצמו אינו מקבל טומאה, עם אותו המקצת הוא מקבל טומאה.
תנן התם במסכת טהרות, לגבי נבלת עוף טהור  84 :

 84.  עוף טהור אינו מטמא בטומאת נבלות אלא בבית הבליעה, אך כאשר נגעו בו אינו מטמא בטומאת נבלות. אכן אם נטמא העוף משרץ, הרי הוא מטמא בטומאת אוכלים ככל אוכל שנטמא.
החרטום והצפרנים של העוף מיטמאין ומטמאין, שיש להם דין יד להכניס את הטומאה לעוף כאשר הם נגעו בשרץ, ולהוציא את הטומאה מהעוף כאשר העוף טמא והם נגעו באוכל טהור, ומצטרפין לשיעור כביצה של טומאת אוכלין, לפי שהם נחשבים לאוכל כשהם ביחד עם הבשר.
והוינן בה: חרטום - עץ בעלמא הוא, ואמאי מצטרף עם הבשר!?
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: בחרטום תחתון.
ומקשינן: חרטום תחתון נמי - עץ בעלמא הוא?!
ומתרצינן: אמר פפא: תחתון של עליון. שהקרום המחובר לחלק העליון של החרטום יש עליו שם אוכל כשהוא ביחד עם הבשר.
והא דקתני צפרנים - אמר רבי אלעזר: דוקא במקום המובלעים בבשר, דהיינו שרשי הצפרנים, שם הם נחשבים לאוכל.
והא דתנן במתניתין בריש פרקין שהקרנים מצטרפים עם הבשר - אמר רב פפא: רק במקום שחותכין ויוצא מהן דם, דהיינו סמוך לבשר, ששם הם רכים, ונאכלים עם הבשר. אך כל הקרנים אינם נאכלים עם הבשר ואינם מצטרפים  85 .

 85.  דינים אלו הם רק לענין צירוף, שהחרטום והצפרנים והקרנים אינם מצטרפים אלא במקום שהם ראויים לאכילה עם הבשר, אך מדין יד הם מכניסים ומוציאים את הטומאה בכל מקום. וראה מה שכתבנו לעיל במשנה, שנחלקו הראשונים האם הקרנים מצטרפים במקום הרך שבהם מדין אוכל, שהם נאכלים עם הבשר, או שמא, מדין שומר.
שנינו במשנה: כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים  86  ומפרכסת, מטמאה טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.

 86.  רש"י כתב שדוקא אם שחט לצורך גוי היא מקבלת טומאה, אך אם שחט בהמה טמאה לצורך ישראל בטלה מחשבתו. אך הרמב"ם בפירוש המשנה כתב "ואפילו שוחט לעובד כוכבים", ומבואר שכל שכן שאם שחט לצורך ישראל שהיא מקבלת טומאה, ראה במקדש דוד (מב ד) שביאר במה הם נחלקו. ולגבי גוי ששחט בהמה טהורה, איתא בברייתא להלן שאם שחט לצורך ישראל היא מקבלת טומאה, ויש לעיין לדעת רש"י מדוע לא אמרינן כאן שבטלה מחשבתו, שהרי אסור לאכול משחיטת גוי? ותירץ המשנה אחרונה (טהרות פ"א מ"ד) דהגוי טועה והוא סבור שמותר לאכול משחיטתו, ולפי טעותו יש כאן מחשבה אמיתית. ועוד יש לומר על פי מה שכתב המקדש דוד שם, שאין הביאור ברש"י שבטלה מחשבתו מחמת האיסור, אלא שבהמה טמאה אינה עומדת לאכילת ישראל כלל, ואף מחשבה אינה מועילה לזה, אך בהמה טהורה עומדת לאכילת ישראל, ומה שיש בזה איסור מחמת ששחטה גוי לא אמרינן בזה בטלה מחשבתו. אך החזון איש (טהרות א ט) כתב, שאין הביאור בברייתא שהוא שחט לצורך אכילת ישראל, אלא ששחט לצורך ישראל שהוא יאכילנה לנכרי, אך אם שחט לצורך אכילת ישראל באמת גם בזה אמרינן שבטלה מחשבתו, עיי"ש שדייק כן מרש"י ומתוספות.
(לפי שכאשר ישראל שוחט בהמה טהורה בשחיטה כשרה, הרי הבהמה מותרת לאכילה מיד, אף בעוד שהיא מפרכסת, שמעשה השחיטה מתיר את הבהמה, והרי היא נחשבת מיד לאוכל, ולכן גם כאשר שחט ישראל בהמה טמאה, או ששחט גוי בהמה טהורה, הרי היא נחשבת לאוכל אף בעוד שהיא מפרכסת. אולם גוי ששוחט בהמה טמאה אינה נחשבת אוכל בעוד שהיא מפרכסת עד שתמות  87 ).

 87.  בכדי לבאר את הסוגיא צריך להקדים, דלכאורה יש להקשות מדוע המפרכסת מקבלת טומאת אוכלים כלל, הרי בכל התורה קיי"ל שהמפרכסת נחשבת כחיה לכל דבריה, ובעל חי אינו מקבל טומאה? וביאר בזה בכתבי הגרי"ז (זבחים טז ב), שהרי יש לדון מהו הטעם שבעל חי לא מקבל טומאת אוכלין, האם זה מחמת שבעל חי אינו נחשב לאוכל, וטומאת אוכלים יכולה לחול רק על אוכל, או שזהו דין מיוחד שלא תיתכן טומאה בבעל חי אף אם הוא נחשב לאוכל. וכתב להוכיח כמו הצד הראשון ממפרכסת. כי אם נאמר שבעל חי אינו מקבל טומאה אף שהוא נחשב אוכל, מדוע המפרכסת מקבלת טומאת אוכלין? והרי היא נחשבת כחיה לכל דבריה! ? אלא מוכח, שכל הטעם שבעל חי אינו מקבל טומאה זה רק מחמת שאין לו שם אוכל, ולמפרכסת יש שם אוכל כיון שנעשה בה מעשה שחיטה, ומעשה שחיטה הוא מעשה המתיר באכילה בבהמה טהורה. אך יש לעיין, כי אם נאמר שבהמה במצב שהיא מפרכסת היא נחשבת לאוכל, מדוע צריך שהיא תפרכס על ידי שחיטה כשרה, ואם שהה ודרס אינה מקבלת טומאה כמבואר בגמרא, הרי גם על ידי נחירה, או שהיא מפרכסת מאליה, היא יכולה להחשב לאוכל על ידי שיחשוב עליה לאכילה, ותהא ראויה לקבל טומאה? וכן הקשה המקדש דוד (מב ריש סק"ה). וביאר המשנה אחרונה (טהרות פ"א מ"ד), דקיי"ל במסכת נדה (נ ב) מחשבת חיבור ומחשבת חיים לא שמה מחשבה, כלומר, שאינו יכול לחשוב על דבר שהוא יעמוד לאכילה בעוד שהוא מחובר או בעוד שהוא חי, ולכן, אף שטומאת אוכלים יכולה לחול על בעל חי כאשר הוא נחשב לאוכל, מכל מקום אינו יכול לחשוב עליו בעוד שהוא חי, והרי המפרכסת כחיה לכל דבריה, ולפיכך לא מהני בה מחשבה. אך כאשר עשה בו מעשה שחיטה, שהוא מעשה המוכיח על מחשבתו שהוא חושב עליה לאכילה, הרי זה מועיל גם בעוד שהוא חי, שאמנם מחשבת חיים לא שמה מחשבה אך מעשה המוכיח על מחשבתו מועיל גם בחיים, ולכן צריך שתהא שחיטה כשרה כדי שיחשב למעשה המוכיח, אך על ידי נחירה או שפירכסה מאליה דליכא מעשה המוכיח על מחשבתו, וכן בגוי ששוחט בהמה טמאה שאין זה דומה לשחיטה כלל (עיי"ש) אין כאן מעשה המוכיח, ואינה נחשבת לאוכל בעוד שהיא מפרכסת. הקשה בהשגות הראב"ד (פ"ג מטומאת אוכלים ה"ד), שבמסכת עוקצין פ"ג מבואר שנבלת בהמה טהורה אינה צריכה מחשבה, לפי שעובדי כוכבים רגילים לאכול אותה, ונבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה, לפי שאין רגילים לאכול אותה, ואם כן, הנוחר בהמה טהורה, מדוע אינה מקבלת טומאת אוכלים בעוד שהיא מפרכסת, הרי המפרכסת יכולה לקבל טומאת אוכלין, ומצד המחשבה הרי בהמה טהורה אינה צריכה מחשבה כלל? ותירץ, דבאמת אם נחר בהמה טהורה סתם היא מקבלת טומאה גם כשהיא מפרכסת, אלא שאם נחר אותה לצורך ישראל הוי כמי שנחרה לאיבוד, ולכן אין לה שם אוכל. והקשה על זה החזון איש (עוקצין ה ח) אם כן גם כאשר שחט הגוי בהמה טהורה לצורך ישראל לא תקבל טומאה, דהוי כמי שנחרה לאיבוד, ובברייתא מבואר דמקבלת טומאה? עוד תירץ הראב"ד, דדוקא על ידי שחיטה יכול לחול על המפרכסת שם אוכל, לפי שניכר שהיא קרובה למות, אך על ידי שחיטת סימן אחד או על ידי נחירה, זה נראה שהיא מתעלפת ואין כאן היכר שהיא קרובה למות, ולכן לא חל עליה שם אוכל כלל. (ויש לעיין לפי זה מדוע בעינן שחיטה כשרה שלא ישהה ולא ידרוס גם בבהמה טהורה כמו שכתב רש"י בע"ב, הרי גם בשחיטה שאינה כשרה ניכר שהיא קרובה למות? וצ"ע). והנה כל דברי הראב"ד הם בבהמה טהורה שאינה צריכה מחשבה, אך בהמה טמאה שצריכה מחשבה, אינה נחשבת לאוכל אלא על ידי מעשה המוכיח, כמו שכתבנו לעיל בשם המשנה אחרונה, ולכן דוקא אם שחט ישראל בהמה טמאה יש כאן מעשה המוכיח, אך אם שחט גוי בהמה טמאה, שאין זה דומה כלל לשחיטה כשרה, אין זה נחשב מעשה המוכיח, (וראה חזון איש שם שנקט שלא כן). המשנה אחרונה שם תירץ, דאמנם נבלת בהמה טהורה אינה צריכה מחשבה, מכל מקום כשהיא מפרכסת היא צריכה מחשבה, כיון שאין רגילות לאוכלה כשהיא מפרכסת, ולפי זה לא קשה כלל מדוע אינה מקבלת טומאה על ידי נחירה, שהרי צריך מחשבה (וכמו שלא הוקשה לראב"ד בבמה טמאה). אך לפי זה צריך לומר דצריך מחשבה לאוכלה בעוד שהיא מפרכסת, ולא די במחשבה לאכילה לאחר מיתה, וראה בהערה הבאה, וצ"ע. וראה בכסף משנה ובאור שמח מה שכתבו עוד ליישב את קושית הראב"ד.
אמר רבי אסי: ישנם תנאים אשר שונין: ישראל ששחט בהמה טמאה, וכן עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה, שהדין הוא, שאפילו בעוד הבהמה מפרכסת - שהיא נחשבת כחיה לכל דבריה - היא נחשבת כבר עתה לאוכל, ומקבלת טומאת אוכלין משרץ,
אין הבהמה מקבלת טומאת אוכלים מיד בשחיטתה, אלא צריכין מחשבה, והכשר מים ממקום אחר.
והיינו, שלא די במה שחישב עליה בשעת שחיטתה שהוא שוחט לצורך אכילת הגוי, אלא צריך לחשוב עליה שהיא עומדת לאכילה עכשיו, בעוד שהיא מפרכסת, ורק אז היא מקבלת טומאת אוכלים מהשרץ  88 .

 88.  התפארת יעקב הסתפק בכונת הגמרא שצריך מחשבה, האם היינו שיחשוב שהוא שוחט כדי שיאכלנה הישראל או הגוי לאחר שתמות, או שמא לא די בזה, אלא צריך שיחשוב שהוא רוצה שיאכלנה הגוי בעוד שהיא מפרכסת. ומצינו שנחלקו בזה החזון איש (עוקצין ה ז) והמקדש דוד (מב ד), דהנה הרמב"ם (טו"א פ"ג ה"ד) כתב, דישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת הרי היא מקבלת טומאה, ואינה צריכה מחשבה, שהרי ישראל שחטה לאכילת הגוי ואין לך מחשבה גדולה מזו. ולכאורה דבריו הם שלא כדברי הגמרא שאין המפרכסת מקבלת טומאה אלא על ידי מחשבה? ותירץ החזון איש, דמה שאמרה הגמרא שצריך מחשבה היינו שצריך לשחוט לשם אכילת הגוי, והרמב"ם כתב שאין צריך מחשבה נוספת שיאכלנה בעוד שהיא מפרכסת, כיון שכבר שחט לשם אכילת הגוי, ויש כבר מחשבה, ואין הבדל בין דברי הרמב"ם לדברי הגמרא. (וביאר שם לפי זה, שהחידוש של השונים שצריך מחשבה זה רק בבהמה טהורה, שאפילו שנבלת בהמה טהורה אין צריך מחשבה, כדאיתא במסכת עוקצין, מכל מקום בעודה מפרכסת צריכה מחשבה, אך בבהמה טמאה פשוט שצריך מחשבה, שהרי אפילו הנבלה צריכה מחשבה). וכן כתב בליקוטי הלכות. אך הקשה החזון איש, מדוע שינה הרמב"ם מלשון הגמרא, ולא כתב דצריך מחשבה? אך המקדש דוד כתב, שהרמב"ם פסק דלא כהשונים, וכמו שכתב רש"י דיש ששונים שצריך מחשבה, אך איכא דפליגי עליה. והיינו שלפי התנאים ששונים שצריך מחשבה היינו שלא די במה ששחט לצורך אכילת הגוי, אלא צריך שיחשוב שהגוי יאכלנה בעודה מפרכסת, ולפי התנאים שנחלקו עליהם, די במחשבה להאכילה לאחר מיתתה לגוי ואין צריך מחשבה לאוכלה בעודה מפרכסת, וכן פסק הרמב"ם. וראה שם שביאר במה הם נחלקו.
וכן אינה מקבלת טומאה עד שיורטב הבשר במים ויוכשר לקבל טומאה. ואף שכל בהמה שנשחטה מקבלת טומאת אוכלים מהשרץ אף בלא הכשר מים, לפי שדם השחיטה מכשיר אותה לקבל טומאה, הכא אין דם השחיטה מכשירה לקבל טומאה, לפי ששחיטה זו אינה כשרה. שהדם אינו נחשב ל"משקה" המכשיר אלא כשהוא "דם חללים", דהיינו שחתך את ראש הבהמה לגמרי מהצואר, או כשהוא דם שחיטה כשרה, ואילו כאן אין זה דם חללים ולא דם שחיטה כשרה.
והוינן בה: הכשר מים למה לי!? והרי סופו לטמא טומאה חמורה. שלאחר שתמות הבהמה ותהיה נבלה היא תטמא טומאה חמורה, שתטמא אדם וכלים, (שזה נחשב טומאה חמורה ביחס לאוכל טמא, שאינו מטמא אלא אוכל אחר)  89 ,

 89.  כתב החתם סופר, שקושית הגמרא היא על ישראל ששוחט בהמה טמאה, שלאחר שתמות הבהמה היא תטמא טומאת נבלות, אך גוי ששוחט בהמה טהורה, הרי דעת הרמב"ם (פ"ב מאבות הטומאה ה"י) דאף ששחיטת גוי פסולה ואסורה הבהמה באכילה משום נבלה, מכל מקום ליכא טומאת נבלות אלא מדרבנן, וכיון שמהתורה ליכא טומאת נבלות אף שמדרבנן איכא מכל מקום היא צריכה הכשר, כדאיתא לקמן קכט א. אך הרמב"ם עצמו כתב (טו"א פ"ג ה"ד), דגוי ששוחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת אינה צריכה הכשר, ולשיטתו שהטומאת נבלות שיהיה לאחר מתתה היא רק דרבנן קשה מדוע אינה צריכה הכשר? וראה בהגרי"פ על הרס"ג (ח"ב עמוד יז) מה שתירץ בזה.
וכל שסופו לטמא טומאה חמורה - לא בעי הכשר. שעוד לפני שירדה עליו הטומאה החמורה, יש בו את החומרא הזו, שהוא מקבל טומאת אוכלין אפילו ללא הכשר?
דתני דבי רבי ישמעאל: נאמר בתורה "וכי יותן מים על זרע", וממקרא זה למדים שהאוכל צריך הכשר. ואמרינן: מה זרעים, שאין סופן לטמא טומאה חמורה, שהרי אוכל לעולם אינו יכול להיות אב הטומאה, ולעולם אינו יכול לטמא אדם וכלים - צריכין הכשר, ובלא הכשר מים הם לא מקבלים טומאה, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה הוא בלבד צריך הכשר מים, אבל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר מים.
ועוד תניא: אמר רבי יוסי: מפני מה אמרו בתחילת מסכת טהרות - נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילה  90 , (לפי שאין דרך בני אדם לאכול נבלת עוף, ולפיכך אין עליה שם אוכל עד שיחשוב עליה האדם לאוכלה, ורק אז היא מקבלת טומאה ומטמאה אוכל אחר. ומצד היותה נבלה אינה מטמאת, לפי שאין נבלת עוף טהור מטמאה במגע, שאינה מטמאה אלא בהיותה בבית הבליעה, שהאדם האוכלה נטמא),

 90.  פירש רש"י שהיא צריכה מחשבה בכדי להחשב אוכל לקבל טומאה מהשרץ. ומבואר מדבריו, שסופו לטמא טומאה חמורה מהני רק לענין שלא יצטרך הכשר מים, אך הכשר שרץ בעי. והקשה בתוספות הרא"ש, דבסוגיא במסכת נדה (נא א) מבואר שאף הכשר שרץ אין צריך, דכל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה הרי הוא מטמא מיד טומאת אוכלים, בלא שנטמא משרץ ובלא שהוכשר במים? ותירץ בחידושי רעק"א, דרש"י סובר שיש בזה מחלוקת הסוגיות, דבגמרא בזבחים (קה א) משמע שצריך הכשר שרץ ודלא כהסוגיא דנדה. וכאן היה לרש"י משמעות כהצד שצריך הכשר שרץ, שהרי היש שונים אמרו צריכין מחשבה ו"הכשר מים" ממקום אחר, ומדוע לא נקטו שצריכים גם הכשר שרץ, אלא משמע שהכשר שרץ תמיד צריך, ולזה לא מועיל סופו לטמא טומאה חמורה. (לולי דבריו היה מקום לומר, שהם נקטו הכשר מים בשביל לחדש שדם השחיטה אינו מכשיר אלא בדם חללים ודם שחיטה כשרה, והם לא באו כלל לאפוקי מהדין סופו לטמא טומאה חמורה). ובאמת השיטמ"ק גרס רק צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר, ולפי זה יתכן שמדובר גם בהכשר שרץ, ואין ראיה לומר שהסוגיא כאן חולקת על הגמרא בנדה. ובעיקר הנידון האם דבר שסופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר שרץ ראה בספר "חברותא" למסכת עוקצין סימן ה שיש בזה מספר שיטות בראשונים. (וראה עוד שם במה שמובא בשם הגרי"ז ובשם החזון איש שישנם שני דינים בדין של סופו לטמא טומאה חמורה, האחד, טומאה קלה של טומאת נבלות, והשני, טומאה קלה של טומאת אוכלים, עיי"ש).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת חולין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב | דף קכב ע"ב | דף קכג ע"א | דף קכג ע"ב | דף קכד ע"א | דף קכד ע"ב | דף קכה ע"א | דף קכה ע"ב | דף קכו ע"א | דף קכו ע"ב | דף קכו ע"ב | דף קכז ע"א | דף קכז ע"ב | דף קכח ע"א | דף קכח ע"ב | דף קכט ע"א | דף קכט ע"ב | דף קל ע"א | דף קל ע"ב | דף קלא ע"א | דף קלא ע"ב | דף קלב ע"א | דף קלב ע"ב | דף קלג ע"א | דף קלג ע"ב | דף קלד ע"א | דף קלד ע"ב | דף קלה ע"א | דף קלה ע"ב | דף קלו ע"א | דף קלו ע"ב | דף קלז ע"א | דף קלז ע"ב | דף קלז ע"ב | דף קלח ע"א | דף קלח ע"ב | דף קלט ע"א | דף קלט ע"ב | דף קמ ע"א | דף קמ ע"ב | דף קמא ע"א | דף קמא ע"ב | דף קמב ע"א |